ואנחנו דומות ובאותה נשימה כל כך שונות | מים רבים

שיראל מחפשת נפש תאומה ומוצאת אותה, ובגללה שיראל מגיעה למפגש כמוך (אל תנסו להיזכר מיהי), שם עולות בה כמה תובנות חשובות שהיא גם משתפת את בעלה בהן ועד היום היא מחכה לתגובה ממנו

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

ואני מוצאת, כן הצלחתי אחרי לא מעט ניסיונות כושלים למצוא מישהי בגילי. והיו לי כאלה ניסיונות עצובים ומרים שכשלו עוד לפני שהתחילו בכלל. יכולה להגיד שכולן כולל כולן בשלב כלשהו של גירושין. אחרי לפני או באמצע. מרירוֹת, כועסת כאובות פגועות מרומות. כל מה שאני הייתי לפני הגילוי.

מהר מאוד אני מבינה שאני שונה ואחרת קצת מיוחדת מהרבה אנשים סביבי. כי המושג הומו לא מגעיל אותי כי אני מבינה שזה לא באמת תלוי בו כי אני רוצה לתת עוד הזדמנות כי אני מיוחדת במובן החיובי של המילה. ושיחות ההיכרות האלה מסתיימות באיחולי הצלחה לבביים. עם הרמת גבות ועם משפטים כמו "איך את עושה את זה, תמימה, חבל עליך צעירה, תתחילי את החיים, תמצאי מישהו אחר שיאהב אותך כמו שמגיע לך", אני ממלמלת תודה ובהצלחה וכל משפט כזה מחדד אצלי את הבחירה שאני בוחרת. כל סיום כזה מציב בפני מראה, שאני צריכה להתעמת מולה, מכריח אותי לבחור מחדש.

וזה הפך להיות מן נוהל – עמית (יו"ר כמוך) מתקשר ושואל אם יש לי כוח או רצון לדבר עם אישה שמחפשת עם מי לדבר. וככה כמו שכתבתי בהתחלה הצלחתי למצוא. כלומר היא מצאה אותי אם לדייק. היא חיפשה אישה לדבר איתה, היא רצתה את שיראל אבל הסכימה להסתפק בחלופה כי נאמר לה במערכת ששיראל אינה מעוניינת לדבר עם אף אחד. ואחת. והיא כמוני גילתה שבעלה נמשך לגברים, והיא כמוני עם ילדים. והיא ממש כמוני באותו הגיל. אנחנו כל כך דומות ובאותה נשימה כל כך שונות ועדיין מצליחות להתחבר למרות נקודת מבט שונה ואנחנו הופכות להיות חברות טובות וקרובות. כמה שכְּאֵב יכול לחבר ולקרב. היא מבינה אותי בלי מילים את האנחה שלי, את הדמעה שזולגת, את הציפייה הזו פעם בחודש, את הנשיות שלא ממומשת, אני לא צריכה להסביר. כמה שקט יש בזה. וזה כל מה שאני צריכה.

היא קוראת לי אחות תאומה, תאומת נפש שכזו. וכמה שאנחנו אחיות נפשות – רבות חסרונותינו.

היא ואולי כבר נקרא לה בשמה – מיכל, מציבה אולטימטום: רוצה כאן ועכשיו. שנה לבחון את הזוגיות לאן היא הולכת אם בכלל, ובעלה הוא זה שמתעקש להפסיק את הקשר, לסיים את המשפחתיות הזו. הוא עושה את זה "מרוב אהבה", ככה הוא אומר. "לתת לה הזדמנות שמישהו יאהב אותה כמו שמגיע לה", ואצלי אין אולטימטום בדיקות והסכמים אני עוד בשלב ההבנה מפחדת להסיק מסקנות.

ורק אחרי הרבה פגישות דיבורים חיבוקים וכל מה שנשמות תאומות עושות ביחד, אני מחליטה לספר לה שאני היא שיראל, ככה כדי שהתמונה תהיה שלמה, כדי שאני אהיה שלמה בלי הסתרות ומחיצות בלי סייגים ומניעות. תחושת השחרור מדהימה, נושמת והאוויר סביבי מצליח להיכנס ולצאת בלי מאמץ, תחושת הקלה שמקלה את המשא הכבד שלי. מישהו שותף בנטל, העומס מתפזר אני לא לבד.

ועם ההקלה הזו מגיעות תובנות, שבזה שאני לא מספרת אני שותפה לסוד, שותפה לחיים האלה, לצורת הזוגיות שלנו. אני חלק ממנה. אם בעלי בארון אז אני בארונית. הרגע הזה שאני מספרת לה שאני שיראל משקף לי את הקושי בהסתרה הזו. את המחיר שאני משלמת על זה שאף אחד לא יודע מי אני ועם מה אני מתמודדת. אני מבינה שהשתיקה זה הדבר שהכי קשה לי איתו. כי אני מסתירה את עצמי וזה מנוגד והרסני למי שאני. אני גם מבינה שהשתיקה הזו מאפשרת לו להמשיך ולחיות חיים כפולים. ובינתיים אני לא באמת רוצה או מוכנה לעשות משהו עם התובנות האלה. בינתיים אני רק מבינה אותן.

