הרב דוויך: "על אף חסרונותיה – ההומוסקסואליות היא התפתחות מדהימה לאנושות" | הלכה

כן או לא להעלות הומואים לתורה זו שאלה מטוטמטת, המילה "תועבה" אינה משהו מאוס ומתועב, מבלי להניד עפעף החברה מקבלת איסורים גרועים הרבה יותר מההומוסקסואליות וזאת רק בגלל מוסכמות חברתיות – בלעדי לכמוך: סיכום עברי לשיעור של הרב יוסף דוויך, שיעור שחולל סערה בעולם הרבני

הרב יוסף דוויך הכהן, רב הקהילה הספרדית והפורטוגלית בלונדון ורבה של קהילת "שער השמים" בלונדון (והנשוי לנכדת הרב עובדיה יוסף), מסר שיעור של שעה וחצי ובו דיבר על הנושא ההומוסקסואלי תחת הכותרת "נקודת מבט: הומוסקסואליות בתורה" (Perspectives: Male Homosexuality in Torah). השיעור נמסר במאי 2017, אייר-סיוון תשע"ז, וחולל סערה בעולם הרבני (על הסערה נפרסם רשומה נפרדת).

לפניכם הקלטה של השיעור (באנגלית), דף המקורות מהשיעור וכן סיכום עברי ובלעדי לכמוך של הדברים נאמרו.

הערת המסכמת לאה (ותודה גדולה לה על התרגום): השתדלתי ככל יכולתי לתרגם בנאמנות את הדברים, אבל ייתכן שיש טעויות בהבנה שלי או טעויות בתרגום. מי שמוצא כאלה – נשמח שיודיע לנו. ומי שמבין איכשהו מהדברים של הרב משהו בלתי הלכתי – הטעות בתרגום ולא חלילה בדברים של הרב.


המיניות היא הצורך החזק ביותר שלנו כבני אדם. היא מרכז חיינו – רגשית, פסיכולוגית, אנושית.

אנחנו אוהבים לחשוב שהמיניות שלנו מובנת לנו, אבל היא לא. אנחנו לא יודעים שהיא לא מובנת כי אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מערפלים את זה. אנחנו מתמודדים אתה, כולנו, כי היא קשורה ליחס שלנו לעולם. זו הדרך שלנו להציג את עצמנו לעולם. מסיבה זו אנו עושים ברית המילה ביום השמיני: אנו מעצבים את הזהות שלנו סביב המילה כדי שלא נצטרך לטפל בה מאוחר יותר בחיים.

זה נושא רציני. אני ניגש אליו ברטט. התכוננתי והתארגנתי לזה יותר מכל השיעורים שנתתי בשלוש השנים האחרונות. הקדשתי שנים על גבי שנים למחקר על הנושא הזה. וכל זה בגלל מה שפתחתי בו: המיניות שלנו היא הבסיס לזהות שלנו.

רוב הסיכויים הם שארגיז אנשים בחדר הזה ואנשים שיקשיבו להקלטה. בין הם חילונים או דתיים, בין הם סטרייטים או הומואים, אני כנראה אומַר דברים שיגרמו אי-נוחות לכל אחד ברמות שונות. ובכל זאת החלטתי להעביר את השיעור, כי זה נושא שלא מדברים עליו. אני לא טוען שיש בידי כל התשובות – אין לי – וייתכן גם שאומר דברים שיתבררו כלא-נכונים. את כל הסיכון הזה אני לוקח הערב. אני מציב את עצמי במצב מאד פגיע מול כל מי שיקשיב לשיעור, ואני יודע שיקשיבו.

המיניות שלנו היא הבסיס לזהות שלנו, ולכן זה מפחיד אותנו, כי זה משהו שאנחנו לא יודעים לשלוט בו. אבל בניגוד לדברים אחרים שאיננו שולטים בהם – תיאבון, שינה – זה מדאיג אותנו. כי זה הכוח שנותן חיים, ומאפשר לחיים להתקיים ביקום שלנו. זה כוח הרבייה.

עד כאן ההסתייגויות.

הבסיס להבנה של השיעור הוא שהתורה ניתנה בידי הקב"ה.

היסטורית לא הייתה מילה ל"הומו"

מצווה היא מאמץ משותף עם ה'. משהו שהוא נתן לנו למעננו. לא כהפרעה, לא כדי לראות אותנו מתפתלים, אלא למען טובתנו. לכן אין לי "זכויות". לא "מגיע לי" שום דבר. אין "זכותי". המצווה מציבה לי מציאות שעשויה להיות לא נוחה לי, ייתכן אפילו שהיא לא מסתדרת בחיים שלי. הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרק לד) אומר "אל תתפלא שאין מטרות התורה מתקיימים בכל אחד ואחד. אלא מתחייב בהחלט שיימצאו אנשים שאין אותו הניהול התורתי מביא לידי שלמות. כי הצורות הטבעיות המיניות לא יושג כל מה שמתחייב מהן בכל אחד ואחד". כלומר: בהכרח מתקיים שיש אנשים שחלק מהמצוות עלולות להציק להם, שיש אנשים שילכו בדרך התורה – והתורה לא תספק להם השלמה בשלמותה! יהיו אנומליות. זה עיקרון של התורה – שאדם יכול לחיות אורח חיים של תורה, ובגלל נסיבות אישיות, שלמות התורה לא משתלבת בשלמות עם אותן הנסיבות. ולכן אני נותר חסר, בגלל הדבקות שלי בחיי תורה בגלל המצב שלי. התורה לא יכולה לתת הוראות לכל מצבי החיים המשתנים. בעיקר לא עם כמות המשתנים שיש בנסיבות האנושיות. הקב"ה נתן עקרונות, לא חוקים. התורה דיברה לכלל ולרוב, ובהכרח יהיו אנשים שהתורה לא מתאימה להם. אני לא אומר את זה כתנאי מקדים להומוסקסואליות, אלא אומר שזה עיקרון של התורה. רוב התורה מתאימה לכל האנשים, אבל יש מיעוט שהתורה לא תתאים להם.

