ד"ת לפרשת מטות | דבר תורה לפ"ש

כדאי ורצוי לנדור נדרים או שהתורה לא רוצה שננדור? * דבר תורה לפ"ש מאת אייל שמבטיח, בלי נדר, לתת תשובה

אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי, אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי. אלא אם יהיה בך כל מדות אלו: 'את השם אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע'. שתהא משלשה אלו שנקראו יראי א-להים: אברהם, איוב ויוסף

(תנחומא מטות א')

חז"ל מדגישים, שלא רק החשש מחילול הנדר משבועת שווא ושבועת שקר גורם להתנגדות לנדרים, אלא עצם מעשה הנדר והשבועה אינו רצוי, גם אם הנדר יקוים וגם אם הנשבע נשבע על דבר אמת. העובדה שהרשות להישבע מוגבלת רק לגדולים ביראה, מורה שהשבועה עצמה אין בה פסול, שהרי אילו היה כן, לא היו מצפים גם מיראי השם להישבע. נראה אם כן כי האיסור והצמצום של השבועות אינו נובע רק מחשש הקלקול שבהם, אלא גם מן הרצון לייקר ולכבד את מעשה השבועה.

גישה נוספת רואה בנדרים כדרכו של אדם להתגבר על תאוותיו, והגם שיש בגישה זאת מן החיוב – שבים וחוזרים חז"ל על הסכנות הטמונות בשימוש באמצעי זה. כך מביא הרמב"ם בהלכות נדרים (יג, כג):

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.

נושא הנדרים מקבל התייחסות נוספת בפרשת בהר-בחוקותי, שם נמצא בתחילת הפרשה  "איש כי יפליא נדר" (ויקרא, כז', ב'). לא נאמר ינדור נדר, אלא יפליא. את הלשון פלא אנו מכירים ממספר מקומות קודמים בתורה למשל בבשורת השם לאברהם על לידת יצחק נאמר: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית י"ח יד) או בפסוק משירת הים: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" (שמות ט"ו י"א). וההבנה היא שפלא הינו משהו חריג במיוחד. בפרשת בהר-בחוקותי מובא עניין הנדרים בהקשר להרמת התרומה למקדש – אף על פי שלאדם אין חובה כלל לעשות זאת, הוא מקבל זאת על עצמו ובלשון של נדר.

זוהי משמעות הפלא בנדרים, אף שאין ציווי על פעולת הנדר ואין בה חיוב, מהרגע שנאמר הריהו מחייב את אותו אדם כמו אחת ממצוות התורה.

מסכת שלמה במשנה ובתלמודים, מסכת נדרים, הוקדשה להתמודדות עם תופעת הנדרים שהייתה מצויה ורווחת עד מאוד עוד בימי התלמוד והגאונים. מסכת אחרת, שבועות, הוקדשה להסדרת הלכות השבועה, בבית הדין ומחוצה לו. רק במהלך תקופת הראשונים אפשר להצביע על ירידה ניכרת בתופעת הנדרים והשבועות, במידת ההזדקקות של הפוסקים והמשיבים לשאלות מעשיות בתחום הזה, ובמידת השימוש בשבועות בבתי הדין.

המאבק של חכמי ישראל בכל הדורות נגד השבועות והנדרים הצליח במידה מרובה: עד כדי כך הושרש הרעיון של זהירות מפני שבועה ונדר, שרבים בימינו מקפידים להוסיף את המילים "בלי נדר" לכל משפט המנוסח בלשון עתיד, שמא תשתמע ממנו מידת מה של התחייבות.

התורה מדגישה את האיסור החמור שבחילול שבועה ובאי קיום נדרים, ומקדישה בפרשתנו פסוקים רבים להבהרה כיצד ניתן ורצוי לצמצם את הנדרים. נראה שהתורה אינה מכוונת רק לאי-חילול הנדרים, אלא מעדיפה שלא ידרו בכלל. "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם", אמר קהלת, וסיכם במשפט אחד את הגישה הכללית לענייני הנדרים.

וטוב נעשה אם נקשיב היטב לדברי החכמה הללו.

שבת שלום,

אייל

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.