באמת הייתי אמורה לסיים כאן ועכשיו אבל כל כך הרבה זמן שלא כתבתי בבלוג אז עוד קצת (מגיע לכם חיכיתם בסבלנות, מי יותר מי פחות).

ועוברת כמעט שנה מאז הכרנו, שנה שבה אנחנו עסוקות בלחבר נשמות ולהתאים נפשות, לתת מקום לכאב ולעזור למקום הזה להתרפא. אני מגיעה עם מיכל למקום. מקום פיזי בירושלים. (אני אישה סטרייטית לאיזה מקום חשבתם שאני אגיע?!) המקום שמור במערכת, ובתוכנית שיחה מפיה של מיכל על החיים על הגילוי על התובנות ואפילו על השירים שמציינים נקודות בדרך. זה מפגש חגיגי של כמוך לרגל יום הולדת 5. יש כל כך הרבה אנשים שמגיעים למפגש והוא מצחיק, אמיתי ומיוחד בדרך שמיכל יודעת לעשות את הדברים מיוחדים. ואני יודעת את זה כי אני אחותה, נפש תאומה הרי כבר אמרנו. אבל באמת אני יודעת את זה (תחזיקו חזק) כי הייתי שם בתור "אחותה". הביולוגית. זה היה סיפור הכיסוי שלנו. ולא, אל תנסו להיזכר. למרות שאני זוכרת בדיוק מה לבשתי וגם מה אחרים לבשו, ואני זוכרת גם אנשים שנגשו לדבר איתי אחרי (היי, אלון).

אני לא אוהבת לשקר, וכשמישהו שאל אותי אם אני באמת אחותה, עניתי "לא, סתם חברה טובה". מתארת לעצמי שכל השיחה אחר כך הייתה מלווה בוויכוחים ובהשערות מי הייתי באמת? אם היא חברה שלה אז למה אמרו אחות? אתה בטוח שזה מה שהיא ענתה לך? ועוד כל מיני אמירות מהסוג הזה…

ורגע רוצה להתייחס לאווירה ולרושם הראשוני שקיבלתי (למרות שנכנסתי באיחור קל ואופייני): הרגשתי שיש קרבה, מן אחווה משותפת לכל הנוכחים. לא מצליחה למצוא מילים נכונות, אבל היה משהו באוויר ובאווירה שהעביר תחושה של בית, אתה יושב על הכיסא ומרגיש בנוח, יש לך מקום. ויש לי תחביב כזה פשוט אוהבת להסתכל על אנשים, זה מעניין ומסקרן זה יפה. ואני רואה אנשים יפים בכל הצבעים והסוגים וממש מרגישה שהאווירה הנעימה הזו מחבקת אותם נותנת כוח. ת'אמת שהייתי בשוק מהכמות ומהמגוון האנושי, לא ציפיתי. ואני צופה מסתכלת סביבי. רואה עיניים הרבה עיניים, סקרניות, עצובות, שואלות, צוחקות, מחפשות, מנסות לברר להבין וזה מרשים אותי, משאיר בי רושם.

ואני רושמת סיכום אחר וקצת יצירתי למפגש. וקמה לחבק את מיכל ונתקלת באותו בחור ובעוד כמה שרוצים להבין שמשתפים בשאלות ובהתמודדות שלהם. והתחושה והתובנה שאני יוצאת איתן בסוף הערב (שאני לא אוהבת עוגות קצפת פרווה – תובנה חשובה :-)) שאני צריכה להעריך את מה שיש לי, מבחינת כוחות, משפחה, ילדים ואפילו זוגיות, יש לי כל כך הרבה.

ולסיום אני כותבת הודעת טקסט לבעל כשאני בדרך הביתה שהיו שם כמה הומואים שממש היו בעניין של להכיר אישה ולהתחתן, רק שתדע, אני כותבת לו הם היו מתחלפים איתך בזה הרגע אז אם אתה בעניין של חילופים וכבר מיצית את החיים איתי אני יכולה לקחת פרטים מכמה בחורים כאן…

עברה כמעט שנה וחצי מאז, והוא עדיין לא החזיר לי תשובה על ההודעה הזו.

Print this pageEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on Facebook

5 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. שיראל, מיכל ואחרות שבמצב דומה, אני פונה אליכן:
    שמי רחל לאופר, סקסולוגית. דתית. דוקטורנטית בלימודי מגדר בבר אילן. הדוקטוורט שלי עוסק בכן. יש כבר כמה עבודות על הומואים דתיים, הומואים הנשואים לנשים, אך אין עבודת מחקר רצינית על הנשים בנישואים כאלה. אני מעוניינת להביא את קולן של נשים דתיות, שהן נשואות או שהיו נשואות לגבר שנמשך לגברים. אני מבקשת לשם כך פגישה חד פעמית, בדיסקרטיות מוחלטת.
    מי שמוכנה לכך, אנא כתבי לי למייל:
    racheldoctorat@gmail.com או לטלפון: 052-6666833. תודה מראש.
    רחל