תקופת השנה שלנו היא תקופה של ספירות ומספרים – אנחנו סופרים שבעה שבועות עד חג השבועות, ופרשת השבוע שלנו מוסיפה עוד שתי ספירות – שבע השנים עד לשנת השמיטה, ושבעת השנים כפול שבע עד שנת החמישים – שנת היובל .

ומה קורה בסופם של אותם ימים? הכול חוזר לקדמותו – בשנת היובל חוזרות האדמות כולם לבעליהם המקוריים, בסופן של שש השנים חוזרת האדמה לאלוקים, הכול מתאפס, הכול חוזר לבראשית.

הדבר יכול ללמד אותנו גם על הספירה שאנחנו מצויים בה עכשיו – ספירת העומר.

בסופה של אותה ספירה מגיע חג השבועות, חג מתן תורה.

התורה ניתנה במדבר – מקום בראשיתי, נטול מעמד, נטול פוליטיקה ואבחון כלשהו .

וזו סודה של התורה, התורה היא בראשיתית וראשונית, היא המקום הפשוט שממנו הכול מתחיל – ספר הישר.

התורה היא על כן המקום שבו יכול האדם לחזור אל עצמו במובן העמוק ביותר – לחזור אל המקום הבראשיתי שלו.

בספירת העומר, האדם  מתקדם צעד צעד, יום יום -שבוע שבוע, אל המקומות הראשוניים שלו, אל השאלות הראשוניות שלו – מי אני? מה הם השאיפות הראשוניות שלי בחיי? מה רציתי תמיד ולאן החיים הובילו אותי?

התורה מלמדת אותנו שחשוב לאדם להגיע לאיפוס כזה מפעם לפעם כדי לראות אם הוא הולך בתלם האמתי של חייו שלו, אם הוא נאמן למקומו העמוק והאמתי בעולם בכדי לחזור למקום האמתי שלו, לבראשית.

שבת שלום,

ישי