(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)
ורוצה רגע לכתוב על כאן ועכשיו. ככה זה כשאני מוצאת את עצמי כותבת יותר מידי ברשת החברתית. אני מוצפת מילים ואותיות. מצליחה ממש לראות איך האותיות פורחות באוויר בכל תנועה בכל צעד בהושטת יד במבט בנשימה. יש בי ולי מה להגיד לספר ולשתף. ואני לא מסגרתית (בלשון עדינה ומפרגנת) אבל יש בי רצון עז לשמור על סדר כרונולוגי בבלוג. שיהיה איזה רצף הגיוני. יש התחלה אמצע וסוף. כמובן שגם את התבנית הזו פרצתי לעיתים ברוב חינניות. והמילים עוטפות אותי לעיתים נוגעות מלטפות ברפרוף עדין ולעיתים מתפרצות בזעם שורטות ובועטות. יש להן צבע וצליל. טעם וצורה. אותיות מסביבי מרחפות פורחות באוויר. ואני מחפשת מילים נכונות מדויקות. לספר על האמצע הארוך שלי, שלנו. מלקטת אותיות שיהפכו למילים לסיפור. מביטה ובוררת כמה ומה. מנסה לעשות סדר בהמולה שבתוכי.
לא מזמן השתתפתי בהפקה נשית מדהימה. כן, בתור דוגמנית. עם הרבה לבטים ואחרי לא מעט מחשבות. כבר קבלתי בעבר ארבע הצעות דומות. ובחרתי שלא להשתתף. היה לי קשה מדיי. קשה עם להחצין את החוץ. קשה עם המודל של איך צריכה להראות דוגמנית. קשה עם השימוש ביופי. ועם השימוש במילה דוגמנית. ובעיקר קשה עם הפער של להיות יפה בשבילם כשאני רוצה להיות יפה רק בשבילו. והקושי האחרון מכאיב ודוקר. וזה הקושי החזק שתופס אותי והוא נמצא אצלי כל כך הרבה זמן שהוא הפך להיות חלק בלתי נפרד ממי שאני. ויש בי נחמדות שיכולה להתפרש כהזמנה שמאפשרת חופש בהתייחסות אליי. ותמיד כשהייתה נזרקת איזו הערה לחלל על מראה שלי, על יופי ועל כמה בעלי "זכה באישה בכל המובנים" מלווה בקריצת עין רבת משמעות, הייתי שולפת חרבות ציניות שיגדעו את הנחמדות באיבה. ועוד הרבה לפני הגילוי. התחושה שאין משמעות ליופי ולחיצוניות שלי. ולא משנה כמה אני אשתדל להיות יפה, מכאיבה ומתסכלת. רוצה להיות יפה בשביל מישהו. רוצה את הפשטות הזו, שמישהו יסתכל עליי ויאהב את מה שהוא רואה שזה יהיה הדבר הכי יפה שהוא פגש נגע וידע (קריצת עין רבת משמעות). ואין לי את זה.
אני מרגישה כמו דוגמנית שמהלכת שוב ושוב. באותן תנועות מכניות חסרות הבעה ונטולות רגש יפות ועצובות. ורגע על יופי ומראה חיצוני. לא חושבת שאני יפה, באמת. נראית טוב, כן. מלאה בחן, גם. אבל יופי זה עניין סובייקטיבי למדי. כששואלים אותי אם אני חושבת שאני יפה, אני עונה שאני יותר יפה בפנים. יופי זה עטיפה, זה בונוס. זה לא מה שחשוב (אלה היו 60 שניות…) אני קישוט נחמד שיפה להסתובב איתו. ללכת איתו שוב ושוב על המסלול כשכולם מסביב מוחאים כפיים בהתפעלות. אני דוגמנית יפה ועצובה. ומלאה פחדים. פחד מוחשי להיתקל ולקלוט מבט מגבר. שמסתכל עליי. שמביט ורואה את היופי הזה שאני מתכחשת אליו. מנסה להסתיר אותו. להעלים. ועם מילים אני יכולה להסתדר אבל מול מבטים אני נשארת חסרת אונים, חסרת אמצעים אין לי מילים ולא אותיות. ואני בוחרת להשפיל מבט, לשבור קשר עין, להיעלם. מפחדת ונזהרת לא לקבל כאלה תזכורות כואבות על כמה אני חסרה את ההנאה שמונחת עם יופי, את הטבעיות היפה שמשלבת פנים וחוץ והופכת אותם לאחד.
