קשיים בצבא למול נטייה מינית | שאל את הרב

במכתב ארוך, השואל מתאר את קשייו בצבא, מול משפחתו ומול עצמו. הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא משיב לו

השאלה:

היי,

אני לא יודע מאיפה להתחיל. זה יהיה ארוך אז תתכוננו.

אני חייל דתי, בן 19 עם נטייה לגברים.

אני נמצא כבר בצבא שנה ובשנה האחרונה בצבא עברתי המון קשיים, בעיקר נפשיים על אף שזה לא ניכר כלפי חוץ. על הנטייה המינית שלי גיליתי בגיל 12 לאחר שיחה עם חברים שכללה תכנים מיניים, משם דרך האינטרנט הגעתי למקומות הלא נכונים מאוד מהר וקיבלתי את עצם היותי בעל נטייה מינית, אמרתי לעצמי שאני אתגבר קצת יותר נראה מה יהיה אפשר לעשות, בב בבד המשכתי לצפות בתכנים של גברים בבית. בבית הספר לא היו לי בעיות, הייתי ילד שנון ומוביל בחברה, עם זאת בסביבות כיתה י' חברים קרובים התחילו לצאת עם בנות, אני לא ניסיתי אפילו לצאת כי לא ידעתי אם זה יעבוד או לא. הייתי עסוק תמיד בדברים אחרים לימודים ובפנאי מחוץ לבית ספר בנוסף להיותי "דתי" יותר משאר החברים כך שהיה לי תירוץ טוב עבור החברים.

בנוסף להכל, גדלתי בבית שהוא לא הכי תומך בעולם, ההורים לא נותנים קשר רגשי בבית, הם מעולם לא ידברו וינסו לחזק, ולא מעורבים בכלום. אין דבר כזה 'מתנה' ליום הולדת וכיוצא בזה, השיח הוא בעיקר לדאוג לאוכל בבית ולא לרגש למרות שיש יכולת כספית. מגיל מאוד קטן אני עצמאי לעצמי, מתמודד לבד אם זה בבית ספר או בכל מקום, במובן מסוים הייתי גאה בזה, היום אני יודע שיש לכך הרבה השלכות. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחיבקתי למשל את אבא שלי, היום גם אני לא רוצה ומרגיש סלידה אם דבר כזה יקרה. לפני כשנתיים אירע אירוע בבית שאיבדתי את אחי, עם אח שלי לא היה לי קשר תקין, וכמוהו כמוני גם הוא לא קיבל דברים טובים מההורים. דחקתי את האירוע מהר מאוד, כחודש לאחר מכן התחלתי שני דברים משמעותיים בחיים, צו ראשון ופסיכומטרי. בשניהם כשלתי, לפסיכומטרי לא הצלחתי ללמוד ולצו ראשון קיבלתי נתונים שלא תקינים, שני הדברים אגב בייחוד הצו ראשון מאוד מהדהדים בי בעד היום ככישלון ומאוד לא קל להשתחרר מזה, תמיד ידעתי שאני ילד חכם ומוצלח ואז הגיעה הנתחה שלא ציפיתי לה. לא הלכתי לטיפול אחרי האירוע והמשכתי שנה אחרונה בבית הספר, את השנה העברתי בצורה טובה, למדתי והכל ולא היו ימים שחיפשתי תירוצים לפטירה של אחי כדי לתרץ אי לימודים, למדתי ככל הניתן והוצאתי תעודת בגרות.

