פרק 35 – בקטון החל ובגדול כילה | לילות כימים

בפעם הראשונה – וגם האחרונה – בכל ההיסטוריה של לאה עם כמוך, היא הרימה את הקול על עמית. אפילו צעקה

או: הפעם השנייה שהשתתפתי בעיצוב לדפוס

בפרק הקודם סיפרתי על הכנת כרטיס הביקור. הפעם גדלנו קצת.

כל פעם שעמית מבקש משהו בתחום שאינו התכנות, אני עדיין חווה את זה כהבעת אמון בי, ועולצת בליבי, ובמיוחד כשהוא בודק אם אני בעניין ולא מניח שמובן מאליו שארצה. ברור שרציתי לענות לו מיד כן, אבל כדי שיהיה ערך לתשובה, בדקתי עם רחלי שהיא פנויה, ולמחרת חזרתי אליו עם "יאללה, בוא נלך על זה".

התיישבתי עם רחלי והתחלנו לחפש עיצובים לדפי מידע (ברושורים בלעז). מצאנו דברים שמצאו חן בעינינו, ורצינו להבין על איזה גודל חשב עמית. דיון טכני וקצר, נכון? לא. פינג פונג מבאס:

אויש, קשה איתו. אין לי עצבים לזה, הגיע זמן התוכחה:

עמית לא נבהל, והסביר בסבלנות שזו לא עקשנות אלא סתם אי הבנה:

הצעתי לעמית שאם יש לו זמן אולי בכלל עדיף להסביר בטלפון (כן, לפעמים אני מוותרת על עקרונות). הוספתי אזהרה שבטח אצעק עליו, ולכן אם לא בא לא להיצעק שפשוט יגיד שאין לו זמן. אבל עמית במזוכיזם אופייני (תכונה שכל מי שעובד איתי נאלץ לרכוש) אמר שישמח. הבנתם? לא שהוא מסכים, אלא שישמח. שמישהו ייתן לו כדורים בבקשה (או שייתן לי את הכדורים שלו).
הודיתי לו על נכונותו והכנתי אותו גם לזה שאני צרודה (אם כי הבהרתי שזה לא יהיה מכשול לצעקות שלי).

אני כבר לא זוכרת אם דיברנו או לא, אבל גם אם כן, לא היו צעקות.

כלומר, לא בשיחה ההיא. אבל הישארו עימנו – יש למה לצפות.

פתחו את השער

שלחנו לעמית קישורים לשני אתרים שהיו בהם דוגמאות לדפי מידע (ברושורים בלעז, זוכרים?). עמית אמר שהוא בעניין, אבל הוסיף רצון נוסף שלו: שאם כבר הולכים על מהלך כזה (ולא רק מהזווית הכספית) הפתיחה צריכה להיות מגניבה ("סומך עלייך, אבל בכל זאת אני מחדד"). כלומר לא פתיחה "שבלונית" של 3 עמודים אלא משהו שישאיר חותם.

מה לומר? מצד אחד – גם לי בא משהו עם פתיחה מגניבה, ומצד שני – אין לי ניסיון בזה, וגם רחלי אף פעם לא עשתה כזה דבר, לכן קצת קשה לי לומר בוא נלך על זה. כתבתי את זה לעמית ושאלתי אותו מה דעתו להסתפק בעיצוב מגניב (סליחה על הביאוס): קישור לתבנית ברושור מעניינת. כי מה שיפה בתבנית הזאת זה שעל אף שהפתיחה היא רגילה, יש תחושה של עיצוב מחוץ למסגרת כי המעויינים נשברים בקיפולים.

עיצוב של מעויינים טורקיז על לבן

ואז הבחור התחיל להתפרע: הוא שלח לנו קישורים לעלונים שנפתחים בצורות מגניבות. איפה הדו-צדי של הבוקר ואיפה זה… זה משמח מצד אחד שלא מפחיד אותו חוסר הניסיון שלנו, ומצד שני זאת יכולה להיות נפילה. הייתי מוכנה לאתגר את עצמנו עם זה, אבל הזהרתי את עמית שצריך להיכנס בעיניים פקוחות: כשמעבירים לבית דפוס משהו שאמור להיחתך בצורה לא שגרתית, צריך לדעת איך לתת להם הוראות הדפסה וגזירה. כמו"כ תמיד צריך להשאיר שוליים. כשהצורה לא שגרתית, לא ברור לנו איך משאירים שוליים. זה חלק מהמשמעויות של חוסר ניסיון.

