ד"ת לפרשת נשֹא | דבר תורה לפ"ש

הפסוק האחרון בפרשה מרעיף עלינו אהבה, הדדיות והערכה בלי להשתמש במילים הללו, בעצם הסיפור שטמון בו. ואיזו ניגודיות איומה לפרשייה אחרת בפרשתנו – פרשיית "סוטה" * עובד בדבר תורה לפרשה

לאחר התיאור המפורט של קורבנות נשיאי השבטים שהרימו את תרומתם לרגל חנוכת המשכן, בתום המצעד הארוך של קערות הכסף וכפות הזהב, ניחוחות הקטורת והסולת – כך מסתיימת פרשתנו:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו 

"לדבר איתו" – מיהו אותו "איתו"? ניתן כמובן לנחש, אך למה שלא נעזר בדברי התורה עצמה – דפדוף מהיר לאחור. ספר שמות, פרשת "תרומה":

וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל-הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ובכן, אין ספק. מדובר בבורא עולם בכבודו ובעצמו. הוא זה שקולו נשמע מבין הכרובים לאוזניו של משה.

כדאי לדייק בפסוק הזה, האחרון, של הפרשה שלנו. משה בא אל אוהל מועד כדי לדבר עם קונו. ובעוד הוא פוסע לעבר הכרובים. בטרם יפצה את פיו, קולטות אוזניו את הקול שבוקע מעל הכפורת.

והלא דבר מופלא יש כאן! הרי כמו שנכתב על הכרובים ש"פניהם איש אל אחיו" כך – להבדיל – משה בא לקראת בוראו והבורא בא לקראת משה. הפסוק האחרון בפרשה מרעיף עלינו אהבה, הדדיות והערכה בלי להשתמש במילים הללו, בעצם הסיפור שטמון בו.

ואיזו ניגודיות איומה לפרשייה אחרת בפרשתנו פרשיית "סוטה". מה קורה כאשר איש חושד שאשתו אינה נאמנה לו?

וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן

וזו רק ההתחלה. אחר כך יבוא טקס קשה ועצוב שאי אפשר שלא להזדעזע ממנו. ובייחוד שהכתוב יודע כמונו, קוראיו הנסערים, כי גם אשת איש שכל אשמתה היא שלקחה לה לבעל איש קנאי וחשדן עד כדי טרוף – גם היא נאלצת לעבור את מסלול הייסורים הזה.

כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך

רחל שפירא בשירה "אדבר איתך" ,שהלחינה אלונה טוראל, מדברת בשבחי הדיבור.

 

לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתוּ…

וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ

כמה ניכור עולה מהמילים הללו. כמה מרחק. כמה מחסור בדיבור.

ואולי יש בסיום הזה של פרשתנו כדי להצביע על הדרך שבה יש לבחור בקשר בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.

וכמה יפה נחתמת הפרשה – ככה, מבין שני הכרובים. אותם הכרובים שעליהם נאמר

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים

הלוואי שנזכה.

שבת שלום,

עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.