ו' בטבת תשס"ד, 31 בדצמבר 2003 – הכינוס האורתודוקסי-ציוני הראשון שעסק בנושא ההומו-לסבי הדתי | נוסטלגייה

דיון פומבי במסגרת כנס בין-לאומי של רבנים אורתודוקסים בנושא ההומוסקסואליות תחת המושב "קירוב לבבות בעידן של שאלות מודרניות". את הכינוס ארגן "אור תורה סטון", ולפניכם כתבה שהופיע בעיתון על אודות הכינוס

הדחקה וחשש איפיינו מאז ומעולם את היחס בחברה הדתית-אורתודוקסית והחרדית להומואים ולסביות מבני הקהילה. במשך שנים נמנעו אף מלנקוב בשמה המפורש של התופעה. ואולם, בשנתיים האחרונות מתרבים הסימנים לכך שאת מקום הגישה המסורתית מחליף רצון להכיר בקיומה של התופעה ואף לנסות ולמצוא דרכים להתמודד עמה.

היום יוקדש לראשונה דיון פומבי במסגרת כנס בינלאומי של רבנים אורתודוקסים לנושא ההומוסקסואליות. הכנס נערך בירושלים במלאת 20 שנה למכון עמיאל להכשרת רבנים; מארגניו, מוסדות "אור תורה סטון", בחרו להצניע את הדיון יוצא הדופן: למושב שיוקדש לנושא נתנו את הכותרת "קירוב לבבות בעידן של שאלות מודרניות".

"הכנס יעסוק במגוון האתגרים שמציבה המציאות הפוסט-מודרנית לרבני הקהילות בתפוצות, וההומוסקסואליות היא אחד מהם", אומר מנהל מכון עמיאל, הרב אליהו בירנבאום. הנושא עלה לסדר היום בעקבות פניות שהתקבלו בשנה האחרונה מרבני קהילות, שביקשו לדעת כיצד להתייחס לחברים בקהילותיהם שהצהירו על נטיות חד-מיניות.

"החידוש הוא בכך שאנשים המצהירים על היותם הומוסקסואלים מבקשים להמשיך בפעילותם בקהילה, והשאלה היא אם לקבל או לדחות אותם", אומר הרב בירנבאום. כדוגמה, הוא מספר על רב באחת הקהילות באירופה, שקבוצת צעירים דתיים – הומוסקסואלים במוצהר – פנו אליו בבקשה לללמוד אצלו שיעורי גמרא. "התגובה שלו, במלה אחת, היתה של 'שוק'".

"למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שרבנים אורתודוקסים מקיימים דיון פומבי ורציני בסוגיה", אומר הרב סטיב גרינברג ממכון "כלל" בניו יורק. הרב גרינברג היה הרוח החיה מאחורי הסרט "לפניך ברעדה", שחשף לקהל הרחב את סיפוריהם של הומוסקסואלים ולסביות בקהילות אורתודוקסיות בישראל, בארה"ב ובבריטניה.

הסרט עורר הדים בקהילות יהודיות, בעיקר בתפוצות, וגרינברג מספר שקיבל פניות מצד רבנים אורתודוקסים וחרדים שביקשו לצפות בו באופן פרטי. לדבריו, "הרבה מאוד אנשים אמרו לנו שהצפייה בסרט גרמה להם לשנות את דעתם ולקבל את ההומוסקסואליות כתכונה אנושית בלתי נשלטת ולא כאקט חברתי או כמחלה".

ההלכה אינה מתנגדת במפורש לעצם הנטייה החד-מינית, אך היא מטילה איסור חמור, שמקורו בתורה, על האקט המיני האנאלי. יחסי מין לסביים נחשבים גם לפסולים, אם כי במידה פחותה. "החטא שבקיום יחסים הומוסקסואליים איננו חמור יותר מניאוף למשל", אומר הרב ד"ר דב ויינשטיין, פסיכיאטר במקצועו, "אבל למרות הזהות בחומרת האיסורים, התגובות אליהם שונות. במקרה של הומוסקסואליות יש כעס ושנאה שאינם מורגשים כשמדובר בניאוף".

ויינשטיין ירצה לבאי הכנס על ניסיון שצבר בעבודה עם מטופלים הומוסקסואלים אורתודוקסים. הוא סבור כי סימני הנכונות לדון בהומוסקסואליות ניכרים לא רק בחברה האורתודוקסית המתונה, אלא גם בחברה החרדית. ואולם, נראה שהגישה המקובלת בקרב הרבנים מבוססת עדיין על ההנחה שהומוסקסואליות היא נטייה הניתנת לשינוי. ויינשטיין יאמר לרבנים שרוב המטפלים סבורים שההנחה שגויה.

הנושא השני שאליו יתייחס ויינשטיין בהרצאתו הוא ההומופוביה. לדבריו, "הנטייה להגדיר רגשות שנאה כלפי הומוסקסואלים כביטוי לקיום מצוות התורה, מעידה לדעתי על בעיה בנפשו של השונא. הרבה יותר קל לו לראות בעצמו ממלא מצווה דתית מאשר לראות את עצמו כסובל מבעיה נפשית".

הרב גרינברג רואה את בסיס העניין בתחום המגדרי. לדבריו, "ההומופוביה היא תופעה הקיימת בכל חברה שיש בה אבחנה ברורה בין תפקיד הגבר לתפקיד האשה. עד שהאורתודוקסיה תתמודד עם שאלת מקומה של האשה, הבעיה לא תיפתר. אבל אפילו אם ההלכה לא תשתנה, עדיין יכולים הסטרייטים בחברה האורתודוקסית לגלות הבנה וחמלה לשונה. אפשר להיות חרדי ולהאמין שהומוסקסואליות היא עניין שבין האדם לאלוהיו".

(הארץ, עמירם ברקת, ו' בטבת תשס"ד, 31 בדצמבר 2003)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.