דבר נוסף – הדברים שרחלי ואני שלחנו לו הם מתוך מאמרים שמאפשרים להוריד קובצי פוטושופ (או אילוסטרייטור) שעל גביהם אפשר לבצע את ההתאמות לברושור שלנו (נכנעתי, חזרתי ללועזית). אם לדברים שהוא שלח אין כזה, אז אני לא בטוחה שיש לנו המיומנות ליצור משהו רק לפי הסתכלות בתמונה. למען הסר ספק הבהרתי שאני מאוד שמחה שעמית בעניין ושהוא רוצה משהו מגניב. רק לא רציתי שנכנס למשהו שבסוף לא ייצא טוב… וכדי להוכיח את זה שלחתי קישור לעלון אחד שאהבתי.

זה פיכח את עמית, והוא כתב:

אוף. דווקא כשהוא סופסוף מקשיב לי, בא לי לזרום עם היוצא דופן שלו! אבל הזמן דחק, ועוד הייתה עבודה רבה (ומהנה!) לפנינו. מצד שני, כן היה חשוב לעמית שיהיה מגניב. הבנו שבמעויינים הקיפול די רגיל, אבל מצד שני לא מצאנו קיפול יותר מגניב שגם נדע לעשות. באסה, אבל מתמודדים.

פתאום, היה לעמית רעיון, לשלוח דוגמה של מה שהוא רוצה: עמוד A4 מקופל, שנפתח לרוחב, כמו ארון קודש.

איך לומר בעדינות? פחות התחברתי. רחלי בכלל התחלחלה מזה שעמית רצה שהסמליל ייחתך באמצע – זה לא כבוד לסמליל!

אותנו זה שכנע לדבוק במעויינים, אבל איך נשכנע את עמית שהם מגניבים? נמלא אותם בתוכן. את התכנים הרצויים עמית שלח לי ברגע שהסכמתי ללכת על המיזם הזה, ורחלי התאימה אותם למקומות ולצורות בדף המידע:

  • החלק העליון של דף המידע המעוצב שמצאנו הוא החלק החיצוני. הוא מכיל:
    • ברור שאת הסמליל שמים בכריכה הקדמית.
    • בכריכה האחורית – על העמותה (כמו הכריכה האחורית של ספר) והפרטים שלה.
    • את הרבנים החלטנו לשים כך שכל רב יקבל מעוין משלו, וכולם יופיעו בתוך המעויין שרואים כשפותחים את דף המידע.
  • החלק הפנימי של דף המידע – זה החלק התחתון, עם המלבן הטורקיז הגדול באמצע – הכיל
    • באמצע את עמדות הבסיס,
    • בצד ימין ציטוטי רבנים ופסיכולוגים,
    •  ובצד שמאל רשימת מיזמים של כמוך.

כשסיימנו, שלחתי לעמית את זה בתוספת מלא הסתייגויות: זו פריסה ראשונית, כלומר רק דוגמאות למה שיכול להיות, והכול נתון לשינויים (בגבול הטעם הטוב, כן? 😉 ). זה פשוט כדי לבדוק איתו את הכיוון הזה.
אמרתי לו גם שאפשר להוסיף יותר תמונות – למשל בכריכה הקדמית, ושאפשר להוסיף תמונות רבנים במעוין שליד הציטוטים (הם ישתלבו עם תמונות הרבנים הקיימות, כי זה נפתח זה לצד זה).
לסיום הצעתי לעמית שידפיס את זה כדי שיוכל להתרשם.

לכאורה מפחיד – הרי עמית לא רצה את המעוינים ורצה משהו אחר לגמרי (תכלס – מסכן. זה בטח מבאס שהוא לא יכול לעשות את מה שהוא מבקש, ונתון לחסדינו) – ולכן היה הכי מתאים שארוץ לבונקר. אבל לא היה לי כוח לרוץ לבונקר. שיגיד מה שהוא רוצה.

כססתי ציפורניים במשך 7 דקות עד שהגיעה תשובה מעמית. הצילו. מה יהיה גזר הדין?

בשביל זה חיכיתי?

ניסיתי להסביר לו בדואל, אבל בסוף נשברנו והוא התקשר. באמת שאני לא זוכרת את השיחה, מזל שיש סיכום שיחה: זה מוצא חן בעיניו!

עכשיו היה עליו לשלוח תכנים אמיתיים (ציטוטים, תמונו וכד'). סיכמנו גם על מיקומי התכנים:

  • בחזית: מה שיש כעת
    פותחים אחד לצד ימין ורואים מימין ברכות של רבנים (בלי תמונות)
  • בצד שמאל רואים את מה שמופיע בכוכבים (אתר אינטרנט, מפגשים וכו') בתוספת תמונות (מהאתר, ממפגש כמוך בשפת הסימנים, מטיול כמוך, משבת, סמליל אנחנו, כורסה של פסיכולוג)
  • פותחים לצד שמאל ובמקום הכוכבים יהיו עוד ברכות מרבנים ופסיכולוגים (בלי תמונות)
  • באמצע נישאר עם מטרות העמותה (אולי ברקע של המרובע הסמליל צריך להופיע בעדינות)
  • וכן מאחור נשאר (רק להוסיף סמליל פייסבוק ויו-טיוב, ונראה לי שהייתי מוסיף גם את ההמשך).

