חרדת הנטישה | או שכן או שלא

מירון הולך לטיפול ומבין מדוע הוא סובל מרגשי נחיתות ומהו השורש שנעוצים בו הרבה מהפחדים שלו * פרק חדש בבלוג

יום חמישי. סופ"ש.

אני בדרכי מהישיבה לפסיכולוג שלי. כבר שבועיים שלא נפגשתי איתו.

בשבוע הראשון הסתדרתי די טוב, בשבוע השני כבר הרגשתי שזה חסר לי, שיש לי מלא מחשבות והַרְגשות שליליות מתיישבות בתוכי, ושאני צריך עזרה כדי לצאת מהמעגל השלילי הזה.

הדבר המוזר הוא שרק המקרים והמאורעות הרעים שעוברים עלי ביום יום, נחרטים בלבי ובזיכרוני, ובהם אני מתמקד. ואילו הדברים הטובים שקורים לי חולפים ממעל ראשי,ובשלב כזה המחשבות הרעות מייצרות הרגשות שליליות וזה מזין את זה לכדי מעגל.

ככה זה, הרגשות שלנו נובעים מהמחשבות, שזה אומר שמה שאנו בוחרים להמשיך לחשוב ולא מסננים את המחשבות – משפיע אח"כ על הרגשות שלנו שהולכים אחרי המחשבות כמו ברווזים הנוהים אחרי אמם.

בחברותות המעטות שהיו לי השבוע, הרגשתי לחץ ולא נהניתי כל כך. לא הרגשתי שווה ערך כמו החברותא שלי. הרגשתי כאילו אני איזה ילד שמלמדים אותו, פסיבי מדי כי אני על תקן זה שמקשיב לחברותא ולהסבריו היוצאים מפיו, ואילו הוא זה שקורא בקול רם את הטקסט מהספר והוא זה ששוחה בחומר ומהיר התפישה מבינינו.

אולי אני קצת צריך לדון את עצמי לכף זכות משום שאת הספר שאנו לומדים יחד הוא כבר למד לפני כן, כך שמן הסתם הוא יבין יותר מהר ממני. אבל עם כל זה אני מרגיש קצת פסיבי מולו. הוא גבר חסון מוצק ויציב פיזית ונפשית, אחד כזה שיודע מה הוא רוצה ושיש לו עקרונות. הוא מצטייר בעיני כאחד שהולך עם דברים עד הסוף, לוקח דברים בקלות ולא נלחץ. פשוט זורם. הוא גם נראה טוב, אבל משום מה אליו אני לא נמשך. אולי מפני שאני מרגיש שהוא מעליי וכל היציבות והגבריות שלו קצת מאיימת עליי. אני נמשך לגברים גבריים, אבל אולי בו אני רואה משהו אבהי – מה שיוצר לי איתו חיבור טוב אבל לא משיכה מינית. מה שהוא מוצא בי זה משהו עדין ותמים שאין בהרבה אנשים לדבריו, ולכן אפשר לומר שזה "שידוך" טוב, אבל רק כחברותא.

בכל אופן, השבוע כשלמדנו יחד, הוא זרק לי שיש בי איזה שינוי מלפני בין הזמנים. שאני חד יותר בתפיסה שלי ומפוקס. הוא כנראה התכוון לטובה, אבל אני הבנתי מזה שבדרך כלל הייתי איטי או שלקח לי זמן להצטרף אליו לשחייה בחומר, ורק כעת יש שיפור. ייתכן שידעתי שזה המצב, אבל קצת באופן מעורפל ואילו עכשיו הוא אישש לי את מה שהרגשתי.

האמת שהחברותא הזו לפעמים מתפספסת. יש לנו ימים קבועים, אבל פה ושם יש לו או לי משהו אחר, והחברותא מתבטלת באותו יום. פעם הוא פשוט נורא עייף, ופעם הוא עושה על האש אצל חבר, ובמקרה אחר הוא פשוט יוצא לדייט.

נראה לי שהוא לוקח את החברותא שלנו בזרימה ושאולי פשוט הוא לא מתלהב איתי. פה צץ החלק הזה שטבוע בי טוב טוב, החלק שמשליך כל דבר על עצמי ולוקח אישית הכול. אני נוטה לזהות באופן מוגבר כל סימן לדחייה ואפילו הקל שבקלים. אז אני מסיג אחורה את כוחות הביטחון העצמי שלי כאקט של התגוננות, לפני שאפגע.

