להתנרמל | גבר הולך לאיבוד

"אני פשוט רוצה חיים פשוטים, רגילים, כמו של כל אחד אחר, כמו של כל סטרייט אחר, כן, זה ישר עולה לי לראש" * רן ברשומה חדשה על חיבוטי הנפש בדבר הצורך בחופש לעומת הצורך בשגרה

(לקריאת כל הפרקים הקודמים – לחצו כאן)

אני רוצה שגרה, פשוט שגרה שלא נגמרת, לא נקטעת, בלי התחלות ובלי סיומים, רק שגרה עד שיימאס לי, עד שאני אהיה זקוק לחופש.

זה כל כך פרדוקסלי, כמה שאני מכור לשינויים, וחי את חיי כמו נווד, זז ממקום למקום כל הזמן, משנה תכנונים, משנה דעות, זקוק למרחב, לחופש.

וזה מה שאחז בי בצבא, הפחד הזה, הקיומי, היומיומי, שהנה אני עובר עכשיו ניתוק מכאיב מהחופש שלי למשך שלוש שנים, אחרי המון שנים שעבדתי קשה בכדי להשיג את החופש האמתי שבו הייתי מצוי, קצת לפני הצבא, לתקופה קצרה.

אבל אני כבר לא שם, ועכשיו אני קרוע בין הרצון לחיות שגרה ובין הרצון לשמור על החופש שלי.

היום הגעתי למסקנה הלעוסה כל כך, שאלו הם חיי, כל פעם אני מופתע מחדש לגלות, שכלום לא היה אותו דבר לולא העליות והירידות והשינויים הללו, לא הייתי מצליח לשרוד ולעבור חוויות קשות אם החיים שלי היו על מסלול אחד קבוע כל הזמן.

אבל אני חושב שהנפש שלי יותר מדי רגישה לכל זה, ואני פשוט רוצה חיים פשוטים, רגילים, כמו של כל אחד אחר, כמו של כל סטרייט אחר, כן, אני אומר, זה ישר עולה לי לראש.

כבר מהבוקר אני סוחב על כתפיי את התחושות הקשות, את  המועקה שנפלה עליי כשהתעוררתי, אני לא מפסיק לחשוב ולתהות עם עצמי על מהות החיים, בעודי בוהה במכוניות המבורגנות האלו שחולפות על פניי ביציאה מהיישוב, יום חופש היום, ומשפחות שלמות יוצאות לטייל, אני נזכר איך בבוקר גם בָּהִיתי באותה בורגנות שיוצאת ונכנסת למכולת בכפכפים ובמבט עייף, ובידיה שקיות מלאות בלחמניות טריות וקרטוני חלב.

בעוד אני בוהה בכל המתרחש מסביבי מחלחלת בי התחושה שגם אני רוצה להתנרמל, להתברגן, לחיות כזאת שגרה פשוטה מאוסה ובנלית, אני רוצה גם, ואז כמעט בוכה כשאני מביט הלאה קדימה להמשך חיי, וכאילו כל פעם מחדש נופל לי האסימון שחיים פשוטים לא יהיו לי, אני גם אומן, גם מתוסבך, גם דתי, וגם הומו, מה יהיה? אני אולי פשוט  צריך לקבל את המקום הזה שחיים פשוטים ורגלים לא יהיו לי, וליהנות מהנוודות הזאת.

איך אני משווע לחיי השגרה המאוסים כשמצד שני אני נלחם בצורך הזה להרים ידיים בכל פעם מחדש, לא לוותר?

הצורך בחופש והצורך בשגרה – שני רצונות שסותרים זה את זה. בתוך תוכי אני יודע שהצורך בשגרה הוא צורך קיומי, כי עם הרבה חופש לא אוכל להסתדר, ופשוט אבלע ואטבע בתוכו, ואז איחנק למוות.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.