כזה אתה וכזה תישאר | שחר אבקשך

בשבוע שבו הבנתי את זה, הפסקתי לאכול. גם לא הגעתי יותר מדי לבית מדרש. למי ששאל, סיפרתי שאיני מרגיש טוב, וזה אפילו לא היה שקר * שחר מנסה להתמודד עם המציאות

(לכל הפרקים של שחר אבקשך – לחצו כאן)

החורף עבר, הגיע האביב. זמן טוב לסיכומים. כל כך הרבה דברים עברו עליי מאז הגעתי לישיבה, חשבתי לעצמי. בסך הכול הייתי די מרוצה, אם כי היו דברים שהייתי שמח אם היו קורים אחרת. איתַי התגייס, עם כל השיעור שלו. הרגשתי שהישיבה לא תהיה אותו דבר בלעדיהם, אבל היה משהו מֵקל בידיעה שאני לא אצטרך להרגיש את הדקירה הזאת בלב בכל פעם שאני מגיע לחדר.

חזרנו מחופשת פסח לזמן קיץ. הכול מתייבש בקיץ, גם המוח. בניגוד לזמן חורף, שבו רציתי רק להתכנס בתוך עצמי ובתוך הישיבה, בזמן קיץ ההרגשה היא שהכל חי בחוץ ולמי יש כוח לשבת ללמוד. אחותי הגדולה תמר התארסה, וכמות כזו של בקבוקי וויסקי לא ראיתי עד אותו יום בבית שלנו. 'בקרוב אצלך!' זעקו כל הדודות וכל החברות של אמא. 'תודה',  אמרתי להם, ופניתי אל רעות אחותי השניה והעדיין רווקה.

'תגידי, גם את לא סובלת כשאומרים לך את זה?' שאלתי.

'ברור'. היא ענתה. 'מתרגלים'.

אבל באותו זמן עוד האמנתי או קיווית שבקרוב אצלי. גם אם הייתי אמביוולנטי, גם אם היו לי ספקות. לא הצלחתי מי יודע מה ללמוד בזמן קיץ, אבל משום מה אני זוכר את התקופה הזו ככיפית במיוחד, כשהסתבר לי שלפעמים לשבת לקרוא ספר בחוץ בשמש יכול לתת יותר שלווה מכל דבר אחר. בתשעה באב לא הרגשתי טוב בגלל הצום, כך שלא יכולתי לחזור הביתה ונשארתי עוד יום אחרי. כך יצא שהייתי התלמיד האחרון שעזב את הישיבה.

***

זמן אלול, שיעור ב'. הפעם אני לא אוותר לעצמי, חשבתי, והחלטתי לסגור את כל זמן אלול בישיבה.  קבעתי חברותא לבוקר עם גדי משיעור ד' שעכשיו חזרו מהצבא, ואת כל כולי הקדשתי ללימוד, לפחות את הימים. אבל בלילות, משום מה, לא יכולתי לישון. המשכתי עם השיחות הליליות לאלוקים, שתמיד היו נגמרות באותה שאלה של 'מה אתה רוצה ממני?' כשאלוקים מצדו, לא ממש נתן לי תשובה. גם אף אחד בישיבה לא הבין אותי. יום אחד כשדיברתי בחדר עם יותם וזרקתי לו שרע לי בגלל הבעיות שלי, התגובה שלו הייתה שלרוב האנשים אין באמת בעיות גדולות. 'עד שלא תגיע לכאן עם קרחת אחרי שעברת טיפולים כימותרפיים, אל תדבר על בעיות גדולות'.

בפגישה עם ד"ר פרל, אמרתי לו שאני מרגיש שגם הוא לא מבין אותי, כשהוא דורש ממני פשוט לקום בבוקר ולוותר על המשיכה שלי לבנים. זה לא שלא רציתי – לא הייתי מסוגל. 'אם זה המצב', אמר הד"ר, 'אם אתה מרגיש שאני לא מבין אותך – אולי אני לא הפסיכולוג שלך'. ככה, קצת לפני ראש השנה, שנה וכמה חודשים אחרי הפעם הראשונה שפגשתי אותו, החלטתי שאני מפסיק ללכת אליו. בלי לדעת מה אני כן הולך לעשות, ואם אולי ללכת למישהו אחר.

*

כל עניינו של ראש השנה הוא להתבטל! בראש השנה לא מוזכר חטא או תשובה. יותר מזה, הרי יש אנשים שעוברים עבירות וחיים ויש אנשים שמקיימים מצוות ונפטרים. האם זה אומר שאלו צדיקים ואלו רשעים? לא. ולכן עבודת ראש השנה איננה לעשות תשובה, אלא להמליך עלינו את הקב"ה, להתבטל כלפיו. מתוך כך, אנחנו מקווים שהקב"ה ידון אותנו לטובה.

דבריו של ראש הישיבה הדהדו באוזני, ובראש ניקרה לי רק שאלה אחת –  אבל מה אם אני לא מסוגל להתבטל?

באחר הצהריים של היום הראשון של ראש השנה התפתחה השיחה הזו עם ערן.

'זה נהדר שהקב"ה דורש מאיתנו להתבטל. מה עם מה שאנחנו רוצים?' שאלתי אותו.

'אז אל תתבטל.' ערן ענה. 'מישהו מחייב אותך?'

'הקב"ה', עניתי, מפגין כמה לא ירדתי לסוף דעתו.

