פרק 30 – צר, רחב, מעצבן | לילות כימים

להכין לו"ז שנתי. נשמע פשוט, לא? ואכן בתוך יומיים היה לו"ז מעוצב. א-ב-ל פתאום פייסבוק דחה את פרסום הלו"ז, העיצוב כולו חולף, וצצה השאלה מה עושים בתום כל מפגש – מסירים אותו מהלו"ז מעמעמים אותו או גם וגם 🙂

איך המֵיזָמון הזה התחיל אני לא זוכרת, ואני לא מוצאת שום תיעוד בדואל, מה שגורם לי לחשוד שתחילתו הייתה בטלפון. אתם רואים כמה רע לדבר בטלפון? אין תיעוד ואין זיכרון! תארו לכם שהייתי אישה נורמלית שמוכנה לדבר בטלפון – לא היו רשומות פה!!! יחי השיגעון שלי.

בקיצור, עמית ביקש שנכין לו"ז של מפגשי כמוך הקרובים. כשאני אומרת הקרובים אני מתכוונת ה-14 חודשים הקרובים… כן, עמית טיפוס מסודר כזה (אה, ואם אתם תוהים, כבר שנה וחצי שאין מפגשים, מסיבות שונות שלא נראה לי שאת כולן אני יודעת. אז מה? נעים להיזכר).

באותו זמן, במקביל, היינו בעיצומו של חיפוש עיצובים לדואלים שעמית נהג לשלוח לרשימת התפוצה (ייתכן שיסופר בפרק עתידי), ובדיוק נתקלתי בעיצובים שיכולים היו להתאים ללו"ז. שלחתי לעמית שני עיצובים, ובמקביל הלכתי להתייעץ עם רחלי. יחד החלטנו ללכת על העיצוב הראשון, זה עם הרקע השחור.

התחלתי להכניס את התוכן לעיצוב, וגיליתי יחד עם רחלי, שזה פתאום נראה כמו הזמנה לערב של יום השואה. בעצת רחלי לקחנו את הסגול מהאתר ושמנו אותו כרקע, השתמשנו בגופן קצת יותר קליל, וריווחנו בין האירועים. זה כבר שיפר את המצב. מעבר לזה הוספנו אייקונים כי אחרת זה נראה מרובע מדי (בתמונה המקורית היו הרבה סוגי גופנים וזה מה ששבר שם את הריבועיות. אצלנו אין כ"כ הרבה מלל, אז ריבוי גופנים לא היה נראה טוב).

שלחתי לעמית ונכנסתי לבונקר.

מימין: העיצוב עליו התבססנו, משמאל: העיצוב שלנו

עמית דווקא אהב.

המשכנו, כדרכנו, בדיונים הלוך ושוב על נושאים הרי גורל כמו – האם כדאי לתת לכל אירוע איקון מיוחד או להשתמש באיקון לכל סוג של ארוע (למשל טיול, שבת, מפגש רגיל); האם לצבוע את האיקונים כדי להוסיף צבעוניות; וענייני ניסוח של המשפטים הפותח והסוגר. דברים דרמטיים, כאמור.

בחסדי שמים הצלחנו לסיים הכל בתוך יומיים (אפשר לראות את הלו"ז ברשומה הזאת). אבל כנראה ידעו שיום אחד תיכתב סדרה, ופרק שמסתיים אחרי 200 מילים ובלי שום דרמות אין שמו פרק, ולכן נכנסה לתמונה הדמות הרשעה.

פייסבוק!‎

ואז
עמית העלה את התמונה לפייסבוק
ומשם הכול התדרדר…

התברר שבגלל שהתמונה מאורכת פייסבוק חותך אותה ולא מציג אותה בשלמותה.
כלומר, אנחנו צריכים תמונה שהאורך והרוחב שלה שווים.
מה עושים? הקדשתי קצת זמן ושיניתי את הפרופורציות של הלו"ז ועמית העלה את הגרסה החדשה ("תראי איזה יפה זה נראה בפייסבוק"):

הלו"ז בפייסבוק. יפה

 

האם הסתיימה הסאגה? חלילה. עוד נשאר לכם פופקורן, לא?

