ד"ת לפרשת ואתחנן | דבר תורה לפ"ש

מדוע משה בוחר להוכיח את בנ"י דווקא ליד בעל פעור – מקום עבודה זרה שהטקסיות שלו כוללת דברים דוחים ובזויים שלכאורה איש לא יימשך אליהם? * ישי בדבר תורה לפרשה

כשמשה רבנו מוכיח את עם ישראל, נשקפים