אדבר רק על הומוסקסואליות גברית, כי יש הבדלים כה מהותיים בין הומוסקסואליות גברית לנשית, שאי אפשר להתייחס אליהם ביחד. השיעור על לסביות הוא 5 דקות.

היסטורית לא הייתה מילה להומו, כי לא היה אדם כזה. זה לא אומר שלא היו יחסי מין בין גברים – היא הייתה קיימת תמיד, בכל מקום, מתחילת ימי האנושות ואפילו לפני כן – מוצאים את זה גם אצל חיות.

כשזה קרה, זה לא היה עניין גדול. ולכן אחד הדברים שנצטרך להבין הוא אילו מוסכמות חברתיות ודעות קדומות עלינו להשאיר בצד, כי כל הקונספט של הומוסקסואליות אין לו קשר לתורה בכלל. יש לו קשר רק לרגשות התרבותיים שלנו על מה אני חושב ורגיש כלפי הומוסקסואליות.

למעשה, לתורה יש ממש מעט לומר על זה. חשוב להסתכל היסטורית כדי להבין במה מדובר.

בתרבות העתיקה לא היו הומואים

בתרבות העתיקה רואים שיש יחסים בין גברים כל הזמן אבל בנסיבות מסוימות: פֶּדֶרַסְטְיָה (משיכה מינית של גבר לנערים צעירים וקיום יחסי מין עמם). מדובר על קשרים של חניכוּת, וחלק מהחניכוּת הזאת כלל מין. למה? היו הרבה סיבות, אבל כנראה העיקרית בהם היא בגלל צורך מיני. אבל גם כי הזרע נתפס במשהו בעל כוח, עוצמה – הרי אפשר ליצור חיים עם זה! – לכן חלק מהסיבה ליחסי מין בין החונך והנחנך היה כדי לתת את הכוח הגברי מהמבוגר לצעיר. עם זאת, לא היה מדובר ביחסים לאורך החיים. זה היה רק מין בזמן החניכות.

גברים מבוגרים לא שכבו עם גברים אחרים. זה היה ממש לא מקובל, בגלל שמי שהיה המקבל באותו מעשה, נתפס כמביש כי הוא נקבי, ומי ירצה לשים את עצמו במצב הזה? נער היה משהו אחר.

אז אנשים חושבים שהיו הומואים בכל מקום. זה לא היה כך, לא הייתה מילה לזה, כי היה מדובר רק באקט, והדבר היחיד שהיה מקובל היה יחסי מין עם נערים (בני 12–18). ברגע שהוא הגיע לגיל הזה, הוא מצא נערים בעצמו. אבל בגיל 30, כבר היית נשוי עם ילדים. לא משנה מה הרגשות שלך.

זה היה מקובל לכל אורך ההיסטוריה האנושית, עד המאה ה-18.

בכל החברות שלא היו תחת הנצרות היה מקובל לקיים יחסי מין הומוסקסואליים. זה מה שהיה נורמלי בחברה האנושית. היו שתי מגבלות: הם תמיד התחתנו והקימו משפחות, והמבוגר תמיד היה הבועל. בעולם העתיק לא היה צורך במילה להומוסקסואל כי הקונספט לא היה קיים.

בהינתן שזה המצב, טבע החברה שדנים בה בכל מקום, נחשוב עכשיו על הדיבור של התורה.

התורה מדברת על זה. לא שהתורה רק מגיבה לזה. אבל אופן ההצגה של הנושא לוקח בחשבון שזה המצב החברתי. היא רגישה לזה.

אפילו בסיפורי התורה. למשל בסדום – חושבים שהיה מדובר בעיר הומוסקסואלית. אבל היא לא. מה שזה היה זה ניסיון להכניע ולהשפיל. וזה היה בגלל שאסור היה לארח – הם לא רצו להפוך למדינת רווחה. הם אמרו ללוט: אתה אונס אנשים להיות תלויים בך – אנחנו נפתור לך את הבעיה הזאת – "הוציאם אלינו ונדע אותם".