פייסבוק דחה את הפרסום!‎

עמית רצה לפרסם את הלו"ז בפרסום ממומן (שיבושם לו), אבל פתאום התברר שלפייסבוק יש כללים באשר לכמות המלל המותרת בתמונה שהיא לפרסום ממומן – אסור שיהיה יותר מ-20% מלל! עמית התעצבן  – מה אכפת להם שיש הרבה מלל?! התפלאתי שהוא מתעצבן, הרי לכאורה הכלל הזה היה ידוע לו. אבל עמית הסביר שבהתחלה פייסבוק אישרו את הפרסום, וברגע שהם אישרו הוא חשב שזהו, ופתאום התברר שלא. עמית העלה שוב את התמונה וקיווה שהם לא יכעסו עליו שהוא מתחכם, ושלא יחסמו אותו או משהו כזה. מעצבנים! הם מקבלים כסף ועוד יש להם טענות?! אני עדיין חששתי – טראומת סטטוסים מצייצים עוד הייתה טרייה, ולימדה שלא כדאי לריב עם פייסבוק. זו בכלל לא שאלה של מי מעצבן ומי לא, מי צודק ומי לא. אמנם נכון, הם לא הוגנים בזה שבהתחלה הם אישרו ואח"כ לא, ונכון שהם מעצבנים (ומי כמוני יודעת זאת, ומשום כך אני מסרבת לשחק במשחק שלהם). אבל הם גדולים יותר, והנזק שהם עלולים לגרום לו גדול לאין ערוך מהנזק שהוא יכול לגרום להם.
בכל מקרה, הם דחו את התמונה, הפעם די מהר, ועמית נכנע.

ניסיון חדש

אחרי שבוע חלה תפנית: בניסיון לעקוף את בעיית הטקסט בפייסבוק, מישהו, שלא הצלחתי להשיג ולכן לא אזכיר את שמו, הציע עיצוב שונה לחלוטין משתי בחינות עיקריות: בעיצוב שהוא שלח, המפגשים התפרסו על 2 שורות ובכל שורה 7 מפגשים – כך, הלו"ז הוא רחב ולא ארוך; והעיצוב הזה הציג תמונות ממשיות ולא איקונים – ובכך גדל יחס התמונות לעומת הטקסט.
ליתר ביטחון עמית ניסה לפרסם את התמונה הזאת, ואכן לא הופיע לו שאולי לא יאשרו את התמונה.

אז מבחינת פייסבוק, לכאורה, הכול בסדר. עכשיו נותר רק לשפר קצת את העיצוב כי הוא לא היה מהמם, אלא כנראה נועד להיות בסיס לעיצוב חדש.

התלהבתי מאוד מהרעיון, שהיה צבעוני ושמח יותר ממה שאני הכנתי. עמית שאל אם יש לי כוח להתעסק בזה – הוא אמנם יחפש תמונות חופשיות מתאימות, אבל עליי יהיה לעצב ולעמד את זה. שאלתי למתי זה צריך להיות מוכן ועמית ענה שזה יכול לחכות (זה היה כבר קרוב לפסח. מספיק קרוב שהתחלתי כבר לנקות…).

התחלתי לעבוד על זה בהתייעצות עם רחלי. רחלי תהתה לגבי הרוחב של התמונה, אם זה ייראה טוב בפייסבוק. אמרתי לה שנראה לי שזה סבבה, שאם לא כן עמית היה אומר משהו. ליתר בטחון שאלתי את עמית אם הוא רוצה להפוך את התמונה לריבועית, הוא ענה שנעשה מה שאנחנו רוצות. הבנתי מזה שכנראה אין בעיה עם הרוחב.

עמית שלח תמונות, שיחקנו עם חלק מהמלל, שמנו על הרקע הסגול – ושלחתי לעמית ("הערות, הארות, בקשות וטענות – אני לא רוצה לשמוע. אֱהוֹב את זה!"):

הלו"ז החדש משופץ

עמית הודה לנו, אבל אמר שבפייסבוק זה לא נראה טוב – אפילו פחות טוב מהגרסה הקודמת – בגלל האורך והרוחב – ואז המשיך לפירוטים ספציפיים בקשר לתמונות ולמלל. אבל אני כבר לא "שמעתי" את השאר. נתקעתי בקטע של "נראה פחות טוב בפייסבוק". מה?! אז בשביל מה עבדנו על זה? כשהוא שלח לי את הגרסה הרחבה, הוא שלח גם צילומי מסך של איך שזה נראה בפייסבוק וזה נראה סבבה. וכשהתחלנו לעבוד על זה, הוא לא אמר בשום שלב שזה רחב מדי – אפילו כששאלתי אם לשנות את זה ל-4×4 הוא לא אמר שזה עדיף – אז אני עבדתי על הרוחב הזה, מתוך הבנה שזה בסדר.