לכל אורך תקופה, מאז שנחשפתי לראשונה לנטייה המינית, לא הייתי בקשר כלשהו עם גבר, לא רציתי בזה והסתמכתי על הגישה הראשונה שלי שנפתור את הדברים שאני אגדל. למרות זאת, בכיתה ט' נוצרה תלותיות רגשית לא יזומה בתחילה כלפי חבר מהשכבה שנמשכתי אליו, דרך משחק בפלאפון ששיחקנו ביחד עד למצב שהייתי עוזר לו בהרבה דברים ובעיניי זה היה מצב משמח שהוא מדבר איתי ומשוחח איתי, הוא גם היה מאוד מקובל בחברה וכו', עבורי זה היה מצב משמח שאני חבר שלו והוא כ'כ סמך עליי שהייתי מתחבר לו לפייסבוק. בשלב כלהו הקשר נדעך, בכיתה י' היינו באותה מגמה ולמדתי איתו מידי פעם למבחנים דרך המחשב והפלאפון, לאט לאט זה דעך אבל הקשר התבסס רק על ללמוד למבחן וזה לא היה משהו רציף. בכיתה י'ב הבנתי שיש משהו לא תקין והפסקתי עם זה.

היום למעשה אני לא מרגיש אליו כלום.

לאחר סיום הבית ספר, מסיבה לא מספיק ברורה ישבתי חצי שנה בבית, חצי שנה שלא הייתי פעיל בה חברתית בכלל, הקשר נותק עם החברים והייתי במצב של "המתנה לגיוס". הדבר היחיד שכן היה זה שהייתי הולך ללמוד בכולל מספר שעות ביום במטרה להתכונן לגיוס, וגם את זה לא תמיד הייתי עושה. מפה לשם פיתחתי בעיה של חרדה חברתית, הייתי מאוד חרד ליד אנשים והייתי תמיד חושב מה אנשים עליי, הייתי מסתכל על איך אני הולך, ועל כל פעולה, אפילו הכי קטנה. הפעילות הספציפית עם אנשים הייתה בבית כנסת, בנוסף היה שם בחור שהיה מעורער בנפשו שהייתי תמיד מסתכל עליו ומפחד להיות כמוהו. בשלב כלשהו גם היה תהליך שקצת התחלתי להתחזק באופן טבעי ולהפסיק להתמקד בזה אם איני טועה.

התגייסתי, עברתי טירונות 02, הטירונות הייתה מצוינת, נהניתי ממנה והחרדה חברתית הופחתה משמעותית. הבעיה הייתה השיבוץ, הרי נכשלתי בצו ראשון בצורה קטסטרופלית עבורי ולאן ישבצו אותי עכשיו. הופניתי לצו ראשון ומשם החליטו לשבץ אותי לתפקד טוב שהוא על פניו ודורש נתונים גבוהים יותר משלי, עם זאת כרגע לא היה תקן ולכן שלחו אותי לגדוד מסוים שאעשה תפקיד מסוים לחודש וחצי עד להתפנות התקן במקום אחר. עברתי לגדוד, שם החליטו לשבץ אותי לעובד רס"ר, מתוך הבנה כי אני אהיה כאן לתקופה של חודש וחצי, הם ראו גם שאני לא מתנגד, וזה היה נכון, אמרתי לעצמי שאם זו תקופה קצרה אז לפחות שאעשה משהו שישחרר אותי קצת. הבעיה הייתה שהתקופה נמשכה ארבעה חודשים, זו תקופה שעברתי בה לראשונה בחיי קשיים נפשיים באמת. לחץ, חרדות, מחשבות טורדניות ועוד, רציתי לעזוב ולא מיהרו לתת לי, פחדתי להתבטאות ולבקש וכל יום קיוותי שהסיוט יגמר, אפשר עוד להאריך אבל חשוב לי להמשיך. לא חשבתי לפנות לטיפול בשלב הזה, מאוד פחדתי ולא ידעתי מה לעשות, הייתי קורא הרבה באינטרנט על בעיות נפשיות ונחשפתי לפחדים, פחדתי בעיקר ללכת לטיפול משום שזה יפגע בי בהמשך השיבוץ בצבא.
לאחר תקופה ארוכה, פניתי לקצין מיון אחרי קצת לחצים שהעלתי עליו, הוא שלח בקשה לפליטה ובמקום התפקיד שהייתי מיועד אליו שלחו אותי לתפקיד טוב יותר משמעותית ליחידה מסווגת, והכל היה טוב על פניו.

