פרק 18 – מי שלא עושה, לא טועה | לילות כימים

במהלך עבודתה על אתר כמוך הצליחה לאה לעשות כמה טעויות מזעזעות. לא ברמת חיית מחמד מביכה, אלא ברמה שהיא הייתה מפטרת את עצמה. בחסדי שמיים היא עוד כאן (בעצם – אולי לא), ולא עוד אלא מספרת עליהם בפומבי

הבאגים הקטנים שמלווים את התוכנה, אלה שכשאת מראה את האתר למישהו/י את אומרת – אה, רק אל תשים לב לזה, ואל תתייחס להוא – הם כמו חיות מחמד. לא מזיקים כאלה. תוכנה בלי שגיאות היא כמו חתול בלי זנב. ובכלל, מישהי אצלנו אומרת: מערכת שאין עליה דיווחי באגים – סימן שלא משתמשים בה.

במהלך עבודתי על אתר כמוך הצלחתי לעשות כמה טעויות מזעזעות. לא ברמת חיית מחמד מביכה, אלא ברמה שאני הייתי מפטרת אותי. בחסדי שמיים אני עוד כאן, ולא עוד אלא מספרת עליהם בפומבי. כשאומרים בברכת החודש "חיים שאין בהם בושה וכלימה", יש מצב שמתכוונים לאנשים כמוני.

הבאג הראשון שגרמתי לו התגלה שבועיים אחרי ההעלאה של האתר החדש, והביך אותי פשוט משום שהוא היה הראשון. אחריו היה עוד באג קטן ובהתנצלות עליו הזכרתי גם את הראשון, אז מבחינתי הם ביחד…  הבאג השני הוא המביך ביותר מכולם – עד היום אני מחווירה ורוצה לקבור את עצמי כשאני נזכרת בו, והוא גם מביא אותי לספר על התנהגות לא ראויה שלי שהיא לא באג תכנותי אלא באג אישיותי. השלישי – הייתי בטוחה שיביא לפיטוריי כי הוא משהו שעשיתי במכוון, רק שלא חשבתי שמישהו יסבול מזה. עד היום לא ברור לי איך לא פוטרתי, אבל עמית לא מסביר החלטות. הרביעי הוא היחיד שאולי משעשע קלות. אולי.

באג ראשון: שבועיים בלי תרומות

וואי, פדיחה.
כשהתחלתי לעבוד על האתר, עשיתי סדר גם בקוד הקיים, ובין השאר גם בקוד שאחראי על טופס התרומות. היה שם קטע קוד שנכתב בצורה לא מסודרת ומחקתי אותו כדי לכתוב אותו מחדש באופן מסודר יותר, רק שבסוף לא כתבתי אותו מחדש בכלל! העיקר שמחקתי. מחיקות אני אוהבת.

עמית היה מכותב אבל לא הגיב. סייג לחוכמה שתיקה.

הבאג הבא קרה בלי קשר, אבל בכזו סמיכות שהייתי חייבת להתייחס גם לזה.

הבה נבלבל את המגיבים

לקראת ההעלאה עשיתי השוואה בין תפקוד של דברים באתר הפיתוח לתפקוד שלהם באתר האמיתי, ופתאום גיליתי הבדל בהתנהגות טופס התגובות: באתר הקיים, רק שדה השם היה חובה, ואילו באתר הפיתוח גם שאר השדות היו חובה.
לכאורה ברור שצריך להישאר עם ההתנהגות של האתר הקיים, אבל במקרה הזה דווקא הייתה התנהגות מגניבה שהתאפשרה רק בזכות השוני באתר הפיתוח. הנחתי את ההחלטה באיזו התנהגות לבחוֹר לפתחו של עמית:

אבל כשרציתי לבצע את השינוי גיליתי להוותי שבשם ההתנהגות המגניבה זרעתי בלגן בטופס התגובות באתר. מביך.

