ד"ת לפרשת שלח לך | דבר תורה לפ"ש

בין שלל מסריה יש בפרשה מסר המלמד על התעוזה החצופה החבויה בישראל, שגם אם נראית כלפי חוץ כ"מקלקל" בבסיסה היא "מקלקל ע"מ לתקן" * טוהר בד"ת לפרשה

בסוף הפרשה מופיע הסיפור הידוע על "מקושש העצים ביום השבת":

ויהיו בני־ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אתו המוצאים אתו מקושש עצים אל־משה ואל־אהרן ואל כל־העדה. ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה־יעשה לו. ויאמר ה' אל־משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים כל־העדה מחוץ למחנה.

והדבר תמוה, הרי מדובר פה בבירור על מקרה של חילול שבת בפרהסיה, אז איך יכול להיות ש"לא פורש מה יעשה לו"?? הרי לא מדובר פה על מקרה יוצא דופן או צדדי שטרם יצא להכיר, מצוות שמירת השבת ודיניה נאמרו ונמסרו כבר מספר פעמים לבני ישראל עד כה!

רש"י שהרגיש כנראה בקושי מפרש במקום: " לא היו יודעים באיזו מיתה ימות אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה". כלומר הדין ברור, רק לא בהכרח כל הפרטים.

אך אולי ניתן כן להסביר שמדובר בכך שכלל לא היה ברור מה לעשות עם אותו מקושש.

יש מחלוקת בחז"ל לגבי זהותו של אותו מקושש אלמוני. הדעה שהתקבלה כדעה הרווחת היא שמדובר על צלפחד, אביהם של חגלה נועה מחלה מלכה ותרצה.

תוספות על תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא מביא מדרש שאומר שצלפחד "לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל כיוון שנגזר עליהם שלא להכנס לארץ ממעשה מרגלים שבו אין מחויבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים".

מדהים! המדרש מכנה מעשה של חילול שבת כמעשה שמכוון לשם שמים!

בדבר תורה של הרב יהושע ויצמן שיצא לי ללמוד, הרב טוען טענה הפוכה אך על אותו עקרון.

הרב ויצמן טוען שגם במקרה של המקושש וגם במקרה בו מספרות בנות צלפחד על מעשה אביהם (שכאמור לעיל, מזוהה כאותו מקושש), יש הדגשה על מקום המעשה – "במדבר".

הרב ויצמן טוען שהמקושש רצה דווקא להפגין, לאחר מה שקרה עם המרגלים, שהמדבר הוא מקום פרוץ מעשיה משמעותית ולכן לא באמת שייכים בו מעשה המצוות אלא רק בארץ, כך שדווקא מעשה חילול השבת במדבר לא כזה ברור כחילול שבת (ולכן נשמתו מתגלגלת לפי מדרש חז"ל בחסיד שגר בארץ ובוחר לא לגדור בשבת גדר שנפרצה, ואכמ"ל).

בכך קושר הרב ויצמן את מעשה המקושש, שהגיע כאמור מכוונת לשם שמים, עם אותם מעפילים שלאחר שנגזרה הגזרה על הכניסה לארץ החליטו אף על פי כן לקום ולעשות מעשה שכצפוי נכשל.

על אותו מעשה אומר המדרש שאז הדבר לא הצליח אבל בעתיד יבוא יום ומעשה העפלה שכזה לארץ יישא פרי.

ברור אם כן למה דינו של אותו מקושש לא היה ברור מאליו. לא מדובר בסתם עוד מקרה של לקיטת מן בשבת מתוך איזושהי תאווה, מדובר על חוצפה מכוונה טובה, הרעדת אמות הסיפים והחברה לשם שמים. במקרה שכזה אי אפשר ללא קול השם שיפרש איך נכון להגיב.

ניתן לומר שבין שלל מסריה פרשת "שלח" מלמדת גם על התעוזה החצופה החבויה בישראל, שגם אם נראית כלפי חוץ כ"מקלקל" בבסיס שלה היא "מקלקל על מנת לתקן".

שבת שלום,

טוהר

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.