ד"ר ברוך כהנא
ד"ר כהנא

עברתי לתפקיד, אבל סחבתי איתי את הדברים שהגיעו מהיחידה הקודמת, בעיקר חרדות, לחצים נפשיים, מחשבות טורדניות, דימוי עצמי וביטחון נמוך, ואולי אילו דברים שלא התפתחו בהכרח רק שם.

בהתחלה ביחידה, בניגוד ליחידה הקודמת שלי, עשיתי יומיות זמנית, מה שאפשר לי לפנות לטיפול פסיכולגי. פניתי למטפלת, שהייתה בסדר, המרחק מאוד הפריע לי והייתי מגיע לבית ביומיות בשעה מאוחרת, היה קשה לי לתרץ להורים למה אני מגיע בשעה כזו מאוחרת ולכן לאחר מספר פגישות הפסקתי להגיע, חשבתי שאני יכול לבד וזה לא בדיוק עבד, לכן חיפשתי מטפל קרוב יותר שהיה בעיר שלי והתלהבתי מעצם הרעיון שהוא דתי, כך שאוכל לשמוע גישות נוספות ואולי אפילו לדבר על הבעיה האמיתית שיש לי – נטייה מינית.

התחלתי את הטיפול והיה שיפור, טרם חשבתי לפתוח את הנושא המורכב של הנטייה. מצד שני הייתה גם קריסה, קריסה שלקחה כמעט חודש לצאת ממנה, הרגשתי עייפות נפשית, חוסר רצון וכוחות להמשיך להתמודד. לראשונה בחיים שלי ומתוך קושי, פניתי למקומות לא טובים. היה לי רצון עז לקשר, הרגשתי גם מאוד בודד ביחידה ולא הצלחתי להתחבר לאנשים. חיפשתי רצון לקשר, אז איפה מוצאים אותו? באתר היכרויות לגברים. חיפשתי, שמרתי על דיסקרטיות ככל הניתן, מלבד הפן הפרטי. לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, וזה עוד בלשון המעטה, פשוט לא ידעתי, רציתי בעיקר לברוח, הייתי נורא מבולבל, מצד אחד חיפשתי קשר, מצד שני גם מקום לבטא את הרגשות ואם זה היה סטוצ' אז לפעמים שקלתי ואחר כך הייתי שוב מתחרט. במשך תקופה מסוימת שוחחתי עם חייל, אחר כך באמצע השיחה הרגשתי לא טוב עם זה ופשוט עזבתי את הכל למשך שבוע. הצערתי וחזרתי לשוחח עמו, הרגשתי שהקשר לא תקין וידעתי שאני עושה את הכל רק כי קשה לי, אחרת לא הייתי מנסה לפנות למקום הזה בכלל. בעצם פיתחתי תלות ומקום לברוח, בפועל זה רק הקשה וגרם לי לתסכול ומתח, שהתבטאו בכעסים ועוד. אחרי תקופה מסוימת שנמשכה חודשיים, החלטתי לעצור את הכל רשמית, הפסקתי להיכנס לאתר ומחקתי כל דבר שקשור אליו. אמרתי לעצמי שאין סיבה לפנות למקום הזה ואני צריך להתמודד עם הדברים בעצמי.

התחלתי בתהליך, חזרתי לפסיכולוג והתחלתי שוב להרים את עצמי, עדיין תחושת הבדידות הורגשה, כפתרון לדבר בסיוע של אדם שדיברתי איתו קבעתי חברותא עם מישהו, לא מתוך תלותיות או כהרגשת משיכה אליו, נטו בשביל ללמוד כל בוקר לפני התפילה, כדי שאוכל להתעורר בזמן ותהיה לי מחויבות.

