פרק 46 – בכל מקום שהם: בדואל, בפייסבוק ובטלפון | לילות כימים

עמית מתפרץ לדלת פתוחה (לאה הייתה שם קודם), נותן ללאה מרחב תמרון ענקי להחליט מה שהיא רוצה (בע"מ כמובן), ולאה מערבת את רחלי (אע"פ שלאה העדיפה שלא)

אחד הדברים שאני אוהבת בעבודה על כמוך הוא שבסופו של דבר אנחנו מגיעים להכול. האתר, על אף עבודתנו השוטפת והיום-יומית, עדיין הכיל קטסטרופות עיצוביות שטרם טופלו: למשל, טופס ההצטרפות – שנים הפריעו לי בו השדות האדומים המפחידים, וגם התפקוד שלו יצר שגיאות – והינה אחרי שנתיים וחצי עלה הצורך לטפל תפקודית בטופס, ועל הדרך שדרגנו את מראהו. או דברים קטנים אחרים שהציקו ולבסוף באו על פתרונם.
וכך גם בסיפור שלפנינו.

לפני מספר שבועות, במסגרת בדיקה שגרתית של טופס יצירת הקשר, כתב לי עמית:

צודק. כבר מלא זמן, כל פעם שאני נכנסת לטופס יצירת הקשר, אני רואה את זה. אבל תמיד אני בעיצומם של פיתוחים או תיקוני באגים, ולא פנויה נפשית להתעסק עם תיקון התמונה השבורה, כי אם כבר נוגעים באיקונים של הטופס, כדאי כבר להחליף את כולם. כל איקון שם הוא בצורה ובגודל משלו ואין קשר עיצובי ביניהם.

הפעם הייתי פנויה, והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולטפל סוף סוף בדף הזה. אבל ראשית, רציתי לוודא שאני לא דורכת על אפחד אחר. לכן כתבתי למתכנת הבית בזו הלשון:

מעולה. מייד פניתי לאתר של איקונים שרחלי פעם המליצה לי עליו – iconfinder – ומצאתי שם אוספים של איקוני טלפון, דואל ופייסבוק. אז כתבתי לעמית:

לכאורה יכולתי לבחור לבד, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא רעיון מוצלח: יש לי טעם עיצובי מוזר (אפילו כדי לקנות חולצות טריקו פשוטות עלי להצטייד בבן/בת משפחה כדי להימנע מקטסטרופות), ולכן לא כדאי להפקיד החלטות עיצוביות בידיי – אפילו לא של בחירת 3 איקונים נידחים. היו לי שתי אפשרויות: להיעזר ברחלי, או להיעזר בעמית. עם רחלי בדיוק סיימתי סאגה ארוכה של עיצוב הלו"ז לשבת כמוך 9, אז רציתי לתת לה מנוחה ממני. לכן עמית נבחר – ללא ידיעתו – להיות המעצב של איקוני יצירת הקשר. ברם אולם, העובדה שהוא לא ידע על מינויו החשוב הייתה בעוכריי – הוא לא מיהר לענות. חיכיתי יום. חיכיתי יומיים. אין קול ואין עונה.
ידעתי שהוא לא מת, כי במקביל התכתבנו בנושאים אחרים, אבל אחרי שלושה ימים הבנתי שאם מוחמד לא כותב להר, ההר צריך לבחור את האיקונים לבד.
אבל ההר פחדן, ולכן ליתר ביטחון, לפני שהוא העלה אותם לדף יצירת הקשר, ההר כתב למוחמד:

עוד באותו יום ענה לי הבחור:

אהה! אז יש לך מה לומר בנושא!
אממה, עם כל חוסר הטעם שלי, להעביר ביקורת אני יודעת:

אם קיוויתי שהבחור ישפר את בחירתו, נכונה לי אכזבה:

"ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה" (מלכים א, פרק י"ט פסוק י"ד).
גם הפעם לא מיהרתי – מה יש למהר לבחור איקונים שאיש מלבדי לא יאהב, וגם אני בסוף אתעב? אז עברו עוד 4-5 ימים עד שחזרתי לזה.
מאחר שבחירתי לא הייתה לטעמו של עמית, ניסיתי להבין מתוך הצעותיו מה הכיוון עיצובי שהוא מבקש. הבנתי שעדיף דברים לא בנאליים, ועם רקע. חיטטתי באיקונים שאינם דורשים מזכה, ובחרתי שלושה חדשים. אמנם יכולתי לראות שגם כאן לא מדובר באותה משפחה, אבל כבר הגעתי לקצה גבול יכולתי ורק רציתי לגמור עם זה. החלטתי שאנסה ששלושתם יהיו באותו גוון ואסתפק בזה. פתחתי פוטושופ וניסיתי לשחק עם הגוונים והבהירות כדי להשיג גוון אחיד לכולם, אך עד מהרה גיליתי ש"להסתפק בזה" זה לא כזה פשוט, ואני רחוקה מאוד מ"רק לגמור עם זה". מתן גוונים לתמונות זה לא מדע מדויק אלא משחק של ניחושים, לרוב ללא תוחלת, והתברר שאני לא טובה בו – לא הצלחתי לשוות לכל האיקונים את אותו גוון. החלטתי שחייבת להיות דרך טובה יותר, אבל בינתיים שלחתי לעמית את מה שהעליתי בחכתי:

במקביל, בניגוד להחלטתי הראשונית שלא לערב את רחלי, החלטתי ששאלה קטנה בענייני גוונים לא יכולה להזיק. לא הייתי בעבודה באותו יום אז התכתבנו בצ'ט (איזה מעולה זה לתיעוד):

בינתיים, כזכור, שלחתי לאיש את הבחירות הלא-כל-כך מוצלחות שלי. ואכן, היה חוסר שביעות רצון:

ואז קיבלתי דואל מרחלי עם שלושת האיקונים האלה:

איזו בחורה רצינית רחלי הזותי!

הודיתי לה מעומק ליבי – כי באמת ממש לא התכוונתי שהיא תעשה את העבודה במקומי – והיא מצידה הרגיעה אותי שזה היה ממש בקטנה ושאני לא צריכה להיות דואגת.

ולמרות שאמרתי לעמית שאעלה את האיקונים בלי לבקש את אישורו, שלחתי לו:

על אשר הוא ענה:

ובא לציון גואל.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.