בדמעה וברינה | כל-מיני

לרגל המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, חיים משתף בזיכרונות אישיים מבית אבא – משואה לתקומה, מבכי ליום טוב, מאפלה לאורה

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני…

(מגש הכסף)

שופרות

ליל יום העצמאות, זה עתה הסתיימו התפילות החגיגיות בבתי הכנסת, ליד בימות העיר כבר מתגודדים צעירי העם בציפייה להופעות, ואנוכי הקטן פותח בלאט את דירתו של אבא.

מול הדלת, בסלון, אני רואה אדם בגיל שמונים פלוס יושב על הכורסה מול מרקע הטלוויזיה. לבוש מכנסי שבת וחולצת חאקי צבאית עליה ענודים ששה עיטורים על השתתפותו בחמש מלחמות מדינת ישראל: העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים.

והאדם הזה, גבה הקומה ובעל החזות הקשוחה שגרמה לעבריינים רבים לנוס מפחד יושב על הכורסה ועיניו דומעות מבכי.

אבא בוכה. האדם שהיה חבר ילדות של האדמו"ר מויז'ניץ – הרב חיים מאיר הגר זצ"ל, ואשר ניצל בזכות אחיו של אבא שמסרו נפשם פשוטו כמשמעותו להברחתו מתחומי רומניה. האדם שראה את אחד מאחיו נורה ברחוב לנגד עיניו ע"י הגרמנים, האדם שחש על בשרו את אווירת המוות באושוויץ, שהועבד בפרך במחנות העבודה, האדם שהצליח לברוח ולחבור לפרטיזנים ביערות. האדם שנתפס ע"י המשטרה הרומנית כשוהה בלתי חוקי על ספינת המעפילים "סטרומה" והורד ממנה בכוח לרציף. האדם שוויתר על אשרת העלייה שלו לא"י למען תיכנס משפחה אחרת במקומו לארץ ישראל. האדם שנשא בגאון את דגל ישראל (עוד טרם הקמת המדינה) מטעם תנועת "גורדוניה" באיטליה. האדם שעזב את הקיבוץ החילוני מעלה החמשה על רקע קדושת השבת ושם פעמיו תל אביבה. האדם שחרף כל הקשיים הקים משפחה לתפארת יושב ובוכה.

הלב נחמץ. אבא בוכה ועיניו הרואות לא רואות בוהות במרקע שעליו מרצדות תמונות טקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים.

זיכרונות

שעות אחדות לפני כן בעת צפירת יום הזיכרון, כמידי שנה בשנה, חולפות לנגד עייני תמונות הוריו וחלק מאחיו של אבי שנספו באושוויץ.

דיוקן פניה של סבתי מצד אמי שהחליטה למרות כל הסכנות והסיכונים להצטרף עם ילדותיה הקטנות לבעלה למסע לפלשתינה בספינת מעפילים ובהגיעם לחופי הארץ הוגלו למחנה המעצר בקפריסין. במקביל עולים הזיכרונות על גילי, נועם וגלעד חברים מהישיבה התיכונית ומיחידת המילואים שנפלו בעת שירותם הצבאי.

ובמשך כל היום עולות לא אחת המחשבות על קשישי העדה בחדרה שהכרתי במהלך עבודתי כדוור בשכונת התימנית הראשונה בחדרה "נחליאל". על כל המלחמות שהם חוו, מצד אחד, ועל כל השינויים החברתיים-כלכליים-טכנולוגיים, מצד שני שעברו עליהם בתקופה קצרת שנים יחסית במדינת ישראל. מאנשים שחוו דלות ומחסור תחת שלטון תורכי לחיים ברמה טובה במאה ה-20 תחת שלטון יהודי עצמאי.

מה הייתה ההרגשה של סבי וסבתי מצד אמי שניצלו מהתופת הנאצית ברגע האחרון כאשר דרכו רגליהם על אדמת ארץ ישראל? איזו חוויה הותירה בהם שמיעת ההכרזה של דוד בן-גוריון על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל"? איך הם ראו את מדינת ישראל בעודם בחיים?

