פרק 41.5 – סקיצות מכוערות (בחלקן), ומלחמונת | לילות כימים

לאה מרגישה שהפעם נחצה קו אדום. היא הכינה סקיצה אבל עמית רצה סקיצה אחרת אע"פ שהיא הייתה בטוחה שמה שהיא הכינה – נהדר ושעמית טועה. ניצבו בפניה 4 אפשרויות: להתעקש על העיצוב שלה, להיכנע לעמית, לפרוש או להגיע לפשרה. במה בחרה לאה?

הפרק הזה מדבר על הנושא האחרון שטיפלנו בו לקראת יום הולדת 5. ולא בכדי הוא האחרון…

קידום מפגש יום ההולדת: ציטוטים‎

בגדול הכיוון היה להכין מעין מם (אבל בלי תמונה ממש אלא רק קובץ תמונה) ובו ציטוטים חשובים וקצרים ממה שהיא תגיד. כל אלה היו גריינים (טיזרים) למפגש עצמו.

העיצוב

באותו זמן עוד לא היו לעמית הציטוטים, אז הצעתי שבינתיים נחשוב על עיצוב שלהם. האם נרצה משהו כמו שעשינו לברכות הרבנים (אבל פחות פומפוזי)?

עמית שלח קישורים לדפים – חלקם חלקים וחלקם עם שורות – והתלבט ביניהם. כדי לעזור לוניסיתי להבין איך הוא מתכוון לפרסם אותם:

אני חשבתי שכדאי ללכת על כיוון פחות רשמי מהניירות ששלחתי לברכות הרבנים, משהו כמו פתקים (ואולי להשתמש בגופן של כתב יד). ואם יש מצב שכולם יפורסמו בבת אחת, אולי אפשר ללכת על קונספט של לוח שעם עם הרבה פתקים. בהתחלה תפרסם כל פתק בנפרד, ולבסוף תפרסם את הלוח כולו. אבל עמית הציע שכרגע נתמקד בנפרדים ולא במאוחדים, ואמר שנראה לו שהכיוון צריך להיות אולי יותר יומן. הוא שלח לי את הקישורים האלה: יומן פתוח – רק בלי התאריך הלועזי; עמוד בצבע קלף, עם פינה מקופלת – יש בזה ממד אישי; דף דפדפת על רקע חום.

אכן אמנם כיוון מעניין, אבל אני גיליתי שחיפוש של notebook מניב דברים קצת יותר "אישיים":
מחברת מתכונים,
דף שורות עם עיפרון, על רקע לוח עץ
קלסר עם דף שורות, ומסביב כלי כתיבה
מחברת שורות פתוחה עם עיפרון, על רקע לוח עץ

עמית אמר שהשני, דף שורות עם עיפרון, על רקע לוח עץ, מצוין אבל הצטער שהכיוון של הדף מותאם לאנגלית. אבל נפלאות הפוטושופ פתרו את הבעיה הזאת:

המחברת הגיעה עם רקע חום. התלבטתי אם כדאי לצבוע את הרקע בצבע אחר, או ליצור איזשהו הבדל אחר, כי אחרת זה עלול לשעמם. עמית הסכים שכדאי לבדל בצבעים אבל הוסיף שהעץ החום ברקע מוסיף לחוויה האישית שנעדרת בלי העץ הזה. כיצד בכל זאת נבדל ביו המודעות? אולי בצבע של הדף. אולי בצבע של החום ומבלי לפגוע בחוויה האישית

בנוגע לגופן, עמית סבר שבד"כ כתב יד רגיל (לא של דפוס) נראה רע, אבל שווה לנסות. אולי נופתע.

שלחתי לו דוגמית עם כתב יד:

עמית אמר שזה נראה טוב, אז הוספנו את פרטי העמותה, ושלחתי לעמית לאישור. עמית בתגובה שלח סקיצה מכוערת של השינויים שהוא הציע.

הדרמה

עמית שוב שלח סקיצה מכוערת עם הצעות לתיקון: הסיבה לשינוי היא שברגע שהמידע מופיע למעלה, הוא המקבל את תשומת הלב העיקרית וזה הורס את הכוח של הציטוט, לכן המידע הטכני צריך להיות למטה דווקא. עמית סידר ב-3 שורות במקום 4 (קיצץ), ואת שורת המזכים העביר הצדה. הוא לא היה משוכנע שאת הסמליל הוא שיבץ במקום הנכון:


וכאן התחילה בעדינות מלחמת עולם.
רחלי ואני נטינו שלא להסכים, ואלה נימוקינו:
הפתק, בגלל שהוא לבן מושך את תשומת הלב ראשון. נכון שקוראים מלמעלה ללמטה ומימין לשמאל אבל הלבן שבו והפונט הגדול והשונה מושך את תשומת הלב הרבה יותר מכל מה שיש למעלה ולמטה. בעיצוב ששלחנו יש איזון עם עודף המלל ה"פחות חשוב" – קצת למעלה קצת למטה ולא מעמיס על העיצוב.

