למה תקיפות מיניות בקהילה עדיין מושתקות? | כל-מיני

חיזורים אגרסיביים, נגיעות אנטימיות בלא הסכמה, ואפילו יחסי מין בכפייה הם תופעות מוכרות בחייהם של הומוסקסואלים רבים. אז למה קיימים כל כך מעט דיווחים על הטרדות ותקיפות מיניות בקהילה?

(סקר: רוב בני הנוער הוטרדו בשל נטייתם – לחצו כאן)

פעם אחת, כשהייתי בבריכה הורדתי את החולצה ושמתי לב שאחד הבחורים מסתכל עליי די הרבה. כשנכנסנו למים הוא צלל כדי להמשיך להסתכל על הגוף שלי וכשהוא יצא מהמים הוא נצמד אליי. מקרה דומה קרה בשבוע שעבר: ידיד שלי ניגש אליי מאחור והתחיל 'לתופף' לי על הישבן. זה היה כאילו בצחוק, אבל מצד שני ממתי בנים נוגעים בישבנים של בנים אחרים בצחוק?"

הודעה זו, שנכתבה על ידי צעיר הומו בן 16 ופורסמה באחד מהפורומים ברשת העוסקים במיניות, היא רק אחת מבין הודעות רבות המועלות ברשת הנוגעות להטרדות מיניות בקהילה ההומוסקסואלית.

גם ההודעות האחרות – חלקן אף מתארות התנהגות מינית ברוטלית – הן בעלות מאפיין משותף: מי שכותב אותן אינו מודה כי עבר הטרדה או תקיפה מינית, אלא משתף את הגולשים האחרים בחוויה "לא נעימה" שעבר. המטפלים והיועצים באותם פורומים מנסים להסביר לכותב כי מדובר במעשה לא חוקי וכי עליו להתלונן, אך דבריהם ייפלו לרוב על אוזניים ערלות.

בישראל 2011 גבר שיוצר קשר עין עם אישה בבר, ואף מתחיל בשיחה עמה, לא יעז להניח יד על שדיה ואם יעשה זאת – יש סיכוי מסוים שיזכה לסטירת לחי מצלצלת ואולי אפילו לתביעה משפטית. לעומת זאת, גברים הומוסקסואלים במועדונים, בחדרי כושר ואפילו ברחוב מרבים להתחיל אינטראקציה עם גברים אחרים באמצעות מגע פיזי, לפעמים בוטה, כמו מישוש איבריהם האינטימיים. במקרים כאלה יהיו גברים שימשיכו לשתף פעולה; יהיו שירגישו לא בנוח אך יבחרו שלא להתלונן, ויהיו גברים רבים, שכלל לא יהיו ערים לחילול גופם.

בעוד שבעלי מקצוע וחברי ארגונים למען הקהילה פועלים כבר מספר שנים על מנת להעלות את הנושא על פני השטח בקהילה הלהט"בית, חברי הקהילה, גם אלו שכבר פתוחים לגבי מיניותם, מעדיפים להשאיר חוויות מסוימות עמוק בתוך הארון.

בשם החירות

החוק למניעת הטרדה מינית – התשנ"ח 1998 קובע כי הטרדה מינית היא אחד מהביטויים הבאים: סחיטה באיומים כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני; מעשים מגונים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, לרבות חשיפת הגוף ללא הסכמת הזולת; הצעות חוזרות בעלות אופי מיני או התייחסויות חוזרות המתמקדות במיניותו של אדם; התייחסות מבזה או משפילה ביחס למינו או מיניותו של אדם, לרבות נטייתו המינית.

החוק, מיותר לציין, לא מבדיל בין נשים לגברים, ובוודאי שלא בין בעלי נטיות מיניות שונות. ועדיין, על פי ארגוני זכויות ונתונים הנצברים ב"קווים חמים" לנפגעי פגיעה מינית – הרוב המוחלט של המתלוננים על הטרדה מינית הוא נשים, ומרביתן מתלוננות על מטרידים גברים. אלה הם לדוגמה נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית משנת 2009:

* 6,680 נשים פנו למרכזי הסיוע לעומת 897 גברים.
* ב-96.5 אחוז מהפניות של נשים הפוגע היה גבר.

* ב- 90 אחוז מהפניות של גברים הפוגע היה גבר.
* ב-5.4 אחוז מהפניות של גברים אישה הייתה הפוגעת.

