שבוע לא קל. מרגיש שהשגרה חוזרת על עצמה. ללא הרבה סיפוק ומשמעות, אפילו גם כשסוף-סוף יוצא שאני לומד סדר אחד טוב בישיבה ועוד בחברותות. מה שאמור להפרות אותי ולהפיג את הרגשת הבדידות, מיתרגם להרגשת לחץ, שאני לומד יותר מידי. אני מרגיש שהראש שלי בכלל במקום אחר, שהלימודים לא באמת בראש מעייניי, ואיך יהיו אם אני כל הזמן טרוד בכל דבר אחר חוץ מאשר בלימוד.
הייתי רוצה כל כך להתרכז, ללמוד, להעמיק,ללמוד את הדברים מהמקום ומהחיבור האישי שלי ולראות איך הם מתיישבים בנפשי, להיות במין שלווה כזו שנותנת לי לחיות, לא לחשוש כל הזמן מהעתיד. כמה כיף זה יכול להיות. כשזה יבוא אני מאמין שאני כן אעריך את זה עד כדי ממשות, שאוכל לנשום את הרוגע אל תוכי.
שלום, אני מירון ואני הומו. טוב, מוזר לכתוב את זה ככה. זה נשמע כאילו אני חי אורח חיים כזה.
זה מוזר לי שאני כזה וגם קשה לי להכיל את זה. אולי "מתמודד עם נטיות הפוכות" זה יותר רך. בעיקר לאוזן של מי ששומע את זה. העניין הוא שכשאני כותב, אני רואה את זה כתוב, את צמד המילים "אני הומו" וזה נראה לי כאילו אני מקבל את זה וזורם אחרי ליבי. ואילו ההגדרה "מתמודד עם נטיות הפוכות" נשמעת לי כמו בעיה שאין לי מושג איך לאכול אותה. שאולי היה טוב לוּ לא הייתה, ומשהופיעה עדיף להרדים אותה. ורצוי שלא תקום.
וזה שורש העניין, בגלל זה כל כך קשה לי ללמוד ולהתרכז. בגלל זה אני מרגיש כובד על כתפי,אבן רחיים על צווארי. אין לי מושג מה עושים. זה טוב או זה רע? והאם יש דרך חזרה?. הכול מבלבל וכולי מבולבל. ולהרפות איני מצליח כלל.
האם אפשר להשתנות?האם הנטייה נגרמת מכל מיני דברים בעבר, כלומר נרכשת או שמא גנטית. ואולי יש כאן עניין של מוכנות גנטית, וכל מה שעברתי גרם לזה לפרוץ מתוכי. האם יש לי בכלל ניצוץ של משיכה לנשים, ואותו אני צריך לגלות ואליו אני צריך לפלס נתיב שיוביל אותי – נתיב שיעלה בהרבה טיפולים פסיכולוגיים, דבר שבכל מקרה אצטרך בכל דרך שאבחר לגבי הנטייה. ואולי אני יכול להתאהב בנשים אבל הבעיה היא במשיכה המינית ולכן מצבי טוב יחסית לשאר ההומואים שהבנתי שאין להם אפילו עניין רגשי כלפי המין השני. ואולי בכלל לא ניתן לפתח משיכה מינית ואני רק מנסה לשכנע את עצמי שכן. אולי החוסר משיכה תלוי בחוסר ביטחון עצמי שלי בכלל ובחוסר ביטחון עצמי מול נשים בפרט. הרבה פעמים חולפת במוחי הקט המחשבה שמי תרצה אותי בכלל, שאני לא גברי ואולי גם נשי. שלהיות גבר אומר בעיניי שאני צריך להיות החזק והמנחם בשביל האישה וזה שיודע תמיד מה לעשות ולהחליט, שתמיד שולט במצב, ואני ממש לא כזה!!! אני מיסטר "לא יודע מה לעשות" וגברת "דילמה" (שם יפה לבחורה הא?). נראה לי שנשים אוהבות את הבחור הכריזמטי הזה שמשרה ביטחון סביבו, שמפזר קסם של ניצוצות באוויר, ואילו אני, אני זה שצריך שישרו עליו ביטחון ואולי מכאן המשיכה לגברים. נראה שגבר מסמל בעיניי דבר כל כך יציב ועמיד שאפשר לאחוז בו. ולהשען עליו. ודבר כל כך חשוב כמו יציבות וביטחון היה לי חסר כל כך לטעמי משחר ילדותי.
יכול להיות שאני כל כך רוצה להגיע לנקודה מסוימת שהיא משיכה לנשים ובכלל הנקודה שבה אני צריך להתעסק היא קבלת המשיכה והנטייה שלי. לגברים. למושג "קבלה" יש כמה פרשנויות: קבלה במובן מסוים אינה אומרת דווקא לזרום עם מה שבא לי וללכת אחרי נטיית ליבי מהבחינה של קיום אורח חיים שכזה, אלא לקבל מהבחינה האחרת של המילה: של להכיר בנטייה שבתוכי (רציתי לכתוב "מקננת" אך זה משווה למילה ארומה של מחלה בהקשר של המשפט), להפסיק להיאבק בה, להפסיק לחשוב שהיא רעה ושצריך להראות לה את הדלת החוצה ולדעת שכרגע זה נתון שאיתו אני צריך להתמודד. ואם איאבק בזה, זה יהיה בריחה.
