פרק 43 – לצאת מהבית פעם שנייה + אתגר נוסף | לילות כימים

מפגש פסגה: לאחר שנים של הרבה התכתבויות לאה עומדת לפגוש את עמית במציאות בכינוס על הומואים דתיים. היא שקלה לבטל את הגעתה, אבל בסוף הסכימה. כזאת לאה, חיה על הקצה

כשהתפרסמה הרשומה על כנס ירושלים, לא עלה בדעתי ללכת – שום נושא שם לא עניין אותי, וזה גם התרחש בירושלים. רק אחרי שצפיתי במושב שיוחד להומואים ולסביות עלתה בי באסה – נראה היה לי שהיה מן הראוי שאלך לשם ולו כדי לתמוך, להראות שיש אנשים שאכפת להם. הצטערתי שלא חשבתי על זה קודם.

לכן כשראיתי את המודעה על כינוס של בית הלל במת"ן רעננה בנושא פסק ההלכה שהם הוציאו בעניין היחס להומואים ולסביות, היה לי ברור שאני רוצה ללכת. אפילו כשהתברר שבאותו שבוע – תחילת ניסן תשע"ו – יש ערב במת"ן שכולו שיעורים לקראת פסח, ואינני יכולה ללכת לשני הערבים (בכל זאת, שבועיים לפני פסח. גם אנחנו שאיננו משתגעים מהניקיונות, בכל זאת עושים דבר או שניים לפני החג) – העדפתי את הכינוס.

גם הפעם לא ממש התחשק לי לומר לעמית שאני הולכת, אבל בכל זאת אמרתי.

אחלה. אמרתי לו שאביא בשמחה. החלפנו עוד כמה דואלים בשאלה איך בדיוק הוא יצלם – אם צריך / אפשר חצובה. אם נראה לכם שהתכתובת הנ"ל מתישה, דעו שהיו עוד כ-25 כתיבות הלוך ושוב בנושא הווידאו.

ביום שישי שלפני הכינוס ערכתי חזרות עם המצלמה כדי לוודא שאני יודעת לצלם בה. חששתי שהסוללה לא תספיק – הכינוס היה אמור להמשך 3 שעות – לכן קיוויתי שנוכל לצלם בחסכנות, ורק את הדברים שמעניינים אותנו (אם נדע מראש מה הם). ליתר בטחון הבאתי את מכשיר ה-MP3 שלי כדי להקליט הקלטת אודיו (כמו שעשיתי אצל הרב לוביץ'), ואת המחשב הנייד שלי, כדי לסכם. את כל הדברים הללו כתבתי לעמית. הוא בתגובה כתב:

מביך משהו?! היו לי ממש הרהורי כפירה – אם הוא מגיע, אולי אני לא אבוא. מה אני צריכה את זה? מה יהיה אם אגיד משהו שיגרום לו לא לרצות שאמשיך לעבוד על האתר? לא שווה לי הסיכון הזה. גם אהבתי את העובדה שעד אז יכולתי לומר שמעולם לא פגשתי הומו דתי (לפחות לא ביודעין).
אבל, כשניסיתי לבדוק עם עצמי איך ארגיש אחרי הכינוס, מה ישמח אותי יותר – שנמנעתי מהסיכון באיבוד ההרשאה לעבוד על האתר, או הידיעה שהשתתפתי בכינוס שהיה חשוב לי להראות בו את נוכחותי  – כתבתי לעמית:

ביום הכינוס התפרסם הלו"ז. קיוויתי שיהיה מעניין.
התכתבתי קלות עם עמית בנוגע לאופן הגעתו לשם, אבל ראיתי שאין לי איך לעזור לו – הוא יגיע בתחבורה ציבורית ואני במכוניתי הפרטית.

הגעתי אחלה, קצת אחרי 19:00. חניתי. הלכתי לבניין שבו התקיים הכינוס. במבואה היו שולחנות עם כיבוד ועם כל מיני דפים. ראיתי שם את דפי המידע וכרטיסי הביקור של כמוך, והבנתי שעמית כבר שם. נכנסתי לאולם הכינוס, ותפסתי לעצמי מקום בשורה השלישית. התקשרתי לעמית. הוא נכנס לאולם. שלום-שלום. אני-לאה-אני-עמית. כמה דברי מבוכה, ומיד מעבר לאזור הנוחות שלנו – עבודה משותפת. דיברנו על צילום הווידאו, הראיתי לו מה שהבנתי על תפעול המצלמה, והוא לקח אותה והתחיל לשחק איתה, ניצל את הזמן לפני שהתחילו ההרצאות כדי לצלם את הדוברים כדי שיהיו תמונות לאתר ואז תפס מקום בשורה הראשונה.