"אהבה" היא המצאה מודרנית

ביחסי מין הומוסקסואליים בעולם העתיק, זו שאלה של שליטה, ולא היה לה שום קשר לאהבה. שום קשר. למעשה, לרוב המין בעולם העתיק לא היה קשר לאהבה. בטח שלא בנישואים. אהבה בנישואים היא המצאה מאוחרת יותר. ברוב ההיסטוריה האנושית אהבה לא הייתה חלק מנישואין. אם הייתה אהבה בנישואים זה היה צירף מקרים משמח. אנשים לא התחתנו מאהבה. זו הייתה התפתחות רומנטית בתקופה הרומנטית. מדובר רק על צורך מיני וקשר מיני, ולמה משמש מין בחברה. אנחנו טועים וחושבים שמין נועד לאהבה וקשר. בתקופה ההיא –  לא. רוב הזמן זה נועד לעונג ושליטה.

זה מסביר מה קרה בסדום [ממשיך להסביר את מה שהיה בסדום].

הייתה רק עוד סיטואציה אחת בעולם העתיק שבה היו לנו יחסים הומוסקסואליים: עבודה זרה. היתה זנות דתית, שבה מין היה חלק מהעניין. ולכן החכמים אמרו על ישראל שהסיבה היחידה שחטאו בע"ז הייתה כדי להתיר להם עריות בפרהסיה.

אז התורה אוסרת שני דברים: זנות דתית של גבר (קדֵש), ויחסי מין בין גברים כמו בין גבר ואישה. זה איסור על שני הצדדים: אסור לגבר להיות כמו אישה, אבל גם למי שמתנהג כמו האיש אסור. התורה אומרת: הקשר הזה, ההסכם הזה שיש בכל רחבי החברה בנוגע לחניכוּת – ישראל לא מקבלת את זה בחברה.

בנוגע לעונש המוות: כמו הרבה דברים בתורה, עונש המוות לא נועד ליישום אלא להציב רף מוסרי. זה היה כמעט בלתי אפשרי ליישום. בכל עונשי המוות, ובמיוחד בעריות (הסבר יבוא מאוחר יותר).

החזקוני על הפסוק בפרשת קדושים (כ יג) אומר שרק החדירה אסורה, אבל לא "דברי חידודין" – גיפופים וליטופים [הרב השתמש במילה fondling].

החיזקוני אומר שהתגפפות אינה כלולה באיסור הזה. אני לא אומר שדברים אחרים מותרים, אבל הם לא כלולים באיסור הזה. כלומר באיסור על משכב זכר התורה אוסרת רק יחסי מין, לא דברים אחרים. היא לא אוסרת נטייה, משיכה, רגש – כלום לא מדובר בתורה. וזה מתאים למה שהיה באותה התקופה, שלא הייתה מילה לזה מפני שזה לא היה קיים אז.

ביסקסואליות הייתה קיימת לכל אורך ההיסטוריה

האיסור של קדש (זנות דתית) גם הוא איסור על יחסי מין בין גברים, כי קדש לא נועד בשביל נשים. הבעיה היא שזה לא עזר. רואים בתנ"ך שהיו קדשים, שזה היה מאוד נפוץ. כלומר, מעניין להבין שלפחות ביסקסואליות הייתה קיימת לכל אורך ההיסטוריה.

ובמסגרת חוסר הנוחות שלנו עם המיניות שלנו, למעשה נדיר מאוד למצוא משיכה הטרוסקסואלית טהורה. זה ספקטרום. ההוכחה ההיסטורית היא שזה ספקטרום – היו יחסים הומוסקסואליים והטרוסקסואליים, באותו בן אדם. חוץ מאשר בתורה – את זה התורה לא הייתה מוכנה לקבל.

העניין הזה של יחסי מין של חניכוּת באה לידי ביטוי בהלכה. מסיבה זו לא מוצאים התייחסות לקשרים בין גברים אלא בשאלה אם גבר רווק יכול ללמד בנים, כי זה מצב שבו זה יכול היה לקרות. ולמה בכל זאת מותר? כי לא נחשדו ישראל על משכב זכור. זה נראה תמים – אבל זה משהו חברתי, וזה מה שהיה אז. הביולוגיה והצורך המיני מקושרות למבנים וסיטואציות חברתיים (לא שזה אומר שזה פחות אמיתי, או שקל יותר לשנות אותו). ייתכן שבימינו זה כבר לא נכון להניח שלא נחשדו ישראל על משכב זכור, כי העולם בימינו שונה לחלוטין. בימינו המציאות החברתית שונה.

מעניין לראות שהתורה לא מחשיבה את זה יחסי מין ממשיים במובן של חיבור של גבר ואישה, ויש לזה השלכה חוקית. כדי להיות אשם, ראוי לעונש, צריך התראה (מסיבה זו אי אפשר ליישם עונש מוות. לך תמצא את עצמך במצב שבו יש לך עדים). כששני גברים שוכבים, צריך להזהיר את שניהם, מה שלא נכון כשגבר ואישה שוכבים בעבירה – אז מספיק להזהיר אחד מהם, כי החיבור ביניהם הוא איחוד. כאן לא רואים בזה איחוד, אלא שני אנשים העוסקים בממשק פיזי. זה לא ביאה, ולכן ההשלכה המשפטית.

מהי "תועבה"?

