גבר-גבר | כל-מיני

הומואים מחוץ לארון המשרתים ביחידות קרביות מספרים איך זה לחיות באור ולא בצל, דווקא במקום בו הגבריות היא כלי הנשק הכי חזק

סמ"ר יואב זריצקי, לוחם בגבעתי, היה בעיצומו של האימון המתקדם כששמע על הרצח ב"בר נוער". הוא זוכר עד היום איך פתח את הטלוויזיה במוצאי שבת, רגע לפני ששב לעוד שבוע עמוס בבא"ח, איך צפה בשקט בדיווחים המדממים שריצדו על המסך, איך הצליח למצוא בעצמו את האומץ לקבל החלטה ממנה התחמק במשך יותר מחצי שנה על מדים. "כשהתגייסתי לצבא קבעתי שאני משאיר את הנטייה המינית שלי בצד, אבל אחרי הפיגוע זה נראה לי פתאום דבילי לחלוטין להתנהג כאילו אני צריך להתבייש במשהו", מספר היום זריצקי, כמעט שנתיים אחרי היציאה מהארון מול חבריו ליחידה. "חטפתי סטירת לחי, ממש אגרוף. מי אני בכלל שאסתיר את זה, ולמה? הרגשתי החמצה שאני לא כנה במאה אחוז עם האנשים סביבי, ואולי גם קצת חושש ומפחד".

זריצקי, כמו כל חייל טרי, יצא מהבקו"ם עם קיטבג עמוס ומלא, אך נאלץ לשאת על גבו עוד מטען ששוקל לא מעט – משיכה מינית שונה מרוב חבריו המתגייסים, והתלבטות האם לשתף בה את הסובבים. אף על פי שבספר הפקודות של צה"ל לא הייתה אף הוראה שמגבילה את השירות של חיילים הומוסקסואלים כמוהו, הוא ידע שנדיר למצוא לוחמים שבוחרים להצהיר בגלוי על העדפתם המינית ביחידה שבה הם משרתים.

מרביתם, גם כאלה שיצאו מהארון בבית, מעדיפים לחזור להסתרה כשהם עולים על מדים, משאירים את האמת הפרטית שלהם מחוץ לש"ג. "החשש הכי גדול במסגרת הקרבית הוא הנושא החברתי", ממשיך זריצקי, המשרת היום כסמל טירונים בבא"ח גבעתי. "הפחד הוא להיות מבודד חברתית, שיראו אותך כשונה, מפחיד או זר. כשישנים עם עוד 12 איש באוהל אין הרבה מקום למשחקים, זה או ביחד או כלום – אבל אני החלטתי שאין לי ברירה יותר, שלמרות הקשיים אולי יש שליחות בלומר את זה באופן גלוי. להראות שזה לא כזה סיפור גדול".

רגע לפני הסטיגמה

ברוכים הבאים לטירונות קרבית, לא בדיוק הסביבה הכי גיי-פרנדלי שניתן לדמיין. פה המילה "הומו" נזרקת כקללה בכל משפט שני, שיחות החולין מוקדשות בעיקר לתיאורים גרפיים הקשורים לגוף הנשי, וכל ריצה או זחילה נועדו להוכיח את הגבריות הבלתי מעורערת של הטירונים הפעורים. ביומיום הזה, בין עמידה בחי"ת לריצה עד העץ ובחזרה, מוצאים עצמם צעירים רבים שהספיקו לצאת מהארון נכנסים אליו בחזרה – וגם אלו שעדיין מתלבטים לא נהנים מסביבה תומכת במיוחד. "קשה לחיות ככה", קובע סמ"ר אלון, חובש קרבי בגדוד 55 של התותחנים. "התקופה אחרי הגיוס בה הייתי בארון הייתה מעיקה, הרגשתי שאני חי בשקר. באיזשהו שלב היה לי קשה לזכור פרטים מסוימים שאמרתי לחבר'ה מהמחלקה ולעקוב אחרי שקרים שסיפרתי".