 

באג שני: הדבר הכי נורא שמתכנת יכול לעשות לאתר

המקצוע שלי יחסית רגוע. אני לא רופאה, וחיים ומוות אינם נתונים בידי. אין שומדבר קריטי שאני יכולה לעולל למישהו בתוקף תכנותי. אז במסגרת העולם הלא-דרמטי שאני חיה בו, עשיתי את אחת הטעויות הנוראיות ביותר שמתכנת יכול בכל זאת לעשות: הפלתי את האתר. למשך כ-10 שעות. בלי לדעת על זה בכלל.

כשקוד יוצר שגיאה, המערכת בד"כ מסתירה אותה מהגולש הרגיל וחושפת אותה רק בפני מתכנת שמבקש זאת במפורש. מדי פעם בפעם אני מדליקה אפשרות זאת באתרים עליהם אני עובדת, ואז בודקת מה מתוך השגיאות אני יכולה לתקן. אני אוהבת לראות את הקובץ מתרוקן וקטֵן, ובדרך כלל זה הולך לי אחלה.
חוץ מאשר כשלא:
באחד הלילות שעברתי על הבאגים מצאתי משהו קטן וקל לתיקון. אחלה! זה היה תיקון כל כך פשוט שתוך חמש דקות סיימתי אותו, והלכתי לישון.

ב-8 בבוקר קיבלתי מסרון קצר ומנומס מעמית: "יש בעיה באתר, האם תוכלי לקרוא את הדואל ששלחתי?"
בסקרנות קלה ניגשתי למחשב וקודם כול נכנסתי לאתר.
מסך לבן הקביל את פניי.
הרגשתי איך כל הדם אוזל מפניי.
נכנסתי לקרוא את הדואל:

עוד לפני שבדקתי כבר ידעתי מה קרה.

מה ששנוא עליי, עשיתי למתכנת הבית (באג אישיותי)

עד עליית העיצוב החדש טרחתי לעדכן את מתכנת הבית על כל דבר שעשיתי באתר, מפני שמבחינתי הוא היה האחראי על האתר ואני רק על העיצוב החדש. אבל מהרגע שהאתר עלה לאוויר והתחילה תחזוקה שוטפת, היטשטש הגבול בין עיצוב לתפקוד, ומצאתי את עצמי קשורה להרבה יותר דברים באתר לעומת קודם. מטבעי אני אוהבת לעבוד לבד, ולכן כשהרגשתי שאני מסתדרת גם עם דברים שקודם היו נחלתו של מתכנת הבית, עשיתי אותם ולא מצאתי לנכון לעדכנו על כך. הוא מצידו לא אמר דבר, וחשבתי שזה בסדר גם מבחינתו.

אחרי האפיזודה המרנינה של הפלת האתר, התחיל דיון בין שלושתנו – עמית, מתכנת הבית ואני – איך אפשר להציג שגיאות בצורה נגישה יותר. מתכנת הבית ואנוכי לא ראינו עין בעין, ובשלב מסוים כשרציתי להוכיח את דבריי נהייתי צינית. זה גרם למתכנת הבית לסגת מהדיון. כשניסיתי להבין מדוע, נפתחה תיבת פנדורה ומתכנת הבית האשים אותי במידור שלו ובנישולו מאחריות.
התלבטתי. מצד אחד הבנתי את עמדתו – באמת כאמור כבר לא דיווחתי על דברים כבעבר –  ומצד שני היה לי נוח בעמדתי: היה לי ממש כיף לעבוד לבד, אפילו שמתכנת הבית הוא איש סבבה.
הבנתי שאני צריכה ייעוץ ממישהו שיודע להיות בקשר עם אנשים, ונילי בדיוק לא הייתה באותו יום. מכל האנשים שיכולתי להתייעץ איתם ויתרתי מראש על אלה שבד"כ בצד שלי כי חששתי שהם יגבו אותי אוטומטית, ואילו אני רציתי מישהו שיוכל לומר לי את האמת בפנים.
לכן הלכתי למנהל המחלקה שלי, זה שאישר לי לעבוד על כמוך בעבודה. יש לו ניסיון רב בעבודה עם אנשים, הוא מכיר אותי ובד"כ הוא בעדי אבל לא פוחד לומר לי את האמת (כוחה של היררכיה). שטחתי בפניו את המצב, ציטטתי דברים משלי ומשל מתכנת הבית, וחיכיתי למוצא פיו. והוא אכן אישש את חששי: "לאה," הוא אמר, "באופן לא אופייני לך, התנהגת כאן בחנטרישיות".
ישר לפנים (אבל הגניב מחמאה. יפה לו).

