ד"ת לפרשת בהעלותך | דבר תורה לפ"ש

העם רוצה "על האש" ובתגובה ה' משרה עליהם שכינה באמצעות 70 הזקנים. לכאורה מהלך זה מנותק מדרישת העם * ישי בדבר תורה לפרשה

אכזבה גדולה עולה בפרשתנו . אכזבה גדולה מעם מפואר שאחרי שנתיים של הליכה במדבר, ובהן הוא חווה חוויות עצומות וראה במו עיניו ניסים עצומים ומראות אלוקיים שלהם לא זכה איש מהדורות לפניהם ואחריהם, ושבשיאם הוא חווה את החוויה הגדולה מכול – מעמד הר סיני וקבלת התורה מהשמיים. אחרי כל אלה עומד אותו עם מפואר מול האלוהים ומול מנהיגו עומד ודורש סטייקים. לא סתם דורש, העם פשוט ממרר בבכי:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.

יותר משהסיטואציה הזאת מקוממת היא מביכה. העם כולו מתואר כילדים קטנים שרוצים את הממתק שלהם  והם רוצים אותו  כאן ועכשיו. הם לא מבקשים דברים קיומיים, הם לא מבקשים לחם ומים, שלא לדבר על כך שהם לא מבקשים על שום עניין רוחני. הם רוצים  בשר, תאווה פשוטה ומזוקקת. למה? ככה, כי בא להם.

התגובה לבקשתם ובכיים של העם קיצונית וקשה. האכזבה היא כל כך גדולה עד שמשה המנהיג עומד על סף שבירה, הוא לא יכול עוד לראות את העם הזה, העם שאותו הוא צריך להנהיג. העם הנבחר מאכזב אותו שוב ושוב ומתנהג כמו תינוק מגודל. משה לא רוצה עוד להנהיג את התינוק המגודל הזה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ  לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי.  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

ההתייחסות  לאותה בקשה חצופה של העם מורכבת וכוללת שתי תשובות.

התשובה האחת הישירה לבקשתם של העם היא מילוי רצונם בצורה קיצונית וקשה – אם אתם רוצים בשר אתם תקבלו אותו כך שהוא כבר יצא מאפכם. ערמות גדולות של שלווים מגיעות מהים ונוחתות על העם, והבשר הזה יאכל על ידי העם עד שיהיה להם לזרא. עם התנפלות העם על בשר התאווה באה עליהם פורענות גדולה ורבים מהעם מתים ונקברים בקברות התאווה .

אבל עוד תשובה ישנה בפרשה זו , רוחו של משה מואצלת על שבעים זקנים מזקני ישראל המייצגים את העם. בפעם הראשונה אנחנו פוגשים בעם נביאים חוץ ממשה רבנו .

הפעולה הזאת של השראת השכינה על העם נראית לכאורה מנותקת מדרישתם של העם. הם רוצים תאוות מה להם ולהשראת שכינה?

אבל אם נעיין בדרישתם של העם אולי נראה שהיא לא שטחית כל כך. אולי נבין שבקשתם של עם ישראל מסתירה כאב קיומי ועמוק. בדרישה שלהם הם אומרים משפט מאוד קשה המעיד על מצבם וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. הנפש שלנו יבשה , עינינו ומהותנו פונים רק למן, לאוכל, נפשנו ריקה ויבשה, ומפני שהיא יבשה מפני שאין לנו במה להתעלות אנחנו פונים לתאוות, לריגושים הזולים.

שכמשה מסתכל על העם הזה הוא מבין שהעם הזה לא זקוק ולא רוצה את התאוות הפשוטות הוא זקוק להתעלות רוחנית שתחדש את חייו, שתחבר אותו למקורו. די למצב שבו יש מנהיג אחד המחובר לאין סוף והאחרים מסתפקים בלעמוד מרחוק. גם הם רוצים להיות שם. שבעים הזקנים המקבלים עתה את ההשראה האלוקית הם תשובה לאותו מחסור עמוק של העם. הם מציבים בפניו אלטרנטיבה לריגוש הזול של התאווה הבשר, את התאווה העמוקה לראות פני אלוקים.

שבת שלום,

ישי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.