ד"ת לפרשת פינחס | דבר תורה לפ"ש

מדוע בנות צלופחד מזכירות את פרשת קורח הלא נעימה, ומדוע במניין שבט ראובן קורח נזכר שוב? * עובד בדבר תורה לפרשה

ושוב, גם בפרשת פינחס, אנו מוצאים את עצמינו במניין השבטים.

רְאוּבֵן, בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל; בְּנֵי רְאוּבֵן, חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא, מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.
(במדבר, כו, ה).

וכן הלאה וחוזר חלילה.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-גָד, לִפְקֻדֵיהֶם–אַרְבָּעִים אֶלֶף, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
(שם, כו ,יח).

ובתוך אוקיינוס השמות והמספרים צץ לו לפתע סיפור אחר. סיפור נשי. חמש אחיות שמו.
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר.
(שם, כז, א-ב).

ומה הן אומרות, הבנות?
אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-השם, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי השם.
(שם,כז, ג-ה).

ומוזר הדבר עד מאוד. מדוע היו צריכות בנות צלופחד להזכיר את עניין קורח ועדתו –  מאורע שאירע שתי פרשות קודם לזו שלנו? מה יש בה, בפרשיית עדת קורח, שגורם לה להטיל צל כבד וארוך כל כך?

אם נדייק בדברים, בנותיו של צלופחד מדגישות באשר לאביהן: "כי-בחטאו מת". כלומר, בניגוד לקורח שסחף אחריו עדה שלימה ובכך הכתים את הרבים – הנה אבינו חטא  לבדו ונענש לבדו. ניתן אף אולי לומר כי במחשבתן זו, מנסחות הבנות מעין סולם דרגות של חטא. ולא הרי חוטא יחידי לחוטא ומחטיא את הרבים.

הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

אהוד מנור – שבימים אלה אנו חוגגים לו יום הולדת שבעים – בשירו דור (הלחין  ושר יפה ועדין כדרכו חנן יובל), כותב על הקשר הַבֵּין דורי הזה שבין אב לבנו. שבין הדור הבא לזה שקדם לו.
נדמה  שזהו גם לוּז סיפורן של הצלופחדיות הצעירות.

אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שנייה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

בתוך רשימת הכתובות של משפחת ראובן, שוב צץ לו תקציר של מעשה קורח – באדיבות דתן ואבירם שמסונפים לראובנים – והפסוק הקצרצר שחותם את פתיחת הסוגריים הזו אומר: ובני-קורח לא-מתו (שם, כו, יא). הייתכן? ומה עם האדמה שפתחה את פיה והאש שיצאה ואכלה? לא היו דברים מעולם?

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור דור
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך – על הדור שלי!

ואולי זהו הסוד כולו. שיני הבנות והבנים לא אמורות להתקהות מאכילת הבוסר של אבותיהם. בני קורח שלא היו בלב אחד עם עצת אביהם לא מתו ואף בנות צלופחד – עם כל חיבתן ופירגונן לאבא, כאמור לעיל, לא חטאו וחלקן לא צריך להיגרע מתוך משפחת בני שבט המנשה.

הדור הבא מבחין היטב בין טוב לרע
ולו חוש צדק מפותח מאוד…

שבת שלום,
עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.