ד"ת לפרשת אמֹר | דבר תורה לפ"ש

כהן בעל מום לא יכול להקריב. כיצד התורה נותנת את ידה לאפליה של אדם בשל פגם שהוטל בו – לעתים רבות שלא באשמתו כלל?! * עובד בדבר תורה לפרשה

בפרק כא בפרשתנו, פרשת אמור, פונה השם אל משה.

יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.  יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:

ומי למשל לא יקרב?

אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.

ומי עוד?

יט אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד.

אל דאגה, הרשימה השחורה עוד ממשיכה.

כיצד זה יתכן? איך התורה נותנת את ידה לאפליה של אדם בשל פגם שהוטל בו – לעתים רבות שלא באשמתו כלל?!

וכשעל לבנו מעיקה הקושיה הזו, כעבור כמה פסוקים אנו פוגשים מנגינה מוכרת.

כא וְאִישׁ, כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַיהוָה, לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה, בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.

ומי למשל לא יקרב?

כב עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ

ומי עוד?

אוֹ-יַבֶּלֶת, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת

וכן, אל דאגה. אף כאן נמשכת הרשימה.

אבל הלב נרגע מעט. אפליה? איך אפשר לדבר על כזו כשמול עינינו משווה התורה בין אדם לצאנו, בין אדם לבקרו?

נראה  שהעניין הוא הדבר עצמו. המום. הפגם. הוא זה שקובע.

יש פה איזושהי שאיפה לשלמות.

נחזור לאחינו הכוהנים.

עדיין טרי בזיכרוננו סיפורם הטרגי של נדב ואביהוא – שני בני אהרון. הלא רק במרחק של ארבע פרשות לאחור, בפרשת שמיני, הקטירו השניים קטורת לפני השם אשר לא צווה אותם. ואז יצאה האש. ואז נדם אהרון.

ובכן, איך יוצאים מהלולאה האין סופית הזו?

מהעֵבֶר הזה – על הכהן להיות מושלם מבחינה אישית. אנושית.

ומן העֵבֶר הזה – על הכהן להיות מושלם מבחנה גופנית. חיצונית.

האם ניתן בכלל לעמוד באמות מידה מחמירות שכאלה?

זה קרה לי במסיבה
לפני חצי שנה…
היא התיישבה ליד פסנתר
לתת חיים למסיבה
התחילה לנגן
ולא הייתה לזה כל הצדקה
חשבה היא מנגנת
אך בעצם מתקנת
את הטעויות באמצע הנגינה.

דני סנדרסון בשירו "היא התיישבה ליד פסנתר", עוסק גם הוא בסוגיית השאיפה למושלמות. לשלמות.

אז היא אמרה: חכם אתה!
נראה אותך פסנתרן אתה!
ואם אתה כל כך גאון
אז אפנה את המקום
ואז ת'תנגן לי
וחלילה תתקן לי
את הטעויות באמצע הנגינה.

ושוב – קפיצה לספר ויקרא.

אז מה היה לנו כאן? כל כך הרבה משוכות להתעלות מעליהן מונחות על כתפי הכוהנים. ציפיות רבות כל כך למלא. האם ניתן הדבר?

ואולי זה מה שבא הבורא לומר לנו, לבריותיו. באמת יש קושי גדול. באמת לעתים אנו נדרשים דרישות גבוהות. ובאמת לא רבים הם שיש לאל ידם לטפוח לעצמם על שכמם על שהיטיבו לבצע את המשימה. אם כן, הֱיו סלחנים ונדיבים אישה אל אחותה ואיש לרעהו. כי רובנו לוקים במומים כאלה או אחרים. כי רובנו לא שלמים.

ומה קורה לבסוף אצל ידידינו הביקורתי דלעיל?

פתאום התחלתי לנגן
את התשיעית של בטהובן
ומסביבי מחאו כפיים
אפילו ארתור רובינשטיין
ולא רק שניגנתי
אף לרגע לא תיקנתי
את הטעויות באמצע הנגינה.

אז סנדרסון יצא גדול מכל העסק. טוב, אם לשפוט על פי היצירה שלו, הוא אכן נוגע בשלמות. לרובנו, האנשים הרגילים, מותר למחול על מעט מחסור בשלמות, לא כך?

שבת שלום,

עובד

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. השאיפה לשלמות בקרב הכהנים היא העתקה מהדרישה לשלמות הקורבן. גם הכהן הוא קרבן. עבודת הכהן צריכה להעשות בשקט, כך גם הקורבן. הקורבן הוא למעשה לא בעל החיים אלא הכהן עצמו ולכן נדרשת ממנו שלמות מכל האספקטים. אותה דרישה סותרת את מורכבות האל שהיא בעלת פנים רבות ורבדים שונים הנאצלים ממנה. אותה דרישה מהכהן-קרבן רק מפרה את ריבוי הפנים של האל שממש לא דורש קורבנות, לא אדם ולא חיה. הוא לא נהנה מריח הקורבנות ואדיש לכל המתרחש בארץ.