יכול להיות שיש בי חלק פנימי שמרגיש נורא לא בסדר ביסוד, ולכן רק החלק הזה במציאות משתקף אליי, רק את זה אני רואה ואז מכל דבר אני נפגע. כל דבר שלוחץ אצלי על כפתורים בפנים הוא השתקפות למה שאני מרגיש בפנים, ואולי לוּ הייתי חי בשלום עם עצמי, לא הייתי נצרך להרגיש לא בסדר בגלל כל דבר.

הפסיכולוג שלי לימד אותי שבבסיס הדבר הזה יש  גרעין ושורש טוב שבא לתת לי משהו שמשרת אותי. והגרעין כאן הוא סוג של הגנה מפני דחייה, ומערך ההגנה הזה מחרב לי כמעט כל מערכת יחסים אפשרית או לפחות מוריד מהעוצמה שלה משום שבעקבות הפחד מדחייה, אני נפגע ואז מתרחק ולוקח צעדיי אחורה.

עברו שעתיים בערך. איחרתי לפגישה שזה גם עניין אצלי, אבל אני לא אפתח את זה כעת. פרסתי בפני הפסיכולוג את כל הלחץ המעיק הזה שהופיע אצלי בזמן החברותא.הוא שאל אותי ממה אני מפחד שהלחץ יוביל, ועניתי שהחברותא יחשוב שאני דפוק ונחות ולא טוב.

"ואז מה?" הוא המשיך. עניתי שאז אולי יתעורר בו רצון לבטל את הלימוד.

"ואז מה"?הוא שאל שוב, "ואז…אני אהיה לבד", השבתי.

"ואת זה אתה מוכן לקבל? שתהיה לבד". עניתי שאני לא מוכן לקבל את עובדת הישארותי לבד, והנה כאן התגלה לו שורש שנעוצים בו הרבה מהפחדים שלי – חרדת הנטישה שמו!!

נא להכיר, החרדה הזו היא חברה ותיקה שמלווה אותי שנים רבות יד ביד, נאמנה, היא נולדה מאז גירושי הוריי, כשהייתי ילד צעיר (הדבר היחיד שנולד במשפחתי המצומצמת מאז הגירושין) ומאז היא הגבירה את עוצמתה כשהייתי ילד. כשאימא שלי לא חזרה בלילה אחרי מפגש עם חברותיה, אז התעוררה בי חרדת הנטישה בחוזקה. תמיד פחדתי שקרה לה משהו ושהיא חס ושלום לא תחזור ואשאר לבד, אחרי שכל המסגרת המשפחתית שלי וכל בסיס היציבות שמתחת לרגליי נשמטו.   באותה שעה הייתי מעיר את אחותי מִשנתה באותו חדר איתי, ומספר לה שאיני נרדם כי אימא טרם חזרה. בתגובה קיבלתי צעקות על שהערתי אותה באמצע שינה. רק אחרי ששמעתי את כניסת המפתחות בחריץ המנעול, ידעתי שהפעם היה לי מזל ושאימי שבה אליי.

דבר כזה קרה לי פעמים רבות בילדותי. בסיטואציות שונות, פעמים שלא הייתי נותן לאמי לצאת מהבית ומתחיל לבכות מפחד שאנטש לבד.

בשלב מסוים חרדת הנטישה עצמה חלפה, אך טעמה המריר נשאר. היא חתמה בי את אותותיה וכל פעם אני מגלה כמה רבה היא עוצמתה. הפחד הגדול שלי מלהיות לבד נובע ממנה, והוא בעצם זה שהלחיץ אותי בחברותא, שגרם לי לחשוש שאצא דפוק במקום להניח לי להתרכז במה שאני צריך.

הדבר הזה חוזר על עצמו רבות. איך אפתור את זה, אני שואל את עצמי. כנראה שלא בקלות כל כך ולא מהר. זה מצריך עבודה עצמית גבוהה ביחד עם פסיכולוג שיעזור לי. כך אני מקווה, לעשות את העבודה ובו בזמן להבין שהכוח שלי אמור לבוא מבפנים ולא לחפש אותו באנשים אחרים, כך שאוכל להתמודד עם מצבי הלבד להכיל אותם, ולדעת שגם לבד אפשר להרגיש טוב ואולי עוד יותר מעצם העובדה שאני יכול להסתדר עם עצמי ולא תלוי באף אחד! הלוואי!

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על מוסקה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.