זה הביא אותנו לשלב הפינג פונג עם עמית, כשבמשך כל התהליך ישבתי עם רחלי והיא הציעה שינויים ותיקונים, הדריכה אותי איך לעשותם אותם בעצמי, ובמקרי הצורך ביצעה אותם בעצמה.

סיכמתי את התהליך בגלריה של 4 תמונות של סקיצות שמתקדמות מימין לשמאל לעבר הגרסה הסופית:

התחלנו להתכנס לקראת עיצוב סופי.

דרמת הציטוטים

זוכרים שאמרתי שיש למה לחכות? אז הגענו.

שאלתי את עמית אם יש חשיבות לסדר של הציטוטים והוא ענה שכן.
בסקיצה ששלחתי היו רק 6 ציטוטים והוא הוסיף עוד אחד, ולא רק זה אלא שהציטוטים שהוא הוסיף היו ארוכים וזה נראה פחות יפה ככה. כתבתי לעמית את כל זה והוא ענה שהוא יודע, אבל אעפ"כ, ואם זה ממש בעייתי נראה מה נעשה אבל לכתחילה עדיף מה שהוא שלח.

התייעצתי עם רחלי, והיא אמרה שאפשר רק 6 ציטוטים, ואם עמית רוצה להכניס דווקא את השביעי, צריך יהיה לוותר על ציטוט אחד או שניים (תלוי באורכם).
עמית עשה מאמץ וניסה לקצץ במילים ולבחור ציטוטים קצרים יותר, אבל זה לא היה מספיק. הבנתי שצריך לדבר בטלפון.

דיברנו. היה ערב, הייתי בדרך הביתה מהעבודה. הסברתי לו שוב על העדינות וההרווחה שיש כשיש רק 6 ציטוטים, ועל העומס והצפיפות שיש ב-7 ציטוטים. הייתי בטוחה שהוא יבין ויקבל. התבדיתי. בנחישות אך בעדינות הוא התעקש להישאר עם 7 ציטוטים. הוא לא הבין למה הפשרות שהוא הציע – לחתוך קצת מכל ציטוט, לבחור ציטוטים קצרים יותר, לאחד – לא מספיקות.
מה קורה לו? כבר לא יכולתי, ונתתי לעצמי להתרגז. בפעם הראשונה – ולשמחתי, גם האחרונה – בכל ההיסטוריה שלי עם כמוך, הרמתי את הקול על עמית. פשוט צעקתי עליו: הוא לא מבין שהוא הורס את הדבר היפה שאנחנו מכינים? למה הוא מתעקש על משהו מכוער, שאף אחד ממילא לא יקרא??? למה למה למה??!!
עמית, באופן מרשים ביותר, לא נבהל. הוא פשוט אמר שהוא מבין מה שאני אומרת, אבל לא נראה לו כזה נורא להוסיף רק עוד ציטוט אחד.
לא רציתי להמשיך לריב. נכנעתי. בעיה שלו.

שלחתי לו בלילה סקיצה חדשה עם כל השינויים, כולל עם שבעה ציטוטים. בדואל שענה לי בבוקר, עם תיקונים והערות, הוא הוסיף "הציטוטים של הרבנים – אני שמח שבסוף הסתדר. אני חושש לשאול באיזה מחיר 🙂 ".
כמו בהרבה פעמים, בבוקר הדברים נראים הרבה פחות דרמטיים, ופתאום הרגשתי לא נעים שהרמתי עליו את הקול. אמנם כן, זה מרגיז ת'שועלים ההתעקשות שלו לכער את היצירה המהממת שלנו. הכול נכון. ובכל זאת – להרים את הקול על בנאדם בגלל עיצוב מטופש? ככה מתנהגים? איכסה פיכסה.

אז שלחתי לו התנצלות:

אף פעם לא שאלתי את עמית על דעותיו הפוליטיות, אבל לפי התגובה שלו אני יודעת עכשיו: הוא שייך לצד של יפי הנפש:

פפפחחחחח.

ישורת אחרונה. לא משנים! או שכן?

באותו היום לא לי זמן לשבת על הציטוטים, אבל כן הושבתי את רחלי על התמונות, והגענו למושלמות הבאה:

עמית אהב, אבל תהה באשר למיקום התמונות – הוא חשב שהרבנים קרובים מדי לפסוק, ואולי כדאי שהם יהיו בראש (אא"כ רחלי חשבה על הכול וסידרה).