זה קורה בתקופה האחרונה ואני מאוד משתדל להקפיד. בד בבד, הקשיים הנפשיים לא עוזבים אותי, המחשבות, הפחד שאולי אני משתגע ושלא אוכל לחזור לעצמי, הקשיים בבית והחוסר רצון לחזור לפעמים לבית למשפחה, התחושה של הלבד, העובדה שאני לא ממצא את עצמי ואת היכולות שלי (למרות שאני עושה תפקיד מאוד חשוב עם אחריות מטורפת), לזה הצטרפו מחשבות על אנשים אשר לוקי בנפשם שאולי אני עובר את אותה הדרך שהם עברו ושאהיה כמוהם כולל זכירת מעשים שהם עושים, מחשבות שאולי מדוכא לכל החיים ועוד מחשבות ומחשבות שאני מבין שהן טיפשיות, אבל אני לא מצליח להשתחרר מהן. אני מאוד יורד על עצמי וסובל מדימוי עצמי נמוך, אני משווה את עצמי לאחרים שטוב להם ולי לא, משווה את עצמי לכאלו שנולדו במשפחה תקינה ולאנשים חזקים ומקנא בהם.

השבוע בבסיס ואני יודע שאני עלול לחשוף את עצמי, הגיעו חיילים מיחידה מובחרת מאוד. החיילים ישנו בבסיס שלנו, חלקם היו גם חיילים דתיים, הם התפללו איתנו ועוד. הסתכלתי בהערצה על אותם חיילים, זה עשה לי טוב שהם היו שם וקינאתי בהם שהם ביחידה מובחרת, חשבתי על זה שהם חיילים מיוחדים וחזקים, וכל מיני מחשבות טיפשיות שנובעות מתלותיות ומשיכה. אפילו התאהבתי בבחור מסוים למרות שלא שוחחתי איתו אפילו לרגע. חלקם ישנו איתנו בחדרים, שם זה כבר היה השיא, לכל אורך היומיים האלו מאוד רציתי להיות בחברתם למרות שלא יכולתי כי הייתי בתפקיד שלי, ומתי שסוף סוף הגעתי לחדר הם כבר לא היו שם, והלכו. וזה שבר אותי במובן מסוים, כי המשכתי לחשוב עליהם והיה לי קשה להשתחרר, זה נתן לי מקום להירגע במקום להיות מרוכז בעצמי כל הזמן, תסכלה אותי העובדה למה אני לא כמוהם, איך אני נפלתי כזה חזק בשנה אחת ואז אותה תלותיות גרמה לי לחשוב שאני פשוט משתגע מיום ליום, אני כבר לא מרגיש את עצמי, לא מעריך את עצמי, מרגיש רצון לתלותיות ולבריחה ואני כבר לא יודע לאן עוד אני יכול להגיע.

אתמול סיפרתי לראשונה לפסיכולוג שלי על הנטייה המינית. משם כנראה שנמשיך להתקדם. שהגעתי לבית חוויתי אירוע שמעולם לא קרה, מעין נפילה קשה של מחשבות שאני משתגע, שוב מחשבות על אנשים שהשתגעו ולמרות שאני יודע שזה לא נורמלי אני לא מצליח לצאת מהלופים האלו.

אני כבר רוצה לחזור לחיות, לעשות דברים, אבל אני פשוט לא יכול, אני לא יודע אם הצבא תורם לי או עושה נזק, אני רוצה להיות פעיל ולהשתחרר מכל המחשבות האלו שעד שחשבתי שיש שיפור בתקופה האחרונה רק הלכו וחזקו. אני לא מעריך את עצמי ומתייחס אל עצמי כאל בן אדם משוגע, למרות שאני מצליח להביא תוצאות טובות גם בצבא, מרגיש תלותי מידי בייחוד בשבוע האחרון, איך אני מרים את עצמי בלי להישען כלפי אחרים? אני מרגיש נורא עד כדי כך שאפילו מרגיש וחושב שמהכתיבה שלי יחשבו שכותב אדם שהוא לא בסדר בכלל, ואני לא יודע מה לעשות.

אני מרגיש צורך לבוא ולדבר על זה, לקבל תמיכה ואין לי את האפשרות הזאת, אין מי שיבין אותי. אני פשוט רוצה להישאר שפוי, לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי, להתקדם בחיים ובאמת לעשות שינויים, אבל איך זה אפשרי?