גם סגן אביהו, שהתגייס לתפקיד לוחם איסוף קרבי ומשמש היום כקמ"ן גדס"ר גולני, היה במקום הזה. "כשאתה בטירונות וחוזרים מסופ"ש, כולם מספרים איפה הם היו ואיזו בחורה הם פגשו, ואתה לא רוצה שיידעו שאתה גיי, אז אתה לא יכול להגיד איפה היית ועם מי, אתה לא יכול להגיד כלום", הוא מספר. "אתה כל הזמן נזהר שלא יקראו את ההודעות שלך ושלא יסתכלו על השיחות הנכנסות. יש כל כך הרבה מעגלים שאתה עוטף בהם את עצמך שזה מזעזע".

כעבור שלושה חודשים מהתייצבותו בבקו"ם הרגיש אלון שהוא לא מסוגל יותר – וגילה לחבריו מהצבא את מה שהקפיד להסתיר. היום הוא אומר שלא באמת הייתה מבחינתו אפשרות אחרת. "אני זוכר שיצאתי פעם עם לוחם בצנחנים שהיה בארון ביחידה", הוא מספר. "באחד מהדייטים הראשונים הלכתי איתו ברחוב ובקטע רומנטי באתי להחזיק לו את היד, ופתאום הוא כמעט העיף אותי לצד השני של המדרכה. הייתי המום, ואז הבנתי שהוא ראה מישהו מהצוות שלו. באותו רגע קלטתי את גודל הפספוס. האנשים בצבא הופכים לחברים הכי טובים שלך, ואם יש לך חבר או שפגשת מישהו ואתה הכי מאוהב בעולם, לא תרצה לחלוק את זה עם מישהו, לספר? אני לא הייתי יכול לחיות במצב הזה".

אלא שגם אלון יודע שדווקא השגרה הקרבית העוטפת, אותה מסגרת שהופכת קבוצת זרים לאחים בנפש, יודעת להיות עוקצנית מאוד כלפי מי שלא נופל בדיוק לתבניות הנכונות. לפעמים, מספרים אלו שבחרו לצאת מהארון, הבחירה להשאיר את דגל הגאווה בבית אפילו לא נובעת מחשש לתגובות עוינות – אלא פשוט מההבנה שמרגע החשיפה החברים מסביב יתקשו לראות בך משהו מעבר לטייטל.

סמל ינון ערב, למשל, שנמצא כיום בפרק משימה ושירת עד לאחרונה כלוחם בגדוד 50 של הנח"ל, מספר כי אף על פי שהצהיר על עצמו כבר עם גיוסו – לקח לו הרבה זמן להשתחרר מהמסגרות לתוכן נדחק. "במסע הכומתה אמנם צעדתי עם דגל גאווה קטן בכיס, ובאמת היה לי ברור שאני לא מתחבא ולא מסתיר – אבל באיזשהו שלב התיוג שלי כהומו כבר עצבן אותי", הוא אומר. "זה עצבן כי אני לא רק הומו, אני כל מי שאני – ינון מהנוער העובד והלומד, שאוהב תאטרון ועבר הכשרה קרבית כמו כולם. עם הזמן מצאתי את עצמי נכנס להוויה הקצת סקסיסטית ומאצ'ואיסטית שיש ללוחמים בשביל להתחבר. בכל פעם שהצטלמו לתמונות עירום, למשל, שזה משהו שעושים לפעמים בגדוד בשביל הצחוקים, גם אני הצטרפתי".