מה. תודה באמת שהוא נותן קצת קרדיט לרחלי, אבל גם לולא היא חשבה על הכול – עכשיו לא הזמן להזיז חפצים. הקפאה רבתי. כתבתי לעמית בפולניות:

עוד הערות תוכן, שינויי נוסח, והינה הסקיצה הסופית:

הודיתי לו. לא שהרגשתי שהגיעו לי מחמאות כי אני רק ביצעתי את מה שרחלי הציעה (הממ… במשפטי נירנברג זה נשמע יותר טוב…).
כששאלתי את רחלי אם כדאי לכתוב את עצמנו בקרדיט על דף המידע (כן, הייתה לי הווה אמינה כזאת…), היא אמרה שהיא לא מרגישה שהיא עיצבה משהו, מפני שהכול היה מבוסס על תבנית שהורדנו. מאחר שלתבנית לא היה למי להעביר את האחריות, נתנו לה את הקרדיט 🙂 (אתם רואים בפינה השמאלית התחתונה?)

שינוי של הרגע האחרון?

בתגובה לדואל של עמית על הסקיצה הסופית, כתבתי שאני שמחה שהוא אוהב ושגם אני אוהבת, אבל פתאום זה נראה לי ענקי, ואני תוהה אם הוא לא צדק בהתחלה שכדאי A5 ושאם הוא רוצה, אפשר לנסות. כן, פתאום נהיה לי אומץ לשנות, כי נבהלתי שעשינו טעות בגודל.
עמית דווקא היה רגוע ואמר שאיי-4 נראה לי בסדר, אבל אפשר לנסות גרסת איי5 ולהחליט.
ניסיתי. הראיתי לרחלי. רחלי אמרה שזה נראה קטן מדי, בעיקר אחרי שמקפלים את זה ל-3.
התלבטתי אם לשלוח לעמית שיראה, או שנזרום עם ה-A4 שהוא אהב ממילא.
עמית פסק שהאיי 4 אינו גדול כי הוא מתקפל ויש דברים לגזור בו, כך שבפועל הוא נראה פחות.
וכך גם התמונה של הרבנים ברורה. אז נישאר.

אנחת רווחה.

כמה אפשר לדאוג בגלל תמונה פצפונת

אתם רואים בתמונת הרבנים שיש תמונה של השולחן ערוך שפרוסה על פני שתי משבצות? אז בשלב מסוים עמית החליט שאין צורך בכל סט הרמב"ם אלא יראו רק את הכרך המרכזי (זה עם הפנים למסתכל). כך הוא לא יהיה נטוי, וגם יהיה מקום להגדיל את שאר התמונות של הרבנים. את הכרך הוא רצה לשבץ במרכז דווקא ואת כל הרבנים סביבו.
הסכמתי שנחליף רק לכרך המרכזי (גבירה רבת חסד שכמותי) אבל לא רציתי להגדיל את תמונות הרבנים כי זו עבודה רבה מדי. בעצת רחלי, שמתי את הכרך המרכזי בשתי משבצות, אבל לא סמוכות זו לזו. כלומר, חלק מהרבנים עברו מקום.

חשוב. תודו.

טראומה מההדפסה הקודמת

בחסדי שמים בית הדפוס אמר שהכול בסדר בקבצים שהעברנו, וההדפסות תהיינה מוכנות מחר.

הר הבית בידינו – דפי המידע הגיעו‎

אחרי יומיים, ביום חמישי, כתב עמית: "הר הבית בידינו – דפי המידע הגיעו‎. חתיכיים 🙂 "

וואלה. נראה אחלה. ביקשתי שישלח לי בבקשה.
עמית היה מרוצה, אבל רק חשש שהנייר דק מדיי והחיתוך יביא לכך שלאחר שימוש לא רב הנייר ייקרע במקום החיתוך, אבל קיווה שהוא טועה. עניתי לו שאם כך, טוב שהוא הזמין רק 300 🙂

וכמובן לא שכח להודות לרחלי ולי.

כאן ברשומה ישנם כרטיס הביקור שעליו סיפרתי בפרק הקודם, ודף המידע. את הרשומה עמית העלה רק אחרי יותר מחצי שנה, וגם זה לאחר התלבטויות. אני דווקא חשבתי שזה רעיון מוצלח, ובסוף, כנראה, גם הוא.

***

לולאה אינסופית

כאן נגמר הפרק. אבל למחרת הגעת דפי המידע כתב לי עמית משהו ששכבר שיתפתי אתכם בו אבל נראה לי שווה לשתף שוב, עכשיו בתוך ההקשר המקורי:

והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אל דאגה, הסדרה לא נעצרת כאן, חלילה, יש עוד כמה פרקים. היו עימנו.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.