ד"ת לפרשת קֹרח | דבר תורה לפ"ש

הדברים של קורח "כלם קדושים" מתחברים לתפיסה הפוסט-מודרניסטית ולפיה הכול טוב, הכול שווה, הכול בסדר * אייל בדבר תורה לפ"ש

במוקד טענתו של קרח עומד הפסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם השם, ומדוע תתנשאו על קהל השם" (במדבר ט"ז, ג').

הרב קוק מביא בדבריו (אורות, ישראל ותחייתו, ט"ו, עמ' ל"ב) התייחסות לחטאו של קין וממנו אפשר להשליך על זה של קרח:

"מתאמצת היא (המינות) להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה. לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו".

כדי להגיע אל הקדושה, אל קרבת השם, יש צורך בהכנה, בעמל ובתהליך ניכר של זיכוך והיטהרות, שמביאים את האדם למעלתו העליונה. לגישתו של הרב קוק, קרבנו של קין לא היה תוצאה של עבודה אישית לקרבה להשם, שכן קין ציפה שהקורבן עצמו יפעל את פעולתו, ללא עבודה אמיתית מצדו. אותה הנקודה ממש מופיעה מאוחר יותר בהשקפת העולם הנוצרית – המחשבה כי כדי להגיע אל הקודש, אל קרבת השם, אין צורך בעבודה ובעמל לטיהור האדם מגסות החומר שהוא נתון בה (ומכאן ביטלה הנצרות את המצוות המעשיות בחושבה שהאדם לא זקוק בזיכוך המצוות כדי לגשת אל הקודש) וכך האדם נכנס, עם כל זוהמתו וחומריותו, ישר אל תוך הקודש והתוצאה היא, שהקודש מתחלל, והאדם אינו מתקדש.

הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, כי כולם קדושים וכולם בנים להשם – זאת היא לעג לקדושה. זוהי הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם. לפי הגישה הזאת אין שונה בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם וכל האדם הוא קדוש בשווה.

טענתו של קרח ש"כל העדה כלם קדושים"  ואם תרשו לי לתרגם לעברית בת זמננו אז זה יהיה משהו בסגנון "המעמדות הם דבר שאבד עליו הכלח, הבא נצעד לעולם חדש בו אין קיימים הבדלים בין אדם לרעהו". אמירה זו משמעה שאין להבדיל בין אדם לאדם. אין סולם ערכים, שיש בו ערכים עליונים יותר ועליונים פחות, אין עדיפות לדבר אחד על פני חברו – וממילא אין לאן לשאוף ולהתקדם ואין צורך בעבודה רוחנית כדי להגיע לדרגות עליונות.

תפיסה זו יש בה מן התפיסה הפוסט-מודרניסטית. התביעה "כולם קדושים" נשמעת היטב ובמיוחד כשהיא נאמרת ע"י "אנשי עם" כמו הוגי דעות בתחום החינוך, מחנכים ופוליטיקאים. טיעון זה הפך למוטיב מרכזי במערכת החינוך במדינה הלועגת לכל ניסיון ליצור סולם ערכים מוחלט, בו יש אבחנה בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין טמא לטהור. זוהי תפיסה בה אין יכולת לקבוע ערכים המדריכים את האדם בעבודתו ובהתקדמותו בחיים.

הכול טוב.

הכול שווה.

הכול בסדר.

כך יכולים להופיע בתכנית אירוח מסוימת קצין בצה"ל שקיבל צל"ש על פעולת חילוץ נועזת תוך מסירות נפש, ומיד לאחריו זמר צעיר ומבטיח שהוציא זה עתה תקליט חדש. שניהם יקבלו את מלא תשומת הלב ללא כל הבדל ביניהם. תופעות כאלה מבטאות את החוסר שיש לנו כיום בנקודות משען ערכיות, בניגוד למה שמציעה לנו היהדות. אותה הערכיות שלאורה אנו הולכים ולפיה עלינו לקיים את חיינו.

לאור זה, דברי משה רבנו כנגד סיעת קורח הם אפוא הצהרה תרבותית חשובה דווקא בעולמנו היום – היהדות מבשרת אלטרנטיבה רוחנית לאותה רדידות ורפיון הבאים לידי ביטוי בתרבות זו, ומבקשת להפוך את העולם הזה למבחין בין מדרגה למדרגה ובין עולם לעולם. השוויון בין אדם לאדם וההבחנה ביניהם, השוויון בין יום ליום וההבחנה ביניהם, השוויון בין מקום למקום וההבחנה ביניהם – היא תמצית נפשה של תורת ישראל, המעניקה והתובעת.

שבת שלום,

אייל

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.