אולי אני סתם משכנע את עצמי שיש לי שמץ של משיכה לנשים ואולי אני מנסה כל פעם לראות אם אני יכול או עלול להרגיש משיכה למישהי וזה מה שמלחיץ עוד יותר ומרחיק מן המטרה.
עכשיו כשעונת החתונות בעיצומה, ציד הרווקות במגמת התרחבותה, ומלא חברה מסביבי מתחתנים ומתארסים השכם והערב, גם אני לוקח מכחול ומצייר לי ציורים בדמיוני על אישה ובית וילדים, וזה דווקא נחמד, לחשוב על אישה חמודה עם כיסוי ראש יפהפה עומדת במטבח ומבשלת למשפחתה הצנועה מטעמים אשר יוגשו על שולחן השבת. לדמיין אותי מחזיק תינוק, עצמי ובשרי, קם אליו באמצע הלילה, ומנענעו בעגלה היפה שזה עתה קנינו לקראת הלידה.ו אולי זה גם יכול לקרות בפועל? לקרום עור וגידים ממש? ואולי בכלל אני רוצה את זה לא באמת אלא כי ככה זה, ככה זה בציבור הדתי, אני לא יכול לחיות עם בן זוג, וזו אופציה שקשה לי לצייר אותה בכלל, לחיות עם גבר. אני לא חושב שמבחינה מינית אפשר להסתדר עם ההלכה משום שכל פעילות מינית כזו או אחרת טומנת בחובה חטא. ככה לפחות דעתי. ופחות מסתדרת בתוכי האופציה של כל הפלפולים שמובילה לאפשרות אחרת שבמקרים מסוימים יש דברים שאפשר להתיר ומותר לעשות. מה גם שזה סיפור מארץ עוץ להביא ילדים עם גבר, ולא הזכרתי בכלל אף מילה על כסף.
חיים עם גבר בציבור דתי צריך להיות מלווה בהסתרה ובעיסוק עודף בשאלות של מה יגידו ויחשבו. מלבד הסרט של להביא ילדים, החיים (או יותר נכון לא חיים( בתוך קהילה דתית, וחוסר היכולת של זוגיות גברית לצעוד יד ביד בזוגיות עם הדת וההלכה.
ישנו עוד דבר שמונע ממני לצייר ציור של חיים עם גבר: בכל פעם שקרה לי שהתאהבתי בגבר התלוותה לכל העניין תלות מסוימת על גבול האובססיביות שאולי בכלל בעצם כבר נחצתה. בכל פעם שהוא עבר באזור חיפשתי רק את היחס שלו וכשהיה, זה היה מאוד כיף ממש כמו בחורה בת 16. וכשהוא לא, תמיד הוא שייט במחשבותיי. תמיד חשבתי איפה הוא כשהוא לא הגיע לחדר אוכל או כשהיה קובע עם חברים אחרים הייתי מקנא לו. ראיתי בו מושלם. ולידו הייתי נחות. הרגשתי שרק היחס שלו אליי גורם לי להרגיש שווה ובעל ערך ומכאן הדרך לתלות ואובססיביות קצרה ביותר.
ולכן בעצם אולי אני דוחף את עצמי לזוגיות עם אישה רק לא מהסיבה הנכונה אלא כי פשוט עם גבר זה לא מסתדר לי, אולי אפילו למדתי לחשוב על זה שזה רע וכאן שורש הקונפליקט.
ובקשר לתלות, ואולי זו בעצם טבעה של התאהבות. וגם אם באמת הייתי תלותי, אולי הקישור בין התלות לנטייה הוא בתוכי בלבד ולא באמת שייך?אולי התלות זו בעיה שלי בלבד ולא נחלת כל בעלי הנטיות? ולפעמים אני נאחז בתאוריה שהתאהבות בגבר פשוט באה לסמן לי את כל מה שחסר בעצמי וברגע שאני אשלים את עצמי ואצרף אל מחוזות נפשי בטחון והערכה עצמית גבוהים יותר מגובה דשא – או אז כבר פחות ארגיש תלוי אלא ארגיש גבר בעצמי והנטייה תתפייד לה, מי יודע?
שופע תאוריות אני. מבולבל, כבר אמרתי?
יש לי המון מה להגיב לך, אם זה מעניין אותך שלח לי מייל
[email protected]
כתיבה יפה מאוד.
מזדהה עם הרבה ממה שכתבת, זה בערך כל הדברים שאני מדחיק ולא מוכן להסתכל להם בעיניים.
אבל אתה יודע מה? הגעתי למסקנה שלא על הכל יהיה לי תשובה, וגם עד יום מותי סביר להניח שלא תהיה תשובה על כל דבר, נסה לחשוב בדרך הזאת, זה יתן לך מעט (ממש מעט) שלווה.