פרק 36.5 – ולפעמים החגיגה יוצאת להפסקה (שוב) | לילות כימים

אע"פ שהיא תמיד ממסיימי המשימות (וכאלה נותרו לה לפחות עוד עשר) לאה בטור פרידה לא מתוכנן, והיא גם מסבירה מה קרה

בעונה הראשונה היו 26 פרקים. הפרק הקודם בעונה הזאת היה הפרק ה-50. מסתמן שבממוצע, כל 25 פרקים יש לי צורך לצאת להפסקה. למה? לא ברור.

לאה יוצאת לחופשה התמונה מ-<a href="https://pixabay.com/en/vw-camper-volkswagen-vw-car-336606/">Pixabay</a>

זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד על אתר כמוך הרגשתי שקורים פה דברים מעניינים ומשעשעים שבא לי לספר עליהם לאחרים. אחרי שעמית השתכנע שיש ביכולתי לכתוב טור שלא ישעמם קוראים שאינם טכנולוגיים, התיישבתי לכתוב את הפרקים. הרצון לרוץ לספר לחבר'ה בער בי ונתן לי המון אנרגיה לשבת ולכתוב ולכתוב ולכתוב. נילי הנוגשֹת הכריחה אותי לכתוב 10 פוסטים שלמים ומוכנים לפני כל תחילת עונה (מלבדם היו עוד פרקים מוכנים למחצה לשליש ולרביע) וככה היה לי מרחב נשימה בכתיבה: לפני העונה – כי אף אחד לא חיכה לכלום, ובתוך העונה – כי היו לי 10 שבועות לכתוב בהם את ההמשכים, וכן הלאה.

בעונה הראשונה הסיבה להפסקה הייתה שהרמתי את הראש מהכתיבה, ופתאום לא הייתי בטוחה שהיא משהו שאני שמחה עליו. אז יצאתי להפסקה וחשבתי וחזרתי (לא לפני שכתבתי 10 פרקים במצוות נילי).

כתבתי וכתבתי. התמונה מ-Pixabay

 

הפעם זו פשוט ירידת אנרגיה.

שלא תבינו לא נכון, כשם שאני צריכה אנרגיה לכתיבה, כך הכתיבה מספקת לי אנרגיה. כשם שאתם מתבדרים מהקריאה, אני מתבדרת מהכתיבה. כשאני כותבת אני ממש חוזרת לחוויות, ומשתעשעת (או מתעצבנת) מחדש, וכשיוצא פרק חדש תחת ידי אני שמחה ומלאת סיפוק. במשך תקופה ארוכה, האנרגיה שקיבלתי הייתה גדולה בהרבה מהאנרגיה שצרכתי, והפרקים זרמו לרווחת כולם. אבל נראה שעם הזמן הרצון לרוץ לספר לחבר'ה פחת – כי באמת כבר סיפרתי לחבר'ה המון – ואילו ההשקעה נותרת בעינה, ופתאום התחיל להיווצר אוברדרפט.

לפני כמה שבועות התחלתי לרווח בין הפרקים וזה באמת נתן לי מרחב נשימה – חזרתי לכתוב פוסטים רגילים בבלוג שלי, היה לי יותר זמן להיות עם המשפחה, וכתבתי את הפרקים יותר בנחת – אבל זה לא מספיק כנראה: גיליתי שאני כותבת כי צריך לעמוד בלוחות הזמנים, ולא כי הסיפור רוצה לפרוץ החוצה.

אני מרגישה צורך בזמן טעינת מצברים. זמן להיות יותר עם המשפחה, זמן להתבדר באופן פסיבי – מקריאת בלוגים (שאחרים כותבים), מצפייה בסדרות (גיליתי את "בּוּל", ותמיד אהבתי את "חברים"), מלשחק סוליטייר. דברים נעימים ולא תובעניים.

טעינת אנרגיה. התמונה מ-Pixabay

 

אני מחכה שיחזור לי החשק לכתוב, שהרצון לשתף את העולם בכיף שבעבודה על אתר כמוך יציף אותי ויכריח אותי לחזור לכתוב. אבל ביַרְכְּתֵי התודעה מרחף לו חשש שלא אחזור לעונה שלישית, שנגמר הסוס, שתחומי העניין שלי עברו למחוזות חדשים. החשש הוא כפול: גם מלאכזב אתכם, קוראיי הנכבדים והחביבים, וגם מלאכזב את עצמי על ידי זניחת משימה באמצע. מטבעי אני אדם שאוהב לסיים דברים. בתגובה לפוסט שכתבה בלוגרית-עמיתה, רחל ארליך (נא לא לבלבל עם רחלי המעצבת שמלווה אותי לכל אורך הסדרה) על אנשים שלא מסוגלים לסיים משימות, כתבתי שתמיד הייתי ממסיימי המשימות – לא העליתי בדעתי שאפשר אחרת. האם כעת התבגרתי מספיק כדי לדעת להתמודד עם אי-סיום? האם אני רוצה בזה? אני מקווה שלא, אבל ימים יגידו.

זוכרים שבתחילת העונה סקרתי את הפרקים שיהיו? אז כמובן לא כולם התממשו, אבל אם תסתכלו ברשימה, תראו שהדברים שנותרו בלתי מסופרים יכולים למלא בין 10 ל-15 פרקים. אני מקווה מאוד שאזכה לכתוב אותם, לרווחתכם ולרווחתי 🙂 .

בינתיים, היו שלום ותודה על הדגים.

"היו שלום ותודה על הדגים" הוא ספר בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". מי שקרא מבין למה יש פה תמונה של דולפין. מי שלא, מוזמן לקרוא כאן. התמונה מ-Pixabay

 

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.