הקהל בכינוס של בית הלל במת"ן רעננה. ביניהם עמית ולאה

בסביבות 19:30 התחיל הכינוס. הפעלתי את ה-MP3 והתחלתי לסכם במחשב, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שאלה לא דברים מהסוג שאני יודעת לסכם: אלה לא היו שיעורים, אלא יותר שיחות. הכול היה מעניין, אבל בלתי סיכומי, לפחות בשבילי.

הרב נהוראי והרב קולא דיברו על המסביב – למה חשוב לפרסם פסק הלכה כזה, איך התרחש התהליך, מה היו החששות והאתגרים.
אחריהם דיבר אביה, יבדל"א, של שירה בנקי הי"ד – על חשיבות הפתיחות והסובלנות, דתיים-חילוניים, ערכים, ועוד.
פרופסור פרי דיבר על מה שעובר על הומואים דתיים וכמה אמפתיים צריך להיות כלפיהם (שיירגעו כולם. די לאמפטיה!).
אח"כ דיבר נדב שוורץ מחברותא על החלק שלו בהעברת המידע על הומואים דתיים לרבני בית הלל, על השמחה מחד על שהנושא עולה, ועל האכזבות מאידך ממה שלא עלה.

ברבע לתשע היה חֶבֶר דיון, שאפשר לקרוא לו – הומואים ואני. כל אחד מחברי חבר הדיון סיפר מה הוא חושב על הומואים ולסביות (כולם כמובן היו אמפתיים. מפתיע). ולבסוף היה זמן לשאלות מהקהל, כשבתכלס לא היו שאלות אלא אמירות, הצהרות וסיפורים של אנשים מהקהל.

זמן קצר אחרי שהתחיל הכינוס קיבלתי מסרון מעמית, שהמצלמה מודיעה לו שנגמר המקום בזיכרון. הינה משהו שלא חשבתי עליו – דאגתי בגלל הסוללה, ולא העליתי בדעתי לדאוג שיש מספיק מקום בזיכרון של המצלמה. מזל שהיה איתי המחשב הנייד שלי, וכבל שמחבר בין המצלמה למחשב. ביקשתי מעמית שיעביר לי את המצלמה, העברתי את הסרטון שהוא צילם אל המחשב, מחקתי את הסרטון מהמצלמה, והחזרתי את המצלמה לעמית. הדבר הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים באותו ערב. מאחר שעמית ישב בשורה הראשונה (מה שנתן לו זווית צילום מעולה על המרצים), ואני ישבתי בשורה השלישית, נאלצנו להטריח איש אחד מהשורה השנייה שיעביר בינינו את המצלמה. ביקשנו את סליחתו ואף הודינו לו בכל פעם כזאת, ולמרבה השמחה הוא שיתף פעולה. בסוף הערב ניגשתי אליו והודיתי לו באריכות, והוא כמובן אמר שהכול סבבה וזה ממש לא הפריע לו. אנשים מנומסים זה אחלה.

בסופו של דבר למרבה הבאסה, לא השתמשנו בסרטונים כי המצלמה החמודה שלי נתנה להם גוון צהבהב לא נעים. לכן עשיתי מה שעשיתי בהרצאה של הרב לוביץ' – המרתי את קובץ האודיו לקובץ וידאו שיש בו תמונות מתחלפות. את הסרטונים האלה עמית העלה לערוץ היוטיוב של כמוך.

בית הלל דאגו לצוות מקצועי שיצלם את כל הערב, ואחרי כמה ימים כבר הופיעו הסרטונים שלהם בערוץ היוטיוב שלהם. ברם-אולם, מתברר שהייתה פדיחה קלה:

כך יצא שחלק מחבר הדיון, למשל, מוקלט רק על ידינו. גם השאלות מהקהל הוקלטו רק על ידינו. את השאלות מהקהל עמית לא העלה לשומקום, וגם אין אותן לבית הלל, אז אני מכריזה בזאת שאם מישהו רוצה את ההקלטה הנדירה של הדברים שנאמרו באותו ערב ע"י הקהל, אני מוכנה לשקול לתרום את ההקלטה לכל החפץ בכך, תמורת סכום מתאים.

נגמרו ההרצאות, חבר הדיון והשאלות מהקהל. תוך כדי הערב שלחתי הודעות לעמית והבנתי שיש לו טרמפ חלקי – רק עד אמצע הדרך לביתו. ביאס אותי מאוד – אני משתגעת מהמחשבה על בזבוז הזמן שבנסיעה בתחבורה ציבורית.
אז אחרי שנגמרו הדברים ולפני תפילת ערבית, הצעתי לעמית לקחת אותו לביתו.
אמנם נכון שאני לא אוהבת לצאת מהבית, אבל כבר הייתי בחוץ, ולנהוג אני דווקא אוהבת, וגם לקחת אנשים לביתם אני אוהבת – זה פותר לי את השיגעון האמור – וגם עניין אותי לשמוע את דעתו של עמית על הכינוס. אמנם נכון שהיה כאן סיכון – הייתי עלולה לומר דבר לא נכון בזמן הנסיעה וזה היה גומר את הקריירה שלי באתר. אבל החלטתי לקחת את הסיכון הזה, בשביל הרווחים לעיל. כזאת אני, חיה על הקצה.
עמית ניסה להניא אותי בטיעון שהבית שלו ממש לא בדרך שלי, אבל הסברתי לו שזה גם לא ממש רחוק (גם הוא וגם אני גרים בגוש דן. לא כזה גוש גדול, במיוחד בלילה כשאין פקקים), ותכלס האוטו עושה את כל העבודה. לאור זאת, עמית הואיל בטובו להיענות בחיוב להצעתי.
ערבית, והולכים.

עלה אתגר קטן – הייתי נטולת טלפון חכם (בזמנו הייתי בעלים גאה של נוקיה דור 2), כך שלא היה לי ווייז. איך אדע איך להסיע את עמית לביתו? אמנם לעמית היה טלפון חכם, אבל נותרו בו 7% מהסוללה בלבד. הפתרון? מזל שהיה איתי המחשב הנייד – עמית חיבר את הטלפון שלו למחשב בזמן בנסיעה, וכך תוך כדי שהווייז הנחה אותנו בבטחה, התמלאה הסוללה.

הנסיעה הובילה אותנו דרך כביש איילון, ואני ראיתי דבר שלא ידעתי שקיים: איילון פנוי. היו בו כמובן מכוניות, אבל מעטות! יכולתי לנסוע במהירות, לעקוף מכוניות איטיות מדי, ובכלל להרגיש שהכביש הזה יכול להיות יותר מאשר מגרש חניה נודד.
בחצי הראשון של הדרך דיברנו על החשיבות שבכינוס הזה על אף שתכלס לא נאמר בו משהו קונקרטי, ובחצי השני עמית סקר למעני את קיצור תולדות ארגוני ההומואים הדתיים, החל מימי הפורומים העליזים (!) ועד שבת כמוך 9 שעמדה להתקיים חודש אחריכן.
הגענו למחוז חפצנו. שלום-תודה-תראה-לי-בווייז-איך-יוצאים-מכאן. ביי.

בדרך חזרה קרה לי נס עוד יותר גדול: איילון היה ריק לגמרי. קילומטרים שבהם רק אני, הלילה, וארבעה נתיבים ריקים. רק בשביל זה היה שווה לצאת מהבית.

אם אני מנסה לסכם את הערב הזה, אז אני שמחה שהלכתי: על אף שלא יצא סיכום של הכינוס אני שמחה שנכחתי בו; וגם לא קרו נזקים כתוצאה מהמפגש עם עמית אז גם זה עבר בשלום ב"ה.

משפט סיכום

את הפרק הזה כתבתי זמן קצר אחרי שהוא קרה, כי הוא היה מהפרקים שפשוט זרמו וכתבו את עצמם. בזמנו, סיימתי אותו במשפט: "המפגש הזה עם עמית היה למעשה מפגש אחד מעין שלושה: הראשון, האחרון, והיחיד.".
והמשפט הזה היה נכון למשך 3 שנים.
אבל לפני כמה חודשים, בי"ג באייר תשע"ט, נפטרה אמי ז"ל.
עמית הגיע לשִבעה לנחם וזה היה יפה מאוד מצידו, אבל כך נהרס לו משפט הסיכום.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.