"רבנים שנותנים עצות פסיכולוגיות גורמים נזק" | מחקר

כך אומר הרב פוירשטיין, ומוסיף: "גם אם למדת 30 שנים בישיבה, אתה אמנם גדול הדור אבל לא עסקת בבריאות הנפש" * ריאיון שחשוב שרבנים יקראו ויפנימו

הרב פוירשטיין במפגש "כמוך"

הרב רפי פוירשטיין הוא ממייסדי ארגון רבני צוהר, שימש כיו"ר הראשון של הארגון, וכיום חבר ההנהלה שלו. הרב פוירשטיין נולד ב-1959 בירושלים. אביו הוא חתן פרס ישראל, הפסיכולוג פרופ' ראובן פוירשטיין. את השכלתו התורנית רכש בישיבות "נתיב מאיר" ו"מרכז הרב" של הציונות הדתית, ובמקביל רכש תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, ובימים אלה שוקד על דוקטורט בתחום.

פוירשטיין עוסק רבות בכתיבת מאמרים בנושאי דת ופסיכולוגיה ובחיבור שביניהם, ובפיתוח תוכניות לקידום והערכה של יכולות חשיבה ולמידה במסגרת מכון פוירשטיין שהוא עומד בראשו. אל העיסוק הפסיכולוגי הגיע בסוף שנות ה-80, בעקבות לידת בנו, אלחנן, שאובחן בתסמונת דאון. כיום אלחנן כבר בן 22, ובזכות התוכניות הטיפוליות של המכון הוא יסיים השנה כיתה י"ב עם זכאות לבגרות, לצד הישגים תורניים מרשימים של לימוד כל המשניות 24 פעמים, ולימוד כל התנ"ך פעמיים.

כשהרב פוירשטיין מדבר בגאווה על בנו הוא לא יכול שלא להצר על החסמים שמציבה החברה הדתית והחרדית בישראל בפני השתלבותם של אנשים עם צרכים מיוחדים. "אני שומע על מקומות שבהם לא מצרפים ילדים ברגע שהם קצת חריגים למניין. יש אנשים שנראים קצת אחרת אבל הם יודעים מה זה שבת ומה זה תפילה ופעמים רבות גם לקרוא. זאת 'צדקות' שהיא רשעות. היא פוגעת באדם עצמו, ביכולת שלו להשתלב ולהשתקם, ובמשפחתו". לפי תפיסתו הטיפולית של הרב, יש לשלב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות הרגילות. "כל אחד מאיתנו יהיה פעם עם צרכים מיוחדים, ילך ויחשוב קצת פחות טוב. מי שלא יֵלַמֵד את ילדיו להכיל ולקבל אנשים עם צרכים מיוחדים, כשהוא יהיה עם צרכים מיוחדים אל יתפלא שיסגרו אותו באיזה כלוב מזהב".

הציבור הדתי והחרדי מנותקים במידת מה מהפסיכולוגיה ומפסיכולוגים. מדוע?

"יש נתק מדאיג ומסוכן בין רבני קהילות לפסיכולוגים. אין נתינת לגיטימציה הדדית, אין אהבה גדולה, ובוודאי שאין שיתוף פעולה. הקורבנות הראשונים לנתק המסוכן הם הציבור הרחב. אחת המשימות הגדולות שלקחתי על עצמי בשבתי בצוהר, זה להתחיל להגדיר מה תפקידו של הרב ומה תפקידו של הפסיכולוג. איפה נגמרת המומחיות של האחד ומתחילה המומחיות של האחר. זה נושא לא מוגדר. אין כללים שאומרים לרב – 'עצור זה לא בשבילך, זה מורכב, לא למדת את זה. גם אם למדת 30 שנים בישיבה, אתה אמנם גדול הדור אבל לא עסקת בבריאות הנפש'.

הסיבוך הזה הוא מיוחד לחיבור בין פסיכולוגיה ורבנות בגלל התפיסה שאומרת שהתורה עוסקת בנפש. על סמך זה הרב אומר לעצמו מה פתאום שנכניס פנימה תורות שנשענות על הנחות ויסודות כפרניים. זאת טעות, כי ודאי שהתורה עוסקת ברבדים מסוימים של הנפש, אבל יש גם צדדים תשתיתיים שבהם עוסקת הפסיכולוגיה ולא התורה. ועד שהרב ואיש בריאות הנפש לא ידעו איפה כוחותיהם ואיפה מגבלותיהם, איכות חייו של בן הקהילה שנמצא בין שתי הרשויות האלה תיפגם".

האם קיים מצב בו רבנים מזיקים לבני קהילותיהם בכך שהם פולשים לתחומים נפשיים שלא בהכשרתם?