ומאז הגילוי אני יפה יותר. יש בי משהו שנפתח, שהשתחרר שיצא לחופשי. כשחברות מציינות את זה אני מקשרת את זה לסיבה יותר נוחה של ילדים ולידות. "פשוט עם כל לידה אני משתדרגת", "ויפה לי להיות אימא". ואני יפה יותר ובאותו היחס גם מפחדת. מפחדת יותר ויותר, להיתפס בהצטלבות מבטים להיקלע לטווח צולב של עין חפצה. ובינתיים באמצע הדרך בוחרת להשתתף בהפקה לנשים העוסקת ביופי הנשי. אני משחררת את עצמי. בוחרת להיות שלמה, לקבל את עצמי ולהשלים עם כל החלקים והמחלוקות. ויושבת מול מראיינת ועונה על שאלות מעניינות וחשובות, למה באתי להשתתף בהפקה, מה זה נתן לי, איך אני מרגישה עכשיו, מה ה"בלוטה" שמפריעה לי לראות את עצמי ולהיות יפה, ולקראת הסוף הצלם שיושב בצד, עוצר את המראיינת, משהו לא מסתדר לו "את יפה, ומצטלמת מעולה, את אוהבת את עצמך רואים את זה אי אפשר לפספס, אז למה הגעת להפקה הזו? אין לך באמת בלוטה, ואם כן את אוהבת את עצמך יחד עם כל הבלוטות?!" הוא חד עין וחד לשון. ואיך אני רוצה לומר לו את האמת הפשוטה. באתי לשחרר את עצמי. באתי להיות יפה בלי להתנצל בלי להסתיר. להרגיש בסדר להיות אישה, להיות יפה. לדעת ולייחל ליום שבו מישהו יביט יילחש ואולי גם ייגע, כי לא תמיד צריך לגעת בדברים יפים… ובעיקר יעזור וייתן לי להיות יפה בשלמות ולא יפה בחלקים.
וואו שיראל,
הכתיבה מדהימה כתמיד.
כל כך מזדהה עם התחושות. כל החיים חיכיתי לאיש שיהנה מהיופי שלי, כן גם החיצוני, זה שבשבילו אני שומרת ומטפחת את עצמי.
ופתאום ההבנה שהוא לא רואה את זה בכלל.. ולא משנה כמה יפה אהיה..
ושאם אבחר להישאר אולי איש לא יהנה מהגוף שלי לעולם..
הי רוני,
קודם כל תודה!
חייבת מסקרנות וגם כדי להבין יותר איפה בעלך בסיפור? הוא רוצה להמשיך בזוגיות? מתחייב על הדברים מולך? ועדיין מפעם בי רצון לעשות מן קבוצת תמיכה, צריכה ממש להגדיר אותה נכון… בעיקר חושבת שהמטרה שלה לתת כח ושייכות לכל אחת במקום שבו היא נמצאת.
את יפה!! שתדעי! אני בטוחה בזה!!
להשתמע
בעלי פשוט היה בטוח כמו אחרים מסתבר, שהכל יסתדר אחרי החתונה.
כשהוא גילה שלא, ההצעה הראשונה שלו הייתה להיפרד לטובתי.
אחרי שהבהרתי לו שלא נפרדים ככ מהר בשלב הזה הוא אמר שהוא מאוד רוצה שנישאר ביחד ומוכן לעשות הרבה בשביל זה.
הוא התחיל טיפול פסיכולוגי, שמן הסתם ייקח זמן, אבל אני מרגישה שהוא באמת משתדל אז נותנת לו את הזמן.
ואני ממש בעד קבוצה בשביל ההרגשה שאנחנו לא לבד בסיטואציה ההזויה הזו..
הי רוני יקרה,
נפגשתי השבוע עם חברות טובות וקרובות. אחיות ממש.
שיתפתי… התחושה היא שאני מטילה פצצות אטום מסביבי.
אבל את זה לבלוג אחר.
הן ממש דברו על קבוצת תמיכה נשית… אז אולי באמת הגיע הזמן… לוקחת אוויר ומנסה להרים את הפרויקט הזה. בעה כמובן.
להשתמע
אני עוד לא העזתי לספר לחברות..
איכשהו לא מצליחה לראות את עצמי הורסת להן את התדמית של הזוגיות המאושרת שלנו..
ואני כמובן בעד קבוצת תמיכה:)
וגם בעד שתמשיכי לכתוב. אני מצפה בכיליון עיניים
בהצלחה 🙂
הי שיראל
אני חייבת חייבת לדבר איתך
אולי תוכלי לעזור לי
הי אחת,
הרשי לי לקרוא לך, האחת והיחידה…
אשמח לדבר. צרי קשר עם מנהל האתר והוא יקשר בנינו.. שולחת בנתיים חיבוק גדול.
אז מה חדש?
??
הי א
סיפרתי היום לחברה על הבלוג, וככה ראיתי את התגובה שלך מלפני שלושה חדשים…
מה חדש?! מללללאאאאאא דברים חדשים. אני פרשתי לנוח מכתיבה, לעת עתה – לא להיבהל!! זה מפעם בי אבל אין לי מספיק פניות נפשית. אפילו לעצמי אני לא כותבת.. צריכה לחזור לזה. מה צריכה?! חייבת! תודה על השאלה… מקווה שאחרי החגים יתחדש הכל. ואמצא את עצמי כותבת בלי הפסקה! באמת שאני מתגעגעת לחוויה… בנתיים מברכת אותך ואת מי שיקרא את התגובה, בשנה טובה ומתוקה. שנה מבורכת ומלאת מיצוי
שנה טובה ישראל.. מחכה בקוצר רוח.. והלוואי והלוואי תהיה כתיבתך בשורות טובות
התכוונתי שיראל, המקלדת המתקנת הפכה לישראל 🙂
התכוונתי שיראל, המקלדת האוטומטית הפכה לישראל:)
לידיעת הכותבת אחרי החגים נגמרו. אלא אם את מחשיבה את חג הסיגד כחלק מה"חגים" ואז נאלץ לחכות לסוף חשוון..
שיראל, מה חדש?
היא אמרה שתשתדל לכתוב
כל כך הרבה זמן עבר…
רצון גדול לקרוא המשך
מסכים איתך 🙂
יש מצב להמשך כתיבה?