אני שוב נמצא בבית, לבד, בודד, עם שני הורים שלא יודעים כלום עליי, סוחב על עצמי קשיים של שנה שלמה וסוד של 7 שנים, בלי שתהיה שום כתף תומכת. איך אפשר להישאר שפוי והאם יש בכלל עוד תקווה?

בבקשה תעזרו לי.

התשובה:

שואל היקר.

מכתבך אכן מפורט מאד ומרגש. הייתי רוצה לענות לך באריכות- אבל הבנתי שאתה כבר בטיפול. אם כך, אני ממש מקווה שתצליח לשוחח על השאלות עם המטפל שלך, ואין שום ספק שהוא יוכל לתת מענה עמוק פי כמה מ"תשובה" כתובה!

ובכל זאת, אינני מתאפק מלכתוב כמה נקודות כלליות לגמרי- אנא, פנה לפסיכולוג שלך כדי לברר עמו איך מתיישמים הדברים במציאות המסוימת שלך.

קודם כל, חלק נכבד מהקושי הרגשי נובע מהתחושה- התמיד שגויה- שקשיים בהם התנסית הם משהו שלא קיים בשום מקום, מלבד אצלך. משהו שהופך אותך למצורע, למשוגע…

אז זהו, שלא.

נכון, עצוב מאד לחשוב על חוסר מגע- פיזי ונפשי- עם אבא.  זה עצמו יכול ליצור כמיהה עזה למגע עם גבר… אני לא אומר בזה שום דבר נחרץ עליך. רק שיש מה לברר, והתחושות שאתה מתאר יכולות להתפרש בכמה אופנים. מה שרק מעצים את הצורך בבירור מדוקדק.

אבל יותר חשוב מזה: אתה מייסר את עצמך מאד מאד. חבל! מבעד לדבריך אפשר לראות נער מוכשר, חברותי, שאמנם נמצא במשבר, אבל עתידו לפניו ועוד חיים טובים, מאושרים ורבי משמעות. אל תסתפק בפחות- אתה ראוי לחיים מלאים. יש מה לפתור בתוך עצמך, יש מה לברר עם המטפל- הכל נכון, אבל מתוך נקודת מוצא של אמונה בחייך ובעתידך!

מעבר לזה, אנא העמק לצלול לתוך נפשך שלך, וטוב שיש לך עם מי.

ברוך

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לכותב היקר,
    ריגשת אותי מאד בדברים שכתבת. אתה מביע את עצמך בבהירות ובעומק הנוגעים מאד ללב.
    כמו ד"ר כהנא אני שמח לשמוע שפנית לעזרה ויש לך עם מי לדבר וללבן את הדברים.
    אני לא איש מקצוע אבל כמוך מתמודד עם משיכה לגברים. אני בוגר ממך בהרבה וכבר כמעט עשור שאני עושה עבוד נפש עמוקה, מסע, בהתמודדות שלי עם הנטיה.
    כחלק מהמסע שלי התוודעתי לקהילת גברים שיחד עושים עבודה ומנסים למצוא את התמהיל לחיים נאמנים לערכים שלהם ונטולי סבל וכאב מהסתירות הפנימיות וההתמודדות הקשה. התמיכה שנאי מקבל מהם עזרה לי בדיוק עם דברים שאתה מתאר כאן על עצמך – קבלה עצמית, ביטחון אישי ולהופיע בחיים באופן מלא.
    אתה לא לבד!!! יש הרבה כמוך שמתמודדים ולא מוותרים על החיים שהם רוצים לעצמם. שוב, כמו שד"ר כהנא כתב, אתה ראוי ומגיע לך לחיות חיים מלאים, שמחים ומספקים.
    תוכל לקבל את המייל שלי מעורך האתר או לחילופין אני מציע שתעיין באתר הזה – http://www.peoplecanchange-israel.com/projects – תוכל דרך שם ליצור קשר עם הקהילה הזו.
    שולח לך חיבוק ומחזק מרחוק,
    לביא