לשאלת המילה "תועבה". לא ברור מהי המילה תועבה. בגדול זה נשמע שזה משהו שדוחים, משהו שאמורים להרחיק. המעשה לא ראוי. צריך לדחות אותו. המילה תועבה אינה ביטוי מוסרי. נוהגים לחשוב שהפירוש הוא משהו מאוס ומתועב, אבל זה לא. זה פשוט אומר שהמעשה אינו ראוי להתקבל. צריך לדחות אותו.

הרב דוויך. תצלום: Wikiweck

הוכחה ממשלי (כח ט) "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" – מי שלא רוצה לשמוע תורה, תפילתו תועבה. האם היא מאוסה? לא. הקב"ה לא מקשיב. התפילה לא מתקבלת. אז כולנו, בשלב זה או אחר, יתכן שניקרא תועבה, כי מי לא היה במצב שלא התחשק לו ללשכת לשיעור, או ללמוד מה שעליו ללמוד. לא שזה מונח נחמד, אבל זה לא ביטוי מוסרי. רוב החכמים לא מייחסים את התועבה לקב"ה (לא כתוב "תועבת ה'"). הגמרא (נדרים נ ע"ב) מציינת דו-שיח בין רבי יהודה הנשיא ובר-קפרא, והדיון שלהם על המשמעות של המילה תועבה. הפרשנות שהתקבלה על דעת שניהם היא "תועה אתה בה". סטית קצת מהדרך הישרה. זה יש כאן שינוי.

אז מה שיש לנו זה מצב חשוב: שאפילו מבחינת התורה, התורה דוחה את האקט. אין איך להתחמק מזה. זאת האמת – מבחינת ההלכה, מבחינת היהדות האורתודוקסית – המעשה אסור. ואין מצב שהמעשה יכול להיות מותר בסיטואציה כלשהי. אבל עלינו להבין שכל מה שסובב את האקט הוא הפרשנות שלנו – איך אנחנו מרגישים כלפי זה, אם זה טבעי או לא, אם זה ראוי או לא –  הכול הגדרה שלנו.

זה לא שונה מכל איסור אחר בתורה. ואני אומר לכם שאנחנו מקבלים איסורים שהם הרבה יותר גרועים בלי להניד עפעף. אבל את הנושא זה – לא. זה רק בגלל עניינים חברתיים, לא בגלל התורה. התורה לא מתאמצת לומר שום דבר יותר על הנושא. לא שומעים יותר על זה, אפילו לא בתלמוד (אולי לא אוהבים כשכותבים כתובות זה לזה, אבל זהו).

הרב חיים רפפורט בספר על הומוסקסואליות והלכה אומר שאין התייחסות בתורה לנטייה כי לא הייתה שום התייחסות היסטורית לנטייה הומוסקסואלית, ולכן אין התייחסות רבנית לשאלה אם אדם יכול לבחור או לשנות נטייה מינית. למעשה, זה לא רלוונטי מבחינת התורה. לא אכפת לנו איך הגיעו לזה – המעשה אסור. לכן כל קיבעון שיש לנו [בנוגע לנטייה] הוא שלנו, אל תתלו אותו בתורה.

שנבדוק אשתו של מי הולכת למקווה?

אתם רוצים להתייחס לזה בצורה חמורה? אז תתייחסו באותה חומרה למרכלים, למלביני פנים, ולמחללי שבת. ואם רוצים להשוות את זה לעברות מיניות אחרות, שנשווה לכל הדברים המיניים שעוברים בראש לאנשים דתיים בכל יום? אז רק בגלל שהמעשה הזה לא מושך בעיניכם? מן הסתם זה כי שכנעתם את עצמכם שאתם לא נמשכים לזה. וגם אם אתם הטרוסקסואלים טהורים – במאמר מוסגר, כנראה יש אתכם בעיה – אתם לא מוצאים איזשהו משהו יפה במישהו מהמין שלכם? זו בעיה חמורה שאינכם מסוגלים לראות יופי ביצירה של הקב"ה מחוץ לראיה הצרה והמוגבלת שלכם. שלא נדבר על התייחסות לאנשים שמתמודדים עם נפילות באיסור בזלזול וגסות ובהתנהגות מתועבת. זאת התנהגות מתועבת! אבל אתם אוהבים להבדיל בין עברות.

להעלות לתורה? שאלה מטומטמת. לא ראויה לדיון בכלל. אם תפעילו כזאת בחינה וחקירה, לא תצליחו להשיג מניין! אי אפשר יהיה לקרוא בתורה! שנבדוק אשתו של מי הולכת למקווה? ומה ההיסטוריה המינית של כולנו? שנתחיל בציד המכשפות הזה? זה לגמרי חברתי ואין לזה שום קשר לתורה, מלבד העובדה שהתורה מתייחסת לזה שליהודים יש קושי לשמור מצוות.

אני לא מזלזל בזה שיש לאנשים קושי לשמור את התורה. זו בעיה, אבל מי יכול לומר שאין לו בעיות בתחום קיום התורה? המציאות היא שברוב המקרים של הומוסקסואליות יש קושי רציני לרסן צרכים ולא היינו רוצים להיות שם. וכולם יודעים שאתה נכשל במאבק הזה כל פעם. אז לא משנה מה הנטייה, משנה איך מתנהגים איתה, וזה מה שמעניין את התורה, כי כל הזהות שלך מתבססת על זה.