הייתי מרוגזת עד עמקי נשמתי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שממש התרגזתי עליו. אמנם רציתי פעם להרוג אותו כי הוא הציע עיצוב מזעזע, אבל לא באמת כעסתי עליו, כי ההצעה הייתה בתום לב, רק הייתי מתוסכלת מהסיטואציה. הפעם כן כעסתי עליו כי היו לו כל ההזדמנויות למנוע את הטעות הזאת והוא לא ניצל אותן. וזה לא רק עניין של אשמה אלא של השלכה: פוטושופ הוא לא סלחן בשינויי פרופורציות. אם רוצים לשנות – זה לעבוד על הכל מההתחלה!

כתבתי את כל זה לעמית וסיימתי כך:

יפה – קיבל את הנזיפה והסביר למה לא אמר משהו. אבל עדיין, לומר שאני המומחית ושאם המשכתי עם זה סימן שזה היה בסדר – גם את זה לא הייתי מוכנה לקבל. כי העניין הוא שרחלי אמרה לי שזה רחב מדי ולכן שאלתי אותו אם לצמצם את זה (4×4 או 5×3), והוא לא ניצל את ההזדמנות לומר שזה אכן רחב מדי, לכן יצאתי מתוך הנחה שנוח לו הרוחב הזה, ולכן המשכתי עם זה. אז שלא יאשים אותי שאני המומחית. אני מציעה דברים, לא כופה עליו אותם. לטוב ולמוטב, מסתבר.

עמית ענה שאכן שאלתי, והרוחב היה נראה לו טוב, ושהוא לא הבין את ההשלכה של זה.

סבבה. קיבל על עצמו את האחריות. נרגעתי.

שחררתי, ועברתי מיד לדבר על הפרופורציות החדשות. התלבטנו לגבי העימוד בפרופורציה החדשה, ועמית החליט להשאיר לי את ההחלטה, ושוב אמר שהוא עדיין מצטער שיצא שמה שעשיתי היה כמעט לשווא. אויש, היה לי לא נעים לי עם כל ההצטערויות שלו וכתבתי לו זאת וביקשתי שנחזור לעסקים כרגיל. אפילו לי יש גבול כמה אני רוצה למסכן אחרים…

ניסיתי לעשות משהו יפה וקריא עם מינימום עבודה בשבילי. עמית רצה שזה יהיה כבר מאחורינו, וגם אני מַתִּי לגמור עם זה כבר, במיוחד כשזה אמור להיות בסדר עדיפות אחרי הדברים שאספר עליהם בפרק הבא…

אחרי גלגול נוסף של ניסיונות, זה מה שיצא:

הלוז החדש, ריבוע

תגובתו של עמית הייתה שמחה ומשמחת ("יאאאאא. נהדר. תודה לשתיכן"), והוא בדק בפייסבוק וזה נראה טוב. פפאם!

וגם באתר הלו"ז זכה לרשומה משלו.

שנה חדשה, גרסה חדשה

לקראת תשע"ו עמית שאל אם יש לי כוח, רצון וזמן להכין לו"ז חדש, כי הוא עדכן את הלו"ז עד תמוז תשע"ו. ואע"פ שפייסבוק אינו מאשר את קידומה בתשלום, היא נראית טוב בפייסבוק, היא מרשימה, היא משדרת סדר, ארגון, חיוּת, רלוונטיות, עשייה, ונעים לו להסתכל עליה. כעת הכול שאלה של זמן ורצון. שלי, בעיקר.

והיה לי כל אלה, רק הוספתי את התנאי ששוב חלוקת עבודה תהיה כזו שבה עמית אחראי על התמונות (בלי להתבכיין שאני מפילה עליו דברים). עמית הסכים כי לא היו הרבה תמונות למצוא.

