ופתאום להתגרש זה משהו שנראה סביר ונכון | מים רבים

"ולהתגרש זו תעודת כישלון. אני מקבלת ציון בלתי מספיק בזוגיות. אני לא מספיק בשבילו, ולא צריך מילה בשביל זה. זה מבט מתחמק, זה סיבוב של הגב בלילה, זה לחזור טהורה ולמצוא אותו ישן על הספה, זה לשאול בתסכול אם יש משהו שאני יכולה לעשות שיהיה לו טוב, ולקבל שתיקה"

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

צריכה להמשיך ולכתוב כדי לצמצם פערים. להשאיר מאחוריי הכול סגור מקוטלג לפי נושאים ותאריכים. ובעיקר להסתכל על התהליך שאני עוברת מלמעלה. כמו תמונות מלווין.  ולרגע אני פורשת כנפיים ונוצות.  ציפור דואה עם הרוח. ואני רואה את הגילוי. מתמכרת לתחושות שהוא הביא איתו, אני מרגישה משוחררת חופשייה לא מחפשת תירוצים הכול מסתדר מתיישב אני באיפוריה. יש בי אהבה ואופטימית כי חזרה לנו אינטימיות לקשר. יש פתיחות נפשית וגם פיזית. מהקרבה הזו מגיעה לה עוד נשמה לעולמנו להאיר ולשמח לגדול ולגדל. ואז אחרי העליות האלה – היריון לידה התאוששות – פתאום שמה לב שהחיים שלי חוזרים חזרה להיות מה שהם היו לפני הגילוי.

רק דקה, עוד דקה אני מוכרחה להבין. אני מנסה. זה קצת שונה עכשיו ממה שהיה אז, כי אין מרמור וציניות יש הבנה שזה המצב, ויותר נכון יש בי הבנה של מה מביא למצב הזה. וזה קשה וכואב. זקוקה לחיבוק,  למגע,  אני נואשת.

שוב אני נדחית במבט מושפל. שוב נופלת לתהום חשוכה מחפשת את עצמי את נשיותי. מגיעה עד למטה למי תהום זכים. מתלבטת אכולת ספקות אם לעלות ולהיטהר. ואם כן באיזה צורה ודרך. הספק מכרסם – זה תפקידו. ואני עדיין עם עצמי תוהה מה תפקידי.

ויוצאת נוטפת מים שהצליחו לרפא את הבשר אבל לא את הנפש. ועדיין מקווה למצוא השתקפות מולי – ואין, אני שקופה. מעליי רק מים ושמים. חזרתי לחיות על יד ולא בתוך. ואני הולכת ומדרדרת לתוך אותה תהום שממנה הצלחתי לעלות בקושי. בוחרת לחיות בלי חיבור. זה מכאיב מדיי. גם במחשבות ובחלומות שלי אני מנותקת, רחוקה, כבר אין כמיהה וגעגוע או דמיון שלנו ביחד. זו אותה הבנה שהביא הגילוי. אני מדמיינת ידיים בלי פנים. אבל ידיים אחרות שנוגעות בי. ופתאום להתגרש זה משהו שנראה סביר ונכון. וזו גם הדרדרות מבחינתי, אפילו שאין עוד לאן ליפול ולרדת מהמקום שבו אני נמצאת.

ולהתגרש זו תעודת כישלון. ככה אני מרגישה – מקבלת ציון נכשל. בלתי מספיק בזוגיות. אני לא מספיק נלחמת. אני לא מספיק טובה. אני לא מספיק בשבילו, ולא צריך מילה בשביל להסביר את זה שאני דחויה. זה מבט מתחמק, זה סיבוב של הגב בלילה, זה לבקש חיבוק ולהרגיש שאני מכריחה אותו לתת, זה לחזור טהורה ולמצוא אותו ישן על הספה, זה לשאול בתסכול אם יש משהו שאני יכולה לעשות שיהיה לו טוב, ולקבל שתיקה.

למרות ההבנה בשכל שהוא לא נמשך אליי, יש בי רגש שמצפה ומתייחס אליו כגבר ולא כחבר או ידיד. אני זקוקה למגע. וכל כך כועסת על עצמי מרגישה חלשה נבגדת רוצה להתעלות מעל הפיזיות החומרית ולא מצליחה. היא מורידה אותי בכל המובנים. מוצאת את עצמי בוכה עד כלות. בשקט בסלון בשירותים בחדר הכביסה, מתוסכלת, כאובה, כל כך זקוקה. אני מתחננת מבקשת עזרה והכוונה ממי ששם אותי במצב הזה. שיחוס שֶיָרים ובעיקר שיאיר לי את הדרך ויאיר לי פנים.

ואחרי בכי כזה ארוך מרגישה נקייה מזוככת, מרגישה ידיים חמות שמחזיקות לי את הפנים מרימות אותן כלפי מעלה. וככה עם האגודלים ה' מנגב לי את הדמעות. ממש מרגישה איך ה' מוחה דמעה. ברור לי שהוא מבין את צערי, גם לו אין מקום, אין משכן. וזה, הצער שאני מרגישה, צער השכינה.

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. תודה אהרון
    כל כך לא מרגישה גיבורה…
    מה שמחזיק אותי זאת האמונה שכל דבר מכוון ומגיע בזמן הנכון.
    מבטיחה לכתוב בהקדם על התהליכים.

    להת'

  2. אז מה? זה סופי?
    מאוד עצוב לשמוע
    אני הייתי שונא את עצמי אם הייתי מתייחס ככה לאשתי. טובלת בשבילי ואני הולך לישון?
    לא יודע אם זה מנחם, אבל קשיים בקשר יש בין כל בני זוג, אפילו בדיוק כמו שאת כותבת פה – גם לסטרייטים…

    גם אני הרבה פעמים הרגשתי שלא משנה מה אני עושה לטובת אנשים שקרובים אליי, תמיד אקבל את הפרצוף החמוץ הזה כאילו תודה רבה שהואלתי בטובי לעשות משהו. כאילו מה נראה לי שאני חושב שאני שווה משהו, עוזר במשהו, שאני..משהו בכלל.
    ואז בשלב מסויים התחלתי לראות דברים אחרת. *אני* הבעייתי פה – אני זה שמפרש ככה את התגובות של העולם. האם אי פעם מישהו פתח את הפה ואמר לי "אתה לא שווה כלום"? או "אתה לא עושה מספיק"? אז זהו שבעצם..לא, לי זה היה כל כך ברור שזה מה שמתכוונים, אבל למעשה, אף פעם לא באמת אמרו לי את זה בפירוש..
    אז..מאיפה זה בא??
    ממני. *אני* חושב אני לא מספיק טוב, *אני* חושב שאני לא באמת שווה, אני אני ועוד פעם אני. שמתי משקפי שמש שחורים והופס הכל שחור בקושי רואים… איזה באסה…

    גברת שיראל! את חושבת שאת שווה? שאת בסדר כמו שאת? שמה שאת עושה זה מספיק וזה בסדר גמור ושאפילו זה הרבה מעבר?

    אני קורא שוב ושוב מה שכתבת ו..וואלה, את שמה לב שהטענות שלך כלפיי עצמך משעשעות? שאת לא מספיק טובה בשביל בעלך ההומו… נו מה? את מקשיבה לעצמך? את בכלל לא בקטגוריה של להיות יכולה להיות מספיק בשבילו, לבנאדם יש בעיות עם עצמו מה בדיוק את יכולה לעשות? לחיות במקומו?
    בינינו, אני די בטוח שאפילו אם תתחתני מחדש עם גבר חלומותייך, סטרייט למהדרין, ההרגשות האלה שלך לא יפסיקו.
    תשבי עם עצמך ברצינות ותשאלי שוב את השאלות האלה.
    מדבר מתוך נסיון עם עצמי.
    בינתיים תשמעי שיר של נצ'י נצ' – שימי לב למילים
    https://www.youtube.com/watch?v=XdpLasLSIAw

    1. היי א
      אז קודם כל אתה מקבל 10 נקודות כי שלחת לי שיר. יש לי חולשה לשירים ולמוזיקה… העלית הרבה נקודות בתגובה שלך. אשתדל להתייחס. אין אצלי מקום של שנאה כלפיו, אלא מקום של הבנה. שלא תבין יש הרבה כאב, הרבה מאוד. אבל ברור לי שהוא פועל ומתנהג אלי כהומו, כלומר כאיש שפעל יותר מ10 שנים בניגוד למהות שלו. יש לזה מחיר והשלכות..
      לגבי איך אני רואה את עצמי – לא חושבת שאני מלכת היופי אבל אוהבת את המראה שלי ואת הגוף שלי, מרגישה איתו בנח. (סתם ככה לשם הפרוטוקול קיבלתי לא פעם הצעה לדגמן, מטפחות ובגדים…) מה שחסר לי זו התייחסות מינית לגוף שלי… ואם להיות כנה וישירה אז בדיוק השבוע השאלה שאני עסוקה בה היא – מה העניין ומה הנקודה שאני זקוקה שהומו יאשר את הנשיות שלי?! יש כאן תסביך. לגבי גבר סטרייט יהיו לי מורכבויות אחרות אבל לא חושבת שפיזיות או מיניות. בהתייחסות ובהשוואה לזוגות סטרייטים אין רלוונטיות, מסכימה שכל אחד מתמודד עם קשיים ומורכבויות בחיים שלו, אבל לזוגות סטרייטים יש מכנה משותף נקודת חיבור..
      מקווה שעניתי לך בצורה מספקת 🙂