מלבד המעשה עצמו, כל שאר הדברים הם לגמרי חלק ממה ששייך לכולנו. אין משהו שאסור ספציפית מבחינה הומוסקסואלית מלבד המעשה. כל שאר הנגיעות המיניות הן חלק מכל שאר הדברים שאסורים לי, לך, לכל מי שלא יהיה.

לנסוע בשבת זה כמו בדיוק לעבור על משכב זכר

אז צריך לשים בפרופורציות ולהבין בדיוק על מה אנחנו מדברים, ולהבין את זה מציאותית. התורה אינה מכריזה על משהו מוסרי כאן. התורה רק אומרת שזה לא משהו שאנחנו מקבלים לתוך החברה הכללית כמשהו נורמלי. זה כואב, אבל אין איך להתחמק מזה. אבל זה לא שונה מכל אדם אחר שעובר עברות חמורות בתורה, וברוכים הבאים למועדון.

מה עם זה שלמשל מי שמדבר לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא (הרמב"ם אומר שזה העונש הגרוע ביותר). אין לו חלק! על הומואים זה לא נאמר. להם יש תקווה. אבל מי שמרכל עליהם – מסַכּים חוסמים אותו.

לא חושבים על זה שלנסוע בשבת זה כמו בדיוק לעבור על משכב זכר.

אז יש כאלה שיאמרו שזה אחד מה-3 בגדר ייהרג ואל יעבור. נכון. החיים המיניים שלנו הם מאוד רציניים. אם אנחנו צריכים לבחור בין גילוי עריות למוות, צריך לבחור מוות. מה שאומר שרובנו חייבים מיתה ברמה כזאת או אחרת, כי אנחנו עושים זאת די בחופשיות. כאמור, אנחנו לא רוצים לבדוק את ההיסטוריה המינית שלנו. "אין בית שאין שם מת".

אז  מתוך הבנה שבזה מדובר, ושימת דברים בפרופורציה, יש עוד דבר שאני רוצה להתייחס אליו, ולזה אתייחס בחצי השעה האחרונה של השיעור.

דברים השתנו בחברה האנושית, והתורה הקדימה את זמנה וסיכלה אותם.

התורה צפתה את התפתחות האהבה

אנשים התחילו להתחתן מתוך אהבה. עד אז היו מתחתנים לשֵם מעמד, כסף, ילדים. במשך רוב ההיסטוריה האנושים אנשים לא התחתנו מתוך אהבה, זה לא מה שהיה במערכת היחסים. כך שיחסי המין לא היו אוהבים במיוחד. מערכת היחסים הייתה מינית, ובוודאי שהיה סיפוק מבחינת עונג, אבל נולדו להם ילדים וזה פשוט מה שקרה. לא הייתה רגישות. עד היום אין הרבה רגישות במערכות יחסים, כי אנחנו לא יודעים איך לאהוב.

אבל התורה צפתה את זה: זו הדת החוקית היחידה שמצווה על אדם לבלות זמן רגשי עם אשתו, בתנאים שלה. זאת ההתחלה של אהבה. גם "נקי יהיה לביתו שנה אחת" זה משהו מיוחד ליהדות. בשנה הראשונה כל המאמצים שלך צריכים מכוונים לבניית הבסיס. "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". זה יכול לכלול יחסי אישות אם האישה רוצה, אבל אם לא אז לא. זה הזמן שלה (פירוש מילולי של "עונתה") והיא זאת שצריכה להיות מסופקת ושבעת רצון בה. לאישה יש זכות להטיל וטו על משלח ידו של בעלה אם תהיה לזה השלכה על מצוות העונה שלו. "עונה" זה הזמן של איש עם אשתו, לא בהכרח בביאה – זה תלוי ברצון האישה. אם האישה לא שבעת רצון האיש עובר עבירה. איסור עונה הוא איסור לאו, ויש מעט מאוד אנשים שמקיימים את זה כמו שצריך, ולעבור על זה, זה כמו לאכול חזיר – מלקות על זה ומלקות על זה.

כך שאת האהבה מעודדים באופן יסודי בנישואין. התורה מעודדת נוכחות רגשית. אתם מבינים עד כמה זה היה יוצא דופן באותה תקופה? אפילו היום אנשים לא מקיימים עונה כמו שצריך.

למה אני מספר את כל זה? בתורה, יחסי המין היחידים שמעודדים אותם ומהללים אותם הם בתוך המשפחה. זה נשמע כמו הנצרות, אבל יש הבדל: בנצרות, יחסי מין הם משהו רע, למעט במקרים מסוימים. ביהדות, יחסי מין הם דבר טוב, למעט במקרים מסוימים. זה ההבדל.