מאחר שאין מרצים אדם בשעת כעסו חיכיתי כמה ימים וכתבתי למתכנת הבית שהוא צודק ושאני מתנצלת על זה שהאחריות על האתר כבר אינה משותפת, ושאלתי אותו מה אפשר לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו. מתכנת הבית שהוא איש טוב ורודף שלום והתרצה מיד. דיברנו על האפשרויות השונות והחלטנו שאני אחזור לעדכן אותו בכל דבר שאני עושה שלא קשור לתבנית העיצוב שפיתחתי (זה היה דווקא רעיון שלו להשאיר לי את הטריטוריה הזאת. אמרתי כבר שהוא איש טוב). ומאז עדכנתי אותו בשדרוגים והתקנות ולפעמים אם עלה הצורך גם ביקשתי עזרה.

באג שלישי: כשבדיחה של מתכנתים היא מציאות של משתמשים

בזמן פיתוח האתר, כשעבדתי על הגרסאות לנייד, וידאתי שבכל רזולוציה (רוחב מסך) האתר נראה פחות או יותר בסדר. כעיקרון, אפשר להחליט שמתאימים את האתר רק לרזולוציות שיודעים שיש בהן מכשירים. למשל בזמנו, בשנת 2014, היה מספר מוגבל של סוגי טלפונים ניידים, והממדים שלהם היו ידועים, כך שניתן היה לעשות זאת. בפועל היה ברור שסוגי המכשירים ורוחבי המסך שצריך להתאים אליהם את האתר רק יתרבו, ולכן עיצבנו כך שייראה טוב בכל רוחב מסך. ובכל זאת, ניצלתי את עובדת היותם של המכשירים ידועים, והחלטתי לעשות משהו קצת משעשע. בתחום הרוחב שבין 400 ל-420 פיקסלים, נתתי עיצוב שהופך את האתר עם הראש למטה. הדרך היחידה לראות את האתר במצב זה הייתה אם מצמצמים את רוחב הדפדפן במחשב. זו פעולה שרק מתכנתים מבצעים בד"כ. זוכרים שנתתי את האתר לבדיקה לשני מתכנתים? זוכרים שאמרתי על המשוב של השני שהוא כלל סעיף שלא יישמתי? אז זה. הוא העיר בעדינות שיש רזולוציה שבה התוכן של האתר מתהפך. שמחתי שהוא עלה על זה, אבל השארתי את זה כי זה שעשע אותי.

הימים עברו, ואכן נוספו עוד ועוד סוגי מכשירים. אני באמת לא מחקתי את ההגדרה, ומצד שני גם לא גילינו מי עוד מהגולשים הוא מתכנת.
יום שישי אחד בצהריים, אני מקבלת דואל מנומס מעמית וממתכנת הבית:

אוי ואבוי. איזו מבוכה. איזו פדיחה. איזו לא בסדר אני. מילא לעשות טעות רשלנית אנושית. לא נעים, אולי אפילו מזוויע, אבל אנחנו בני אדם. קורה שטועים. אבל כאן, כשזה משהו שנעשה בכוונה ובידיעה, איזה תירוץ אני יכולה לתת? איזו סיבה טובה יכולה להיות למתכנת להתעלל בכוונה בגולשים? באסה רצינית.
אבל רבאק, הבאג נמצא באתר יותר משנה. חייבים לגלות אותו דווקא ביום שישי בצהריים?!

דבר ראשון כמובן הסרתי את ההגדרה הסוררת והאתר חזר למצבו הישר. דבר שני, לא הצלחתי למצוא שום טיעון שיצדיק את המעשה הזה, אז התחלתי להתרגל לרעיון שזה היום האחרון שלי כמתכנתת של כמוך.