קצת באסה שהרשומה הזאת כבר ארוכה כל כך, שאם לא כן הייתי מפרטת יותר על הדיונים שהיו לנו בנושאי התמונות, ואפילו בנושא אחד המפגשים. אבל היא כן ארוכה אז נחסוך לכם 🙂 .

על הדרך הצעתי להחליף צבע רקע כי כבר נמאס מהסגול, והצעתי צבע טורקיז, כמו הריבוע הימני התחתון כאן. לעמית לא הייתה עמדה ברורה, אבל הוא הציע – בהלצה – את צבעי הקשת. הרעיון דווקא מצא חן בעיניי אבל רחלי שללה אותו (לא מטעמי דת ומצפון). באסה.

לא עמית ולא רחלי התלהבו מהירוק שבחרתי, אבל כל אחד מהם בנפרד החליט לזרום איתי. כוחו של הכוח.

עמית שאל אם תהיה גם גרסת פייסבוק, אבל הזכרתי לו שמלכתחילה הלוז נועד לפייסבוק ונוצר על דעת כן, וההחלטה להעלות אותה לאתר, היא הייתה המאוחרת, ולא מצריכה התאמות מיוחדות כלשהן.

מה עושים אחרי שמפגש התקיים?

הרי לא נצא מזה אם לאחר כל מפגש נשנה, כלומר נסיר את המפגש שהיה.
לכן עמית הציע להטיל איקס או וי על מפגש שכבר היה ולהמשיך לשמר את המודעה – זה מינימום עיצוב – ושאל מה דעתי.

תוך 10 דקות רחלי הכינה 4 אפשרויות.

4 אפשרויות להציג פעילות שהתקיימה

עמית אהב את הראשון, אבל גם אהב שבשני הכתב דהוי יותר. שאל אם אולי נכון לשלב את הראשון עם הכתב והתמונה הדהויים (כמו באפשרות השנייה), או שזה יותר מדי. עניתי לו שניסינו את זה אבל שזה אכן נראה יותר מדי. מאחר שלא היה קשה, שלחתי לו כדי שלא אחליט בשבילו.

אשר לכיתוב "התקיים" – הוא קצת בעייתי בעברית, ועמית תהה במה להחליפו. "כבר היה" – לא טוב. "מאחורינו" – כנ"ל. "בוצע" – רשמי מדי. "עבר" – גם לא נשמע טוב. "התרחש" – בעעע. הוא שאל אם יש לי הצעות. עניתי לו שגם רחלי ואני לא מצאנו מילה טובה. חשבתי שמאחר שהוא איש המלים נשאיר את זה לטיפולו. אבל אם בארזים נפלה שלהבת, אזובי הקיר מציעים ללכת עם ה-וי. ולמקרה שהוא רצה לראות גם את האפשרויות השונות של הוי עם ההאפלה של הרקע, שלחתי לו את הסקיצה הנ"ל, עם הכתב הדהוי, שכללה גם את האפשרות הזאת.

אז הוא אמנם הסכים שהפס והכיתוב כולל החלשת הכתב באמת יותר מדי, אבל אז שאל אם ניסינו רק החלשת הכתב ומה דעתנו על איך שזה נראה. תגידו, הוא רציני?! איך הוא מצליח?? נותנים לו שש אפשרויות, והוא מבקש שביעית! אין שום התחשבות במתכנתים? בכל מקרה, בגלל האופי החזק שלי, שלחתי לו עוד סקיצה כמו שהוא רצה, אבל יחד עם נזיפה ועם הסתייגות שאני לא יודעת אם זה נראה טוב. הוא מיד כתב שאני צודקת והתנצל על חוסר ההתחשבות, ואישר שאני צודקת שזה גם לא נראה טוב. בלית ברירה הוא החליט שנלך על ״התקיים״ כי הוא לא מצא חלופה הולמת.

וגם על זה, כמו על כותרות שונות, אמר עמית: "אני נהנה להסתכל על זה (סטייה שלי)".

אמרנו כותרות? פרומו מעולה לפרק הבא. היו עימנו.

נ.ב

מעכשיו, יופיעו הפרקים אחת לשבועיים. אני צריכה  קצת מרחב נשימה בין הפרקים.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.