גברים בעולם שלנו לא מסוגלים לאהוב זה את זה

התורה אומרת שמבחינת איחוד מיני, ראוי שתהיה אהבה, או ברית יסודית, או אפילו רק חיבה משותפת. יחסי מין לא אמורים לקרות כשזה לא קיים. כי באיחוד הזה, קורים חיים. אני לא אומר שרק יחסי מין שמביאים חיים הם מותרים. זה לא נכון. יחסי מין הם בסדר גם אם הם לא מביאים חיים. אבל לפי התורה זה אמור להיות בקשר שמביא חיים. העניין הוא שמין בתורה מוגבל לתנאים מסוימים מאוד – רק למערכת יחסים שתביא חיים לעולם או שהֵביאה חיים או שבאיזשהו אופן יש בה פוטנציאל של חיים. מדוע? כי אנחנו שמחים בו. שמחת עונה. האיחוד הוא כזה שמביא חיים לעולם, וצריכה להיות בזה אהבה. העניין הוא שאם יש איזושהי אפשרות שאין אהבה או ברית אז אפילו בתוך הנישואין(!) היחסים אסורים. יש הלכות: בזמן הביאה אסור לחשוב על אישה אחרת; אסור לעשות זאת מתוך שכרות או מתוך רגשות שליליים כלפיה; אם הוחלט שמתגרשים – אסור לבוא עליה. זה לא מעשה מכני, והאישה היא לא אובייקט.

מחוץ לזה יחסי מין אסורים כי א) זה לא משהו מתחבר ליצירת חיים, ו-ב) כי בקלות זה מתרדד למעשה עצמו.

אז מישהו יכול לומר – אם שני גברים אוהבים אחד את השני אהבה גדולה ועמוקה, אז אמור להיות להם מותר לעשות את זה. אולי. הרמב"ם היה אומר שהתורה לא "עובדת" לכולם. מאוד עצוב, אבל זה המצב. הדבר המעניין הוא שהתורה בכלל לא אוסרת אהבה. היא מעודדת אותה. הבעיה היא שגברים לא היו מסוגלים לאהוב זה את זה בכלל בעולם הזה.

מסיבה זו חושבים שדוד ויהונתן היו הומואים. כי הם לא מסוגלים לדמיין מצב שבו שני גברים אוהבים זה את זה בלי שהם ייכנסו למיטה יחד. אבל אין לזה שום אחיזה בפסוקים. הם יצרו ברית ביניהם. אהבו אהבת נפש. היו חברי נפש. אז מה קורה לנו בעולם מערבי? אנחנו לא מצליחים לדמיין את זה בלי מין. וזאת בעיה.

כי אהבה אינה מנותקת ממין, אבל אהבה ומין הם לא אותו דבר. כשאנחנו אוהבים בצורה בוגרת, זה לא אישי. אין אישי באהבה אמתית וטהורה. מה זאת אומרת? אין "צורך". אריך פרום אומר: אהבה לא-בוגרת אומרת: אני אוהב אותך כי אני צריך אותך. אהבה בוגרת אומרת: אני צריך אותך כי אני אוהב אותך. מאי נפקא מינה? בבלתי בוגרת, המטרה או הנושא הוא הצורך שלי. אני ממלא משהו בעצמי ולכן אני נאחז בך. זו בעצם התאהבות. זה נחמד, אבל זה לא מחזיק מעמד ואי אפשר לבנות על זה חיים. בפרקי אבות קוראים לזה "אהבה התלויה בדבר". בשני הוא המטרה היא האהבה עצמה, השיתוף הנפשי של שתי נשמות. זו חוויה נהדרת. אי אפשר להסביר למה אוהבים מישהו – ברגע שמסבירים, זה מתפרק. למה אוהבים? כי אוהבים. אוהבים את הקיום של מישהו. זה לא אומר שחייבים להיכנס למיטה. יכול להיות שתרצה, אבל זו לא חובה.

גברים בעולם הזה לא מסוגלים לאהוב זה את זה, כי הם תמיד פוחדים שיגיע מין בסוף. ושאם תגיד שמישהו מוצא חן בעיניך יחשבו שאתה רוצה לשכב איתו. לנשים אין בעיה לומר על מישהי שהיא יפה ומושכת. [הרב פונה למישהו בקהל:] "אני חושב שהוא יפה תואר (gorgeous)". [הקהל צוחק, והרב כאילו עונה לעצמו: "הרב, אנחנו צריכים לדבר?"] למה נשים יכולות לומר את זה ואני לא? גברים עושים את עצמם שהם לא חושבים ככה, ואם הם חושבים את זה הם תוהים אם משהו לא בסדר איתם. אין שום דבר לא בסדר איתך. זה חלק מהחיים בעולם, למען ה', להיות בן אדם ולאהוב ישות אנושית אחרת. לאהוב מישהו זה לא לשכב איתו. אבל לגברים יש בעיה רצינית עם זה. כי מעולם לא הרשו לגברים לאהוב. החברה הִכוִוינה גברים להיות מכונות מין. אבל גברים מסוגלים לאהוב, והתורה מטפחת את זה. ולכן התורה לוקחת את היחסים של דוד ויהונתן ומציגה אותה: תראו, כל זה לפני המהפכה המינית.

באופן אירוני, המהפכה המינית (עם כל הבעיות שהביאה) עזרה לזה – עוזרת לנו לשים את העכבות בצד.