אביהו, שלקח את השירות שלו צעד קדימה ויצא לקורס קצינים, הבין די מהר שיתקשה לברוח מהצורך של אנשים מסביב בהגדרות. "אחרי שאתה יוצא מהארון מתחילים הריכולים וה'הומו' מגיע לכל מקום לפניך", הוא אומר. "בבה"ד 1 הייתי 'הצוער ההומו', אז כשהגעתי לסיירת רציתי להסתיר את זה כדי לתת לאנשים צ'אנס להכיר את אביהו לפני שיכירו את הסטיגמה. אחרי שבועיים מישהי ניגשה אליי ואמרה: 'אתה דווקא לא נראה הומו', ואז גיליתי שכולם יודעים".

זריצקי מכיר את הסיטואציות האלה – ומספר שיש פעמים שהן צובטות במיוחד. "אני זוכר שאחד החברים הטובים שלי מקורס מ"כים ניגש אליי ואמר שמזל שסיפרתי את זה שלושה שבועות לפני הסוף ולא ביום הראשון, אחרת הוא לא היה מתקרב אליי", הוא אומר. "הוא דיבר בכנות ואמר שאם היה יודע, הוא היה מסתכל עליי מאותו רגע כהומו – וכל מה שהייתי עושה היה בהקשר הזה. הוא לא יכול היה אחרת".

פחדתי להביך אותם

במהלך השירות הקרבי אפשר לציין לא מעט נקודות שיא. החל מרגע ההשבעה דרך מסע הכומתה ועד טקס סוף המסלול. החיילים ההומואים הקרביים יכולים לסמן בלוח השנה הפרטי עוד נקודת זמן משמעותית לא פחות – רגע היציאה מהארון בפני החברים לשירות. "זה נראה כל כך גדול ומלחיץ לפני", אומר אביהו. "אני חושב שבהתחלה אתה רוצה לספר לדמות שאתה רואה בה את המערכת הצבאית. אני, למשל, סיפרתי למפקד שלי בטירונות, שהיה הכי קשוח בעולם, ואני לא אשכח שהוא אמר לי 'אני לא מבין מה הבעיה, יש לי חברים שאיבדו ידיים ורגליים במלחמת לבנון השנייה, מה זה משנה אם אתה הומו?' המ"פ שלי, לעומת זאת, שלח אותי לקב"ן כדי שאנסה לצאת מקרבי – הוא חשב שאם אני הומו אז לא אוכל להתמודד עם המסלול. למרות שלא רציתי לצאת החלטתי ללכת לקב"נית של הבסיס – ונהיינו ידידים טובים. אחרי כמה פגישות המפקד שלי נכנס למשרד שלה, ובמקום לראות אותנו בשיחה ראה שאני תופר לה כפתור במדים. אני חושב שזה גרם לו להבין שאין לי צורך בזה".

זריצקי, לעומתו, לא התחיל מדרג הפיקוד – אלא העדיף לספר קודם לחבריו הקרובים מהמחלקה. "הם באמת היו בשוק, אבל גם קיבלו אותי בצורה מוחלטת", הוא אומר. "בהתחלה סיפרתי לחבר'ה שאני יותר קשור אליהם, ואחרי זה יצאתי לקורס מ"כים, שם הייתה לנו שיחה מאוד פתוחה בהכנה ל"מסע הישראלי" – סדרת חינוך עם טיולים ברחבי הארץ. המ"מ שלי, שהיה מסוגר מאוד, סיפר פתאום על המשפחה שלו, והמ"כ שלי סיפר שהוא ילד מבחנה. כשאני דיברתי על עצמי המשפט האחרון שאמרתי היה שיש לי חבר כבר חודשיים ושאני רוצה לעסוק בעתיד בחינוך. זה עבר בלי שום התייחסות, ורק אחרי השיחה אנשים התחילו לגשת ושאלו אם אמרתי חברה או חבר. זה נתפס בעיניהם כאומץ ולא כחולשה, וזה הפתיע אפילו אותי. ישר אחר כך קיבלתי טלפונים מחברים מהגדוד שהתעצבנו שלא סיפרתי להם קודם".