כל שנה אני מנסה לדמיין את הפערים. כיצד הפכנו תוך כשבעים שנה ממתי מספר יהודים הכלוא מאחורי חומה ומגדל למדינה חזקה כלכלית וטכנולוגית, משניים אוחזים בסטן למעצמה ביטחונית, מ"הגנה" לדמוקרטיה יחידה (לטוב ולרע) בין זאבים צמאי דם. מקומץ מושבות לבעלי שם עולמי בחקלאות ובהידרולוגיה.

איך דורות ראשונים, אברהם, יצחק ויעקב היו מתנהגים במדינת ישראל של היום על שלל הטכנולוגיות והשפע.

מלכויות

פעמיים בתורה אנו מצווים על ברית דם. פעם אחת ערב היציאה ממצרים (שמות יב, יג) "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ופעם שנייה במצוות ברית המילה (בראשית יז, י-יג): "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ  הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר.  יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם  יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם".

בשתי הפעמים הברית קשורה לעם ישראל ולארץ ישראל. ביציאת מצרים הדם מסמל את השייכות הלאומית לעם ישראל כתנאי להצלתו מעבדות מצרים. ובפרשיית ברית המילה היא ביטוי לירושת הארץ ע"י עם ישראל.

התורה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, לב-לד) עוסקת בעונש הגלות על עם ישראל כאשר יחטא הוא לה'. אך בתוך הפרשיה טמונה הבטחה קטנה על כך שהקב"ה חרף הגליית בניו לא שוכח את הבטחתו ובריתו שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

גם כאשר עם ישראל בגלות הארץ שומרת לו אמונים. והסימן לגץ הגלות ולראשית הגאולה מצוי באדמה. אם עוונו של עם ישראל רוּצה וכופר נראה זאת בבירור ביחס של הארץ. והגמרא עצמה מציינת זאת בשלוש מקומות. שתי הראשונות בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (יז, א, פרק ב הלכה ד) ובתלמוד בבלי מסכת מגילה (יז, ב) בעת הדיון על סדר ברכות תפילת העמידה מדוע הוסמכה ברכת השנים לברכת קיבוץ גלויות. והשלישית בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין בעת הדיון האם גאולת עם ישראל תלויה בתשובה או לא. והדיון מופסק בהבאת דברי רבי אבא המצטט את דברי הנביא יחזקאל שלהלן.

וכה אמר הנביא יחזקאל (לו, ד-יב): "לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב…  לָכֵן הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי  אִם-לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ. וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל  כִּי קֵרְבוּ לָבוֹאכִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא-תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם".

הודאות

וברוך השם, לאחר צרות הגלות שב עם ישראל לארצו והקים בה מחדש את מלכותו העצמאית בבחינת "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בישועתו" וזוכים אנו ללכת קוממיות בארצנו, גם אם המלאכה טרם נשלמה ומשכן האלוקים טרם עומד על מכונו והכוהנים טרם שבו לעבודתם ושירת הלוויים טרם מהדהדת בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, עדיין אין פינו צריך להפסיק מלהלל ולהודות על הנסים שבכל יום עמנו ועל הנפלאות והטובות שהקב"ה גומל עמנו ושזוכים אנו לראות עין בעין בשוב השם ציון.
ואבא בוכה. מהתרגשות ומשמחת לבב. האדם שאיבד את מרבית משפחתו במשרפות אושוויץ והצליח חרף כל הקשיים לעלות לארץ ישראל, להילחם בצבא יהודי תחת דגל יהודי למען מדינה יהודית שקמה מחדש בארץ ישראל על ידי יהודים.

מתוך דם הברית הזו שבין העם לקונו שעליה התנבא הנביא יחזקאל בנבואתו על ירושלים (טז, ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" זכו אבי וחלק מאחיו, סבי וסבתי מצד אמי ואמי שהכריזו שלוש פעמים ביום "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים" לחוש את גודל המעמד של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל.
ובלב מלא תודה על שלא אבדה התקווה מרננים הם "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל".

דמעות האושר לראות את המעמד המקשר בין השכול והתקומה, בין חרפת הגלות לקוממיות עם ישראל הן שזלגו מעיניו של אבי. הדמעות אותן אני נושא עמי ובקרבי גם לאחר פטירתו. זיכרונות, שופרות ומלכויות המתנקזות יחד לרגע קט של הודאה על ניצחון האמונה "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

(מגש הכסף) 

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.