אהבת דוד ויהונתן – ברית אהבה בין גברים

נחזור לאהבת דוד ויהונתן – הפסוקים שבהם מתואר שיהונתן מתאהב בדוד אחרי שדוד הורג את גוליית. "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". זאת התאהבות. "ויאהבהו יהונתן כנפשו". תראו לי גבר שמרגיש נוח לומר שהוא אוהב גבר אחר באופן הזה. "ויכרות יהונתן ודוד ברית". כך כולם יודעים שהם אוהבים זה את זה. יהונתן מוריד חלקים מהבגדים שלו – הוא לא מתפשט, הוא פשוט נותן את העיטורים שלו – כדי למסד ברית עם דוד. מה דוד אומר על זה? אחרי שיהונתן נהרג, דוד אומר "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". נפלאתה – לא שהייתה יותר, אלא שהייתה יוצאת מגדר הרגיל. פלא = יוצא מן הכלל. אהבתך בשבילי הייתה יותר יוצאת דופן מאהבת נשים. איך שאני מפרש את זה, דוד אומר – לא היה לי שום מתח מיני באהבה שלך. האהבה הייתה טהורה, אמיתית, יכולנו לדבר, להתחבק, להתנשק – וכל זה בלי רגשות מיניים. וזה יוצא מן הכלל כי הוא לא רגיל לאהבה כה חזקה שאין בה מין. [הרב מדגיש את הדברים האלה שוב ושוב.] זה היה כ"כ יוצא מגדר הרגיל ובגלל זה כולם חושבים שהם קיימו יחסי מין. כי אי אפשר לדמיין שהייתה קרבה ואינטימיות כה גדולה וזה לא תורגם למין. בעיקר שני גברים. ולמה זה לא היה בגדר הרגיל? כי אף אחד אחר בחברה לא היה מספיק בטוח בעצמו, רגיש, רוחני, ואוהב כדי להרשות לעצמו לנהל כזאת מערכת יחסים.

וזו הבעיה שלנו [כנראה הרב מתכוון לגברים], שלא מרשים לנו לאהוב. לכן כשמדברים על מישהו שהוא הומו – שזו מילה חדשה – כל הדברים האלה מופיעים בהקשר שאנחנו, כחברה, במאה ה-18, התחלנו להרשות לעצמנו להתחתן מאהבה. וזה התחיל לגלגל את כדור השלג – אה, מדברים כעת על אהבה? אז האם אני מסוגל לאהוב גבר? אי אפשר היה לדבר על זה עד לאחרונה, אבל זה מיד עורר את השאלה הזאת.

כשלא הייתה אהבה – לא במצבים הומוסקסואליים ולא במצבים הטרוסקסואלים – לא הייתה שאלה. אף אחד לא הרגיש שזה יכול להיות חלק מהחיים שלו באיזשהו מובן אמיתי. היה רק מין פעיל, והוא קרה באופנים ביסקסואליים בכל מקום לאורך כל ההיסטוריה האנושית. ברגע שעלה נושא האהבה וחיים של נאמנות, אז עלתה השאלה – ואם אני אוהב גבר אחר? זה בלתי מתקבל על הדעת? זה לגמרי מתקבל על הדעת. ומה לגבי מין? ובכן, אנחנו צריכים לדבר על זה. יש לנו בעיה. בעיה לא נעימה וקשה לניווט. אבל כל שאר הדברים – המוסריות של זה, ואיך לקבל את זה, ולהכיל את זה, ולהכיר בזה – זו לא שאלה. אין פה עניין בכלל. אני אומר לכם – תצטרכו לפנות את כל בית הכנסת אם תתחילו לשאול את כל השאלות האלה. זה המצב אז תפסיקו עם כל השאלות האלה! [הרב ממשיך בעניין עוד כמה דקות.]

זעקת הנביאים – בעיקר על אהבה

לכל אחד יש החטאים שלו. אז להפסיק לשאול איך להתייחס לחטא הזה. תסתכלו על הנביאים – מהן המצוות שהם מדברים עליהן – תפילין? שומעים על שבת (לעתים נדירות), וכל השאר זה יחסים-יחסים-יחסים. שאנשים לא יודעים איך לאהוב את הקב"ה. ברור – אתם לא יודעים איך לאהוב. אפילו לאהוב בן אדם, לאהוב את נשותיכם – אתם לא יודעים, אז איך תאהבו את הקב"ה?! כל הנבואה היא – אתם לא יודעים לאהוב, לא אכפת לכם. לכן הנביאים אומרים: תילחמו על היתום, האלמנה. תוודאו שאינכם מדברים לשון הרע על השכן. זה כל מה שכתוב בנביאים. לא כתוב על מצב השעטנז. עד היום אלה העברות שאנחנו עוברים.

שהם לא יעלו לתורה? אתם רוצים להתחיל להוריד אנשים מעליה לתורה? מלהיות ש"ץ? תפסיקו כבר! אתם יודעים מה הכלל שלפיו חזן יכול לעבור לפני התיבה? אי אפשר למצוא כזה! לא רק שעליו לדעת תנ"ך, וצריך להיות משכיל, אסור יהיה שאי פעם יֵאמרו עליו דברים רעים – מנערותו – מסוג שהוא היה לא בתלם ועשה דברים שאסור היה לו לעשות. בהצלחה במציאת חזן-דיוה כזה. על מי אנחנו עובדים?!