עמית ענה שבתור קורא הדיוט הוא קורא קודם את הטקסט למעלה. נכון שמביטים במכתב, אבל מיד עוברים למעלה. זו הכותרת. הוא עדיין היה סבור שהגרסה שלו נכונה יותר. את המדליה אפשר לשבץ למטה מצד שמאל של טקסט ההסבר כך שהלוגו מעין יסגור את הטקסט. הוא הוסיף שליתר ביטחון הוא שאל לדעתו של המעצב שלפעמים היה עוזר לכמוך (זוכרים שהתברר שלעמית יש "רחלי" משלו? אז הוא). עמית לא אמר לו מה דעתו, והמעצב בחר את הימני וכל נימוקיו היו כמו שעמית כתב. עמית סיים את דבריו: "נמצא את עמק השווה?"

כאן, מבחינתי נחצה קו אדום. הדעה של המעצב לא מעניינת אותי. היינו בטוחות בצדקתנו ולא ביקשנו חוות דעת נוספת. נפלא שהמעצב תומך בעמית, אבל מי שצריך להכין את העיצוב זו אני, וזה מבאס מאוד להכין עיצוב שאת חושבת שהוא טעות.
עמדו בפניי 4 אפשרויות:

  1. להתעקש על העיצוב שלי – אם אני זאת שצריכה לעשות את העבודה, וזה בהתנדבות, אז אעשה מה שאני חושבת שהוא הנכון
  2. להיכנע לעיצוב שלו – הוא הלקוח, אני כאן בשבילו, ואני יכולה רק להציע עיצובים, לא להכריח
  3. "למצוא את עמק השווה" – כלומר להתחיל משא ומתן. לזה ממש לא היה לי כוח. זה היה כבר אחרי כל כך הרבה משימות אחרות, שרציתי רק לגמור עם זה וזהו.
  4. לא לעשות את זה כלל – אם עמית לא מסכים עם העיצוב שאנחנו מציעות ואנחנו לא מסכימות לעיצוב שהוא רוצה, אז שימצא לו מישהו אחר שיעשה את זה

בחרתי את האופציה השנייה. החלטתי שאסתום את האף ואעשה את העיצוב הלא נכון שעמית רוצה. אבל הדבר הזה גמר את כוחותיי – אני חושבת שזה הרגע שהבנתי שאחרי שיסתיימו מטלות היומולדת אני אעשה הפסקה בעבודה על האתר; לא באתי כדי לסבול.

אבל לא רציתי שעמית יידע על הדרמה כי לא היה מה לעשות עם זה: מהרגע שבחרתי לבצע את העיצוב למרות שהוא לא היה לרוחי, לא היה עניין לדבר על זה (ואכן נודע לו עליה רק מקריאת הפרק הזה). לכן כתבתי בחביבות:

אבל לא יכולתי להימנע מעקיצה קלה בהמשך הדיון על התוכן:

שינויים אחרונים

  • שינוי בשם של האישה הנשואה – מיכל במקום ד‎. היא הודיעה לי על זה כעת. תודה
  • גם חשבתי להוסיף מעין הדגשה במילים מסוימות. הדגשה כאילו סימנו במדגש (מרקר). בסקיצה ששלחת הייתי ממדגש את המילה האחרונה – אמת או את ״אבל אני מעדיפה לדעת את האמת״

שלחתי לו:

עמית התלהב ואמר ששיניתי דברים לטובה. מצד שני הוא שאל אם אני משוכנעת שהמזכים למטה לא עדיף שיהיו בצד ימין נטוי ויותר לכיוון מעלה יותר? עניתי לו שביקשתי מרחלי, על אף שהוא החליט על עיצוב שונה מההמלצה שלה. ועכשיו אני לא רוצה יותר להזיז דברים. עמית כנראה הבין שעדיף לו לוותר כאן כי הוא ענה שאין בעיה, רצים הלאה עם השאר.

מצוין. אמרתי לו שאני שמחה שהוא אוהב [בלב חשבתי: חסר לו שלא].

תודות אך לא מזכים

עם סיום העיצוב, עמית כתב לי כתמיד תודה

***

את התכתובת הזאת ממש לא זכרתי. אני עד היום מתרגזת כשאני נזכרת בעיצוב הציטוטים האלה, ולכן אני ממש לא יודעת למה ברגע האמת התקפלתי. באמת שלא ברור לי מדוע.

כאן נמצאת הרשומה המדוברת – הרשומה עם הגריינים למפגש. אולי אפשר להבין שהתודה היא רק על מכתבי הרבנים? הלוואי, אבל לא נראה לי… בכל מקרה, כפי שראיתם בפרק הקודם, לפחות עשיתי הפְסקה, וזה היה טוב. חזרתי אחרי שבוע, זה הספיק לי.

בפרק הבא – לא תכנות ולא עיצוב. הפרק הבא גם מתרחש במקום אחר לחלוטין. היו עימנו.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.