"החוק דורש קודם כול שמירה על כבוד האדם, וכל מה שאסור לעשות לנשים אסור לעשות לגברים", מסבירה ד"ר אורית קמיר, מרצה למגדר ומשפט ומחברת הספר "זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית". "החוק קובע למשל שאסור לשים יד על איבר מין של אדם אחר, בין אם זה גבר או אישה, בלי שהסכים לכך".

מעשים כאלו קורים חדשות לבקרים בקהילה ההומו-לסבית ורובם אינם מדווחים, איך את מסבירה את זה?

"המאבק המרכזי של הקהילה ההומו-לסבית הוא על החירות להביע מיניות שבעבר נחשבה סוטה, פלילית ולא נורמטיבית. בשם החירות יש נכונות להעלים עין מהרבה התנהגויות שהן בעייתיות על פי חוק. גברים שמניחים יד על איבר מין של גברים אחרים כחלק מהיכרות ובלי שניתנה הסכמה מפורשת – בקהילה אפשר לעשות את זה בלי להיחשב סוטה או עבריין כחלק מחגיגת הלגיטימיות של סוג המיניות. אצל רבים מחברי הקהילה זה לא נתפס כהטרדה מינית, אלא כחופש של ביטוי מיני".

לדברי קמיר, התופעה אינה פוסחת גם על מקרי אונס. "יש תת-דיווח מאוד בוטה וקיצוני בנוגע לאונס בקהילה ההומוסקסואלית בגלל התפיסה החברתית שהביטוי העצמי המיני של אדם הוא כמעט ערך עליון", היא טוענת. "אתוס החירות המינית כל כך חזק, שגם אם מישהו נפגע הוא לא רוצה לצאת בוגד וכזה שמשתף פעולה עם האויב. מי שיוצא נגד דגל החירות המינית שנושאת הקהילה עלול לשלם בסנקציה חברתית".

במקרה של דיווח, החברה תתייחס לגבר שמתלונן על גבר באותה חומרה שהיא מתייחסת לתלונה של אישה?

"לרוב כן. למשל היה סטודנט באחת המכללות שהתלונן על מרצה שקצת נגע בו והציע לו הצעות מיניות, והמכללה טיפלה בכך. ברגע שמגישים את התלונה מתייחסים אליה כי החוק חל עליה".

בעיית הדימוי העצמי

חברת המועצה לשעבר ופעילה בקהילה, עו"ד מיכל עדן, מכירה היטב את התופעה ובעבר ניסתה להעלות אותה למודעות של חברי הקהילה. "במהלך הפעילות הציבורית שלי הגיעו לאוזניי כמה דיווחים על הטרדות מיניות בקהילה. כשכיהנתי במועצת העיר ניסיתי להעלות את הנושא על סדר היום, ואני זוכרת שבאמת לא היה קל לדבר על זה. פשוט לא הייתה לכך בשלות".

מיכל עדן

דן מונה סיבות נוספות להדחקה הקולקטיבית הזו: "יכול להיות שזה קשור לניסיונות של הקהילה להתקבל בחברה כמיעוט שווה זכויות. במצב כזה קשה לחבריה להוציא דברים החוצה ולדבר על תופעות שליליות מחשש שהם יתויגו פעמיים – גם כמיעוט להט"בי וגם כקורבן להטרדות ולאלימות. בנוסף, גורמים בקהילה נמנעים מלהתלונן מחשש שאין מספיק מודעות לנושא בקרב הרשויות והגורמים המטפלים, כמו משטרה וגורמי רווחה. בחלק מהמקרים היו מעורבים אנשים בתוך הארון, ואז יותר קשה להגיש תלונה".

מייק המל, יו"ר האגודה לשמירת זכויות הפרט של הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים, מסכם: "התופעה הזו נפוצה בקהילה. אחת הסיבות היא שהמפגש הראשון של הרבה אנשים בקהילה ההומוסקסואלית, בניגוד לקהילה הסטרייטית, הוא סביב סקס. מצד שני הרבה מהם לא מנוסים, לא יודעים מה הגבולות, ולא יודעים מה הם רוצים ומרגישים".

המל מאמין כי סיבה נוספת היא בעיית הדימוי העצמי שעדיין רווחת בקהילה: "זו אחת הרעות החולות בקהילה. בעיית הדימוי העצמי כמעט מובנית בזהות המינית, הם פחות מעריכים את עצמם, הם מוכנים לספוג יותר, הם לא יודעים למה לצפות אז הם מוכנים לקבל הכול. במצב כזה אם משהו לא כל כך נעים וטוב אז לא ממהרים להגיד לא או להתנגד".

קבוצת תמיכה

הפסיכולוג יואב לוריא והעובד הסוציאלי רני לוי הקימו גם הם קבוצת תמיכה לגברים הומואים וביסקסואלים במסגרת מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בתל אביב והאגודה לשמירה על זכויות הפרט. בקבוצה משתתפים כיום שבעה גברים בגילאי 55-20, ומטרתה לאפשר למשתתפים לעבד את חוויית הפגיעה המינית ולהתמודד עם השלכותיה על היבטים שונים בחייהם.

"הקבוצה מהווה מקום בו לראשונה המשתתפים פוגשים הומואים אחרים שעברו חוויות דומות", מסביר לוי. "המפגש הזה מאפשר להפיג את תחושת הבדידות, לנרמל ולתת לגיטימציה לכל התחושות, הרגשות והמחשבות שמתלווים לפגיעה ולהשלכות שלה על החיים שלהם".

לוי מציע סיבה נוספת לתופעת ההסתרה: "הומואים שעברו פגיעה מינית נוטים לתפוס את הפגיעה המינית כחלק הכרחי מטקס החניכה של כניסתם לעולם הקהילה, ולכן אינם רואים צורך להתלונן ולפנות לעזרה".

כמו כן, לוי איננו מסכים כי קיימות הטרדות מיניות רבות יותר בקרב חברי הקהילה: "נהוג לחשוב שעקב מתירנות מינית יש יותר פגיעות מיניות, אך זה לא הוכח אף פעם".

על כל פנים, רוב המטפלים והמסייעים בנושא מציינים כי מועדונים הם זירה פופולרית לאינטראקציות שעלולות להידרדר לתקיפות מיניות.

גם אצל הלסביות

תופעת ההטרדות המיניות אינה ייחודית לזירת הגברים ההומוסקסואלים, שהדעה הרווחת עליהם היא שהם מתירנים. גם בקרב נשים לסביות, לרבות כאלה המצויות בזוגיות, מתרחשות תקיפות מיניות ורבות אינן מדווחות.

"הרבה לסביות אומרות שהן יודעות מה צריך לעשות כשגבר בא וחוצה גבולות, אבל עם אישה זה כביכול פחות ברור וקשה לשים גבול", אומרת אנה טליסמן, עובדת סוציאלית במרכז הגאה. "יש תרבות של נשים, כולן נוגעות בכולן וחיבוקים וליטופים, ולא ברור מתי זה סתם ומתי זה עובר את הגבול. גם כשאישה מרגישה שזה עובר את הגבול היא נכנסת ל'סרט' עם עצמה. היא יודעת שהיא הרגישה לא בנוח, אבל היא לא בטוחה שהיא צריכה להגיד משהו".

בשנה שעברה הרצתה טליסמן בנושא בכנס באוניברסיטת תל אביב, והיא מצרה על כך שעדיין אין מחקר מעמיק מספיק בתחום: "אחד הדברים שמעכבים חקר והתעסקות בנושא הוא שהקהילה עדיין סובלת מסטיגמות ומדעות קדומות, וכמו כל קהילה אחרת שמוטלות עליה דעות קדומות, קשה להם מאוד לחטט בפצעים של עצמם ולהודות שיש בעיה מחשש שזה יוביל לנסיגה בתפיסות החברה כלפי הקהילה".

"עוד לפני קבוצת התמיכה, קודם צריך להיות מודע בכלל שהחוק רלוונטי לגביך", אומר המל. "היום אצל נשים סטרייטיות הרבה יותר מקובל שבחורה תעמוד על דעתה ותגיד לא, וגם תדווח אם משהו נעשה לה. אצל גברים בכלל, ובמיוחד בקהילה, זה תחום אפור. אנחנו לא כל כך מהר יוצאים למלחמות, ומעדיפים שהסערה תעבור. התקוממות ותלונה על דבר כזה חושפת אותך, ואפילו אם אתה לא בארון אתה לא רוצה כותרות. לכל הומו הכי מוחצן מחוץ לארון יש איזו דודה בקריית שמונה שלא יודעת על זה כלום".

(קטעים מכתבה שפורסמה ב-nrg מקומי, ד' בסיון תשע"א, 6 ביוני 2001)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.