מסתכלים על אהבה – ויש לנו בעיה.

ההומוסקסואליות – התפתחות מדהימה לאנושות

אסיים בזה: הרמב"ם, אמר משהו מאוד מרשים על הנצרות והאסלאם. תבינו, הרמב"ם נמלט על חייו מהמוסלמים ומהנוצרים. חייו היו בסכנה בגללם לא פעם. והוא אמר: האסלאם והנצרות הם הדבר הטוב ביותר שקרה לעולם. עד היום. למה? כי הם לקחו את התורה ושמו אותה על המפה. עד הופעתם, זה היה רק ספר שאיזה שבט קטן קרא וקִייֵם, ולאף אחד לא היה אכפת. ופתאום, כולם מדברים על התורה. על המצוות. ועל המשיח. אתם יודעים איזה מטורף זה? עד כמה זה היה נגד כל הסיכויים שלשבט עברי קטן ברצועת אדמה קטנטונת יש ספר שהוא חושב שהוא חשוב, ולפתע כל העולם הדתי מבסס את עצמו על הספר הזה ודן בשאלות המצוות. אז כן, הייתי צריך לברוח מהם, הם ממש לא נחמדים, אבל בשורה התחתונה הם הדבר הכי טוב שקרה לעולם.

אז הרמב"ם אומר תראו, יש בזה הרבה מצבים לא נעימים, אבל זה מצעיד את העולם קדימה.

אז אני אסתכן ואקח את זה רחוק, ואומר משהו. אני לא הרמב"ם, וייתכן שאני טועה לחלוטין וילעגו לי על זה: אני באמת מאמין שכל המהפכה של פמיניזם ואפילו של ההומוסקסואליות היא התפתחות מדהימה לאנושות. בוודאי שיש דברים רבים שאינם טובים, שאנחנו לא מרוצים מהם, והם פותחים כל מיני דיונים, אבל אתם יודעים מה ההומוסקסואליות בחברה גרמה? היא הכריחה אותנו להסתכל על אהבה בין אנשים מאותו מין. היא הורידה את הטאבו של הילדים שלי, שלי עצמי, מלאהוב אדם אחר, יצור אנושי אחר, מאותו המין, באמת ובתמים. להראות חיבה, בלי להיראות שונה ובעייתי. והיא תאפשר לילדים שלנו לאהוב אנשים מאותו מין בצורה אמיתית, להראות אהבה בלי בעיה. האיסור על האקט המיני הוא בעיה. אין איך להתחמק מזה. אם נטפל בנושאים האלה, זה ישנה את היחס שלנו לדברים האלה. זה טוב לחברה. טוב שנוכל לאהוב. זה טוב שנוכל לאהוב, להראות אהבה, לחבק, ולא לדאוג מה יחשבו.

והסיבה שבגללה אנחנו עדיין לא מסתדרים עם זה – מה, אני ארשה למורה גבר לחבק את הילד שלי? חס וחלילה – היא כי אף אחד לא אוּמן לזה. זה היה כ"כ מודחק וכזה טאבו וכל כך בשוליים של החברה שלא יודעים איך להתמודד עם זה. אבל זה יטופח, ויִילמד, ואנשים יצליחו להתבגר מהבחינה הזאת.

ילדים מפסידים. אנחנו מפסידים. אנחנו רעבים לאהבה. האבות שלנו לא יכלו לומר שהם אוהבים את הבנים שלהם. לחבק ולנשק אותם. זו טרגדיה. אל תעשו את זה. התורה לא אומרת שאסור לכם לעשות את זה.

אז יש דברים רציניים שכל שאלת ההומוסקסואליות וחברה מעלה ומציגה לפנינו ועלינו להתייחס אליהם. באותו אופן שהרמב"ם אמר שהדבר הטוב ביותר שקרה הוא שהנצרות והאסלאם.

[מפנה למקור בסוף, שאין לו זמן להתייחס אליו בשיעור, וממליץ לקרוא אח"כ:] מה שכן כתוב שם זה שאל לנו להסתכל על מבנים חברתיים כמשהו חלש ולא רלוונטי. קשה לשנות מבנים חברתיים. לפעמים קל יותר לשנות ביולוגיה מאשר חברה. אז לא משנה למה, אבל עכשיו יש לנו מילה הומוסקסואל. למה? יצרנו אותה! וזה בסדר, כי אנחנו מאפשרים לאהוב, ומאפשרים אהבה הדדית. וזה כבר לא שליטה ויחסי חניכות – זו פתיחת דלת ליצורי אנוש לאהוב זה את זה.

וצריך לראות איך מתמודדים עם זה, ואנחנו הולכים בכיוון הנכון, ואנחנו צריכים לראות איך מתמודדים עם זה מבחינת  התורה והחברה וכד'. אבל אומַר לכם דבר אחד – אם לא נשֹים את הדעות הקדומות והסטריאוטיפים בצד, ולא נסתכל בתורה כמו שהיא ונפסיק עם צרות האופקים המטורפת – נהיה בחוץ, והחברה תתקדם קדימה. הקב"ה לא מחכה לאף אחד. הוא לוקח את העולם שלו לתוך אהבה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.