יום שישי כזכוּר, אז לא היה זמן ליותר מזה. אבל במוצאי שבת גיליתי שאני מודאגת שמא עמית כועס ורק לא אומר לי.

באמת שלא הצלחתי להבין את שוויון הנפש שלו, אבל לא לחצתי יותר.
עובד – לא נוגעים.

באג רביעי: פדיחת בונוס

זה באמת בקטנה, אבל עדיין, זה קרה, ועוד בעקבות רשלנות שלי. הפעם, בניגוד לתקלה הראשונה, כן בדקתי שמה שעשיתי עובד, רק שלא חשבתי לבדוק אם זה עובד גם במקומות שזה לא אמור…

לפני שנה בערך עמית החליט שהוא רוצה להתחיל מיזם נוסטלגי של העלאת דברים היסטוריים שקשורים להומואים דתיים. באיזו קונסטלציה לא ברורה שאת פרטיה אפרט בעתיד בע"ה אם אי פעם אספר על לו"ז שבת כמוך 10. הצעתי לו שניתֵן רקע של נייר מקומט לרשומות ממדור הנוסטלגייה. אבל מרוב התלהבות יצא שנתתי את הרקע לרשומות האלה גם כשהן הופיעו בדף הבית 😐 :

כאמור, לא טעות מזעזעת אלא סתם רשלנות מביכה אבל עדיין.

ועמית כרגיל מעיר בנימוס:

הרשומה הזאת היא סוג של קונטרה לכל ה"עשיתי", "הצלחתי" וכל ההאדרה העצמית שהסדרה הזו נגועה בה. הדברים האלה הם חלק ממה שקרה ולכן אני מספרת אותם, גם אם זה קצת מביך אותי להודות בכל הפשלות שלי.

וזה הסוף, לעת עתה. אני לא טובה בלסכם דברים ואני גם לא יודעת אם ההפסקה היא לתמיד. תודה שקראתם עד כה, תודה לאלה מכם שעצובים על זה ותודה לאלה שמסתכלים קדימה באופטימיות (אני מתארת לעצמי שזה לא דיכוטומי, אבל נחמד שהיו שני סוגי התגובות).

בטח תחסרו לי.

* * *

הערת העורך: אנו מודים ללאה על השיתוף ועל החן שהצליחה לשבץ בנושא לא קל לעיכול כמו תכנות – נושא שלדלת העם כמוני הוא לכאורה נשמע משמים (אע"פ שבכוונתי ללמוד את השפה הזו ביום מן הימים). לאה, אנו מקווים שתשובי במהרה מ"החופשה".

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כמה חבל!
    אני חייב לציין שהתפוצצתי מצחוק מבאג 3. את אמיצה וגם הומור לא חסר לך!
    וכל הכבוד כמובן על ההתנדבות, מיותר להגיד? נתראה בפוסט אחר שלך…

    1. תודה תודה. אני מאוד שמחה שאתה נהנה (וצוחק!) ועוד יותר, על זה שאתה מגיב. זה כיף.
      מוזר לי להתייחס למה שאני עושה פה כהתנדבות (ותודה על הצלש). אני עצמי מתייחסת לזה כתחביב כי אני עושה את זה בשביל עצמי (בעיקר כדי שיהיה לי נעים לקרוא באתר וקצת כדי להרגיש שאני חלק, ולו קטן ודל, ממטרה שנראית לי ראויה). בקיצור, אני פה בשביל הכיף 🙂 .
      ואשמח מאוד שנתראה בפוסטים אחרים שלי בע"ה.

    1. הי מ., תודה רבה! איזה כיף לשמוע. תודה שנהנית, ועוד יותר תודה שהגבת!
      חלק ממני גם הוא מקווה שאחזור, אבל חלק נהנה מהמנוחה מהפפראצי.
      נראה במשך הזמן איזה חלק יגבר.
      ושוב, תודה רבה.