'הקב"ה יסתדר גם בלעדיך. כל זמן שיהיו אנשים שיתבטלו, הקב"ה ממשיך ומקיים את העולם. ואולי אם יום אחד לא יהיו כאלו, הקב"ה יחליט שהוא מחריב את העולם, כי אין מלך בלא עם. כמו שהוא כבר עשה בעבר.' ערן אמר.

השלווה שבה ערן אמר את הדברים שלו הוציאה אותי מדעתי. מה זאת אומרת פשוט לא להתבטל? זה אלוקים. אלוקים! אלוקים בכבודו ובעצמו דורש את זה!  איך אפשר לומר לו לא? הפשטות של הפתרון שלו הייתה בלתי ניתנת לתפיסה, בטח לא בישיבה, ובטח לא בראש השנה.

*

כמה מבאס לחזור הביתה לבין הזמנים, ולגלות שעם כל הכבוד לכל כמות זמן שתהיה בישיבה ולכל כמות תורה שתלמד, נשארת בן אדם עם יצרים. אולי הייתי נאיבי, אבל באותה תקופה הייתה לי איזו אמונה תמימה בכוח של התורה לחולל שינוי בנפש של האדם, ושאר ססמאות לא קשורות למציאות שרבנים מלמדים בישיבות.

*

כשחזרתי מבין הזמנים, הייתי אחר.

אם לכל אחד יש תקופה שבה הוא מבין שזהו, זה מה שהוא וזה מי שהוא, ושום פסיכולוג או תורה או שיטה טיפולית לא תשנה אותו ותהפוך אותו להיות משהו אחר ממי שהוא – זו הייתה התקופה שלי. אבל לנסח את זה ככה, ידעתי רק יותר מאוחר. באותו זמן, הרגשתי גמור.

הייתי מסתובב בלילות ביישוב, מחפש אחרי משהו ואפילו לא יודע אחרי מה. הרגשתי שאין טעם לכלום, שאין בשביל מה. הייתי מרוקן, הרגשתי איך כל מה שחלמתי עליו וקיוויתי אליו, חלום ה'נורמליות' שחלמתי לפחות כל זמן שהלכתי לד"ר פרל, חלום האשה הצנועה והחסודה עם ילדים מתפוצץ לי בפנים, מתרסק לי לרסיסים בידיים ואני נשאר עם המציאות שטופחת לי בפרצוף. כזה אתה וכזה תישאר, וחבל שתחלום על דברים שלא יקרו, אפילו אם אתה מאד רוצה אותם.

בשבוע שבו הבנתי את זה, הפסקתי לאכול. גם לא הגעתי יותר מדי לבית מדרש. שכבתי בחדר במיטה, ימים שלמים, בלי שום רצון לצאת ממנה. למי ששאל אותי, סיפרתי שאני לא מרגיש טוב, וזה אפילו לא היה שקר. נועם, חבר טוב מהשיעור, דאג להביא לי ארוחות צהריים, אבל לא נגעתי בהן. ביום חמישי, חשבתי שאני מרגיש קצת פחות רע, והחלטתי לעבור בחדר האוכל ולהכריח את עצמי לאכול משהו. גדי התיישב לידי.

'איפה היית כל השבוע האחרון?' שאל.

'בחדר,' עניתי לו. 'ממילא לא הולך לי עם הלימוד'.

'אולי אתה מדוכא מזה שלא הולך לך?' גדי שאל. 'אחרי הכול, דיכאון זה מה שאנחנו מרגישים כשיש פער בין מי שאנחנו רוצים להיות למי שאנחנו בפועל'. לא הבנתי מאיפה זה נוחת עליי. מהרגע שהוא אמר את המשפט הזה, העוף נשאר מיותם בצלחת.

האבחנה שלו הייתה כמו אגרוף בבטן, וכל ההרגשה הרעה שהייתה לי כל השבוע וכבר חשבתי שהשתפרה חזרה ברגע אחד.

'אתה לא מבין מה אמרת עכשיו', אמרתי לו, מנסה לעכל בעצמי את הדברים. 'אתה כל כך לא מבין מה אמרת עכשיו'.

נראה לי שגדי היה המום, אבל לא טרחתי להסביר לו. הרחקתי את הצלחת וקמתי משם. לא יכולתי לחשוב על אוכל, והכאב בבטן נהיה כמו משקולת שהכבידה עלי יותר ויותר. יצאתי מחדר האוכל ומשער הישיבה, יודע שאני חייב להיות בכל מקום אחר, רק לא כאן.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. שלום לך,
    אני כל כך מבינה אותך, אתה לא יצרת את השוני הזה שבך כך נולדת, כך נבראת, ועם מה שיש לך תבנה לך חיים שמחים וטובים.
    אתה לא לבד, אתה לא יחיד, כמוך יש המון, צור קשר עם אנשים כמוך והמשך את חייך, פשוט הפסק לחשוב שאתה חוטא, אם לא תלך לפי נטיתך הטבעית אז תחטא לעצמך.
    אני לא דתיה, אך אני בטוחה שהשם אוהב אותך בדיוק כפי שאתה, כך הוא ברא אותך. אם כתבת כזה מכתב מרגש סימן שאתה פשוט בחור מקסים ואיכותי ונטיתך הטבעית אינה גורעת מהיופי שבך.קח חזרה את המושכות לידך ודהר במשעולי החיים. החיים יפים .מותר לך להנות באופן מלא מחייך.היה גאה בעצמך, חייך אל החיים ,הם יחייכו אליך חזרה. הכל בסדר!

  2. צריך לקבל את עצמך אני עברתי את זה בצורה הקשה ביותר אבל היום אני כבר בן50 עם ילדים ונכדים נשוי ועדיין…