אחד הנושאים שחג שבועות מעורר שהוא גם (עדיין) נושא אקטואלי הוא הגרות והיחס לגרים.

כל מי ששם לבו לעניינים האקטואליים האחרונים שנגעו בנושא הזה לא יכול שלא להבחין ביחס הקשה שמופנה כלפי גרי הצדק וכלפי אלו הרוצים להצטרף בתהליך זה.

ניתן היה לחשוב שקו "דוחק גרים" זה הוא משהו שהתעורר בתקופה שלנו, אך המעיין במקורות רואה שעוד בימי חז"ל היו הרבה שלא ששו לעניין.

ניתן למשל למצוא בתלמוד הבבלי במסכת יבמות מאמר כגון: "אמר רבי יצחק רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים" והמאמר היותר מפורסם: "אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת". אמנם הרא"ש למשל וראשונים אחרים הסבירו שזו אמרה שמקפידה על ישראל שנצטוו ביותר על הונאת גר או אף עמדה חיובית כלפי הגר שנוהג להקפיד במיוחד במצוות, אך רוב המפרשים נטו לפי המנגינה שמשתמעת בפשט הדברים שהגרים עצמם גורמים לפגיעה בישראל.

גם ריה"ל בספר הכוזרי מבצע הבחנה ברורה בין מעמד הגר למעמד "ישראלי מקורי": "אך גם אחרי אשר קבל עליו כל אלה לא ישווה הגר לבן ישראל מלידה. כי בן ישראל רק הוא ראוי לנבואה. ואילו הגרים תכלית אפשרותם בקבלם מבני ישראל את תורתם היא להיות לחסידים ולחכמים אך לא לנביאים" (מאמר ראשון על פי תרגום אבן-שמואל).

כלומר, עם כל מה שהגר עובר ועושה, עדיין הוא יהיה שונה.

עם כל האמור, אין מי שערער על הקריאה המרכזית של חג מתן תורה במגילת רות, מגילה שאחד מגיבוריה המרכזיים היא גרת צדק. גם סיום המגילה מדגיש לנו שאותה גיורת צדק היא היא המקור לבית דוד, דמות מרכזית בעם ישראל, בתורת ישראל והבסיס לגאולה בדמות "משיח בן דוד".

אותה דמות שהיא "ליד", "כמעט", דומה אבל שונה, עם פוטנציאל של ספחת, שייכת ולא שייכת, משפיעה את אחד ממרכזי הרוח הכי גדולים ומכוננים של עם ישראל.

מה יותר חזק מזה כמסר במרכז חגה של התורה, מסר הכרחי לבאים להכיר אותה לעומק לתוך הלילה.

חג שמח,

טוהר

(פרסום ראשון: ג' בסיוון תשע"א, 5 ביוני 2011)