"כן. אם אתה נכנס למערכת יחסים בין בני הזוג ונותן להם עצות כשאתה לא מומחה בתחום המשפחה – אתה עשוי ליצור נזק. אם אתה מנסה לעודד מישהו שנמצא בדיכאון קליני באמצעים נאיביים בלי שאתה מבין בזה – אתה עשוי לגרום לו נזק. אם אתה לא מצוי בתחום הזה, הרף ידך ממנו ודע שזה לכבודך, בדיוק כפי שאתה מפנה אדם לרופא בתחום מסוים. הרב צריך לדעת איזה תחומים קיימים מעבר לתחום ההשכלה התורנית הרבנית שלו, ולהיות מסוגל להפנות אדם למומחה לתחום הנפש".

האם אתה מוצא סתירות בין פסיכולוגיה ליהדות?

"יש בהחלט תחומי סתירה מסוימים. לכן אני חושב שהמטפל צריך לכבד ולשמור על גבולות הגזרה של אמונתו של המטופל. לדוגמה, יכול להיווצר מצב שבו הפסיכולוג משוכנע שההורה הסמכותי של המטופל מזיק לו, ויעודד את המטופל להתנתק מההורה באופן שעשוי לפגום בהלכות כיבוד אב ואם. אם היה שיח בין איש בריאות הנפש והרב, במטרה למצוא את הפיתרון הטוב ביותר, מתוך התחשבות בגדרי הלכה, אני חושב שהמטופל שאמון על ההלכות הללו לא היה חי בסתירה. המטפל לא מודע לפעמים שלמטופל שלו יש עולם עשיר של הלכות ודעות שהוא מעוניין בהם. לכן דו שיח בין הרב למטפל ולהפך היה מועיל בכדי לייצר אמירה הרבה יותר הרמונית לעולמו של המטופל".

פרויד טען שדת היא אשליה ונוירוזה, האם אתה מסכים עם האמירות האלה?

"ודאי שלא. מה השאלה בכלל. זה כאילו אתה שואל אותי אם אני מצהיר על עצמי כמופרע נפשית או כנוירוטי. אני לא: אני רב בישראל. ברגע שאדם איננו מאמין הוא מתחיל לשאול את עצמו מה זו העוצמה הדתית הזאת, מה זאת החוויה וההשתעבדות לכל מיני חוקים, הוא הרי בא מנקודת מבט שאין שם משהו אמיתי, אז הוא מתחיל לחפש מכניזמים נפשיים".

האם הדת, על כל מה שנגזר ממנה, יכולה להוות זרז למחלות נפשיות?

"הרמב"ם כותב ש'תלמיד שאינו הגון' אסור ללמד אותו תורה, כי לפני שמלמדים מישהו צריך לבחון את מידותיו ואת התחום הנפשי שלו שלא יעוות את הדברים. לא כל אחד יכול להיכנס וללמוד הכל. חוסר בשלות נפשית יכול לגרום לעיוות. אדם בעל הפרעה נפשית מסוימת צריך לחשוב טוב איך ללמד אותו ואיך לפסוק לו הלכה".

האם אדם דתי צריך לחשוש מטיפול אצל פסיכולוג חילוני?

"התשובה היא כן. המילה לחשוש היא חריפה מדי, הוא צריך להיות זהיר. כמו שאדם לא הולך סתם לרופא בלי שהוא בדק כמה אופציות, הוא גם לא הולך לאדם שמחטט בנפש בלי שבדק כמה אופציות. חשוב לבחור מטפל שיבין ויכבד את העולם שבו נמצא המטופל שלו. הרבה פסיכולוגים טוענים, בצדק, שהם לא אומרים למטופל מה לעשות אלא רק עוזרים לו לממש את עצמו. אבל זה סיפור מורכב, כי בתוך זה יש חלקים של מימוש עצמי שאני כרב הייתי קורא להם 'יצר הרע'. פה יכולה להיות סתירה בין התורה – שאומרת לאדם תתגבר, תתאפק ותכבוש את יצרך – לבין הגישה שאומרת: הפוך, זה מה שאתה רוצה? אז תהיה מה שאתה, כי אם לא, תהיה אדם נכה. האדם המאמין נמצא כל הזמן בקונפליקט, אבל לא הייתי רוצה שמישהו יפרק את מערכת הערכים שלי בשם בריאותי הנפשית. הייתי רוצה שהוא ילמד אותי לחיות חיים של בריאות נפשית עם המערכת שאני מחויב לה ומאמין בה".

(הריאיון המלא באתר וואלה, ד' בסיון תשע"א, 6 ביולי 2011)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.