"אם רבנים באמת היו רוצים הם היו מפרשים מחדש את איסור משכב זכר" – האומנם? | בלעדי / פרסום ראשון

פעמים רבות נשמעת הטענה בכותרת, בתוספת תקדימים כמו מכירת חמץ, פרוזבול ועין תחת עין. הרב יוני רוזנצוויג, לשעבר ר"י "שבות ישראל', במאמר בלעדי לכמוך ובו הוא דן בנושא: האם אפשר לפרש מחדש את פסוקי התורה האוסרים על משכב זכר, מהי דרכם של חז"ל בהוצאת הכתוב מפשטו, האם יכולה התורה להשתנות ועוד

הרב יוני רוזנצוויג. תצלום: הפייסבוק של הרב

אי אפשר לדרוש את הפסוקים באופן כזה שניתן יהיה להתיר משכב זכר? האם לא מצאנו כגון זה בחז"ל, כמו היתר מכירה, היתר עסקה, מכירת חמץ, ועוד הערמות למיניהן? הנה כי כן, ההיסטוריה מעידה כי "אם יש רצון רבני, יש דרך הלכתית", והכול תלוי ברצון הרבנים! – זו אחת הטענות הרווחות היום בשיח הדתי הן בנושא ההומוסקסואלי והן בנושאים כמו פמיניזם ומעמד האישה, מסורבות גט ועוד.

במאמר מקיף ובלעדי לאתר כמוך, מסביר הרב יונתן רוזנצוויג, מדוע אין הנידון דומה לראיה, וכי אי אפשר להשוות את האיסור על משכב זכר לשאר המקרים הנ"ל ודומיהם.

הרב יונתן רוזנצוויג למד בישיבת ברכת משה שבמעלה אדומים, וקיבל סמיכה מהרבנות הראשית לישראל מהרב נחום אליעזר רבינוביץ'. הוא בעל תואר בחינוך, ותואר במדעי הרוח, ופרסם את תשובותיו בשלושה כרכי שו"ת ישרי לב, וכן פרסם את ספרו "שיחות ברוח" בהוצאת ידיעות אחרונות. היה ראש ישיבת "שבות ישראל" באפרת, והיום הוא רב קהילת נצח מנשה בבית שמש, ומלמד במדרשת לינדנבאום.

לפניכם ציטוטים נבחרים מהמאמר:

באים אנו לשאלה אם ניתן על ידי הכלי הפרשני לפרש את הפסוקים המתייחסים למשכב זכר באופן כזה שיתיר את המשכב בימינו. פעמים רבות התומכים בפרשנות כזו יאמרו ש"אם יש רצון רבני – יש דרך הלכתית". כך לדוגמה ראיתי לפני שנים רבות מי שרצה לומר שאם נגדיר מחדש את הביטוי "משכבי אישה" האמור בפסוק נוכל לומר שאין בכך איסור, כי היום מקובל בחברה המערבית לראות בחיוב ביטויי אהבה מסוגים שונים, ואם כן משכב זכר הוא משכב לעצמו, ואינו מוגדר כסטייה מן הטבע בגדר "משכבי אישה". לחילופין, אם זכרוני אינו מטעני, ראיתי מי שרצה לומר שאם היום אין אנו סבורים שמדובר ב"תועבה", לא יחול האיסור, כיון שהתורה אינה אוסרת את המשכב אלא מפני הגדרה זו.

לניסיונות הללו ולדומיהם צריך לומר, ראשית לכול: המוטיבציה המוסרית איננה יכולה להיות המוטיבציה המובילה בפרשנות הכתובים שלא כפשטם. אם אין אנו מוצאים סיבה מקומית או רחבה (כמו שהראינו) לדרוש את הפסוקים באופן השונה מפשטם – אין עושים זאת. אין דורשים את הפסוקים באופן מחודש כדי להשקיט המיות רוח ונקיפות מצפון. המתודה הפרשנית צריכה להתנהל על פי כלליה המקובלים מדורי דורות, ואיננה יכולה להפוך לכלי שרת בידי כל מי שיש לו סדר יום מוסרי כזה או אחר. כמובן, המשנה המוסרית יכולה להביא את האדם לכדי בדיקת האפשרויות, ולדרבן אותו לנסות ולמצוא אפשרויות ופתחי היתר במצבים שונים. אך הדרשנות עצמה חייבת להתנהל באופן מסודר ויציב, כמו שהוסבר באריכות.

יודע אני שפעמים רבות נשמעים בציבור אמירות אחרות, הרואות בהלכות כאלו ודומיהן הוכחה לכך שרבותינו דרשו את הפסוקים והוציאום מפשטם על פי רגישותם החברתית-אנושית, ועל פי מצפונם המוסרי. לעניות דעתי מסקנה זו אינה מוצדקת. המקורות עצמם – שבהם הרחבנו בפרק הקודם – אינם מורים על כך. לא מוזכרים שם שיקולים מוסריים וחברתיים, ופסוקי התורה אינם עוברים שידוד בלי הסבר טכני-מהותי הקשור בקריאת הפסוקים עצמם בדקדוק. אמנם המדרש אינו הפשט היוצא מהפסוק, אך בראייה רחבה ולאחר שקלול כל הפרשיות כולן ודיניהם – ומתוך רצון ליצור מערכת הלכתית מסונכרנת (ואמונה שהיא אכן כזו) – חז"ל יוצרים פשט חדש בפסוק. מכל מקום, נראה ששיקוליהם הם מערכתיים, ולא מוסריים.

 

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.