למרות התמונה הוורודה שמציירים הלוחמים הקרביים, הם מזכירים שלהצהרה הגאה יש גם השלכות פחות נעימות על היומיום בבסיס. "זה לא תמיד קל", מבהיר אביהו. "השלב הראשון, כשאתה קופץ למים, הוא מאוד מלחיץ, ואחרי שיצאתי לא האמנתי שאוכל להישאר בקרבי. היו הרבה הערות הומופוביות – פעם השתעלתי בתור למטווח ומישהו הסתובב ואמר לי 'תיזהר שלא תדביק אותי באיידס'. זאת הייתה תקופה מזעזעת כי הייתי בדיוק בתהליך היציאה מהארון, אבל עדיין נורא מפחד לשדר את זה. הייתי יוצא לפעילות מבצעית ושוכב ליד גברים וכל הזמן עסוק במה הם חושבים עליי כרגע, פחדתי שאני מביך אותם. היו רגעים שחשבתי על כל החברים שלי שעזבו את הצבא ובאמת לא ידעתי למה אני בוחר להישאר שם. היום, בכל מקרה, הדברים השתנו. כבר אין לי בעיה לבוא למג"ד שלי ולהגיד לו שכמו שדרוזים יוצאים לחג עדתי אני רוצה לצאת למצעד הגאווה".

גם האחרים מספרים כי עם הזמן צברו ביטחון בתוך המערכת, הדפו אמירות שנקרו בדרכם וגם השתמשו בלא מעט הומור כדי לשרוד את היומיום הקרבי – כן, אפילו במקלחות. "אני תמיד השתמשתי במיניות שלי ובעובדה שאני הומו לטובתי", אומר ערב בחיוך. "יש לי הרבה ביטחון אז הייתי נכנס למקלחת וצועק: 'הומו נכנס למקלחת, יאללה תסתובבו ותפילו סבונים', לא היו לי רחמים. אבל אחרי שבוע שטח, כשאתה כולך מג'ויף ועייף, הבנים במקלחות זה הדבר האחרון שמעניין אותך. אני לא אשכח איך פעם חזרתי עם חבר טוב מאימון והיינו שנינו שחורים ומפויחים. פשוט התגברנו על המבוכה והתחלנו לקרצף אחד לשני את הפנים במקלחת".

לא תואם לסטריאוטיפ

גם ממפגש קצר עם הקרביים האלה אפשר לזהות בקלות את הדמיון ביניהם. כולם דואגים ללוות את השיחה במבט קשוח, לכולם חתך דיבור קצר וענייני – אף אחד מהם לא נופל למשבצת הקלאסית של ההומו המוחצן. ותסמכו עליהם שזה לא במקרה. "אנשים בצבא מפחדים ממה שהם לא מכירים, וכשאני משדר גבריות יותר נוח להם לקבל אותי", אומר זריצקי. "הומו נתפס בעיני חלק מהאנשים כמשהו נשי, ומצפים ממנו להתעסק בלבוש ולהיות מוקף בידידות פטפטניות. תמיד אני שואל את עצמי אם אני מתנהג כמו שאני מתנהג כאיזשהו מנגנון הגנה, כדי שלא יוכלו להגיד לי שאני מתאים לסטריאוטיפ של ההומו. ועדיין, אני חושב שאני פשוט אני, לא תואם לסטראוטיפ".

כחפ"ש גאה, מספר זריצקי, עוד יכול היה להרשות לעצמו להרגיש חופשי יחסית עם ההתנהלות בשטח – אבל עם ההתקדמות לתפקיד פיקודי, דילמת החשיפה הפכה מורכבת הרבה יותר. החששות מפקודים שינצלו את הידיעה על זהותו המינית כדי למתוח את הגבולות בהחלט היו שם – אלא שמבחן התוצאה הוכיח שמה שקובע לבסוף בשטח הוא היכולת שלו כמפקד. "הנושא עלה רק אחרי שמונה חודשים, בשבירת דיסטנס, ואז התברר שהחיילים ידעו כבר מהשבוע הראשון – וזה לא הפריע לאף אחד מהם", הוא אומר. "כחייל אתה רוצה שהמפקד שלך יהיה אכפתי ומקצועי, שתרגיש בטוח ללכת אחריו לקרב. מפקד יכול להיות גרוע או טוב בלי שום קשר לנטייה המינית שלו".

לאביהו, לעומת זאת, כבר יצא להיתקל בצדדים מורכבים יותר בעבודה מול פקודים. "יש אנשים שיש להם אומץ וחוצפה לקחת את הנטייה שלך, שאתה הכי פתוח לגביה, ולהפוך אותה למשהו נגדך", הוא קובע. "אני מכיר מקרים של חיילים שאמרו למפקד שלהם: 'אם לא תעשה ככה וככה נגיד שהטרדת אותנו או שדיברת אלינו בצורה לא הולמת'. צריכים להיות מאוד זהירים בעניין הזה".

סמל אנדריי רובין, לוחם בגדוד קדם של פיקוד העורף שהצהיר גם הוא בפני חבריו לבסיס על משיכתו לבני מינו, מאמין שעיקר הקושי דווקא לא מגיע מהאנשים – אלא מהמערכת הצבאית. "המ"מים שלי ניסו כמה פעמים להוציא אותי לקורס מ"כים, אבל איכשהו זה תמיד התבטל ברגע האחרון", הוא מספר. "זה מאכזב שמצד אחד סומכים עליי, ומצד שני כנראה מפחדים שאני לא אהיה מספיק סמכותי וגברי בתור מפקד. זה לא מפתיע שאנשים שוקלים פעמיים אם לצאת בהצהרה כזאת, כי לא משנה אם יגידו שבשנת 2011 הצבא פתוח לאנשים שונים – אני יודע שהעובדה שאני גיי משפיעה על הקידום שלי ועל האפשרויות שפתוחות בפניי".

אצל רובין, מתברר, המצב מסובך אף יותר – הוא לא רק חייל קרבי והומו מוצהר, אלא גם חוזר בתשובה. "אני מרגיש בסוג של סרט", הוא אומר. "אני בא ממשפחה רוסית, הכי חילונית, ומאז קורס נתיב אני מתפלל, מאוד משתדל לשמור שבת, וגם הולך עם כיפה. יצא לי לשמוע תגובות בגדוד של אנשים שמבחינתם זה בלתי אפשרי, ששאלו אותי למה אני שם כיפה אם אני הומוסקסואל. אז אני אומר שלאף אחד אין מונופול על הדת, והכול זה עניין של פרשנות".

למרות ההתערבות של הסביבה, ועל אף יתר הקשיים שמערים השירות הקרבי על הלוחמים שבחרו להיחשף, הם מרגישים כי עשו את הדבר הנכון. לא תשמעו מהם נאומים חוצבי להבות, ואף אחד מהם גם לא מנופף בדגל הגאווה ביומיום – או אפילו מסכים בקלות להצטלם איתו לכתבה בעיתון – אבל כשזריצקי, ממרומי הפז"ם, מנסה לסכם ולהביט לאחור, הוא מצליח לשחרר חיוך קטן ומדוד. כזה שחושב על הדור הבא. "כשאני הייתי חייל חדש היה לי ממש חבל שאין מפקד מוצהר שאני יכול לדבר איתו על הנושא הזה", הוא אומר. "עכשיו, כשאני מסתכל על השירות שלי, אני רואה שהצלחתי לגרום לפלוגה קרבית בצה"ל לגבש דעה חדשה, לגרום לאנשים להבין שלוחם הומו זה לא כזה סיפור נורא ומפחיד. אני לא איש של מהפכות, אבל אני חושב שעשיתי איזשהו שינוי. פעלתי בחלקת האלוהים הקטנה שלי".

(במחנה, גיליון 22, ח' בסיון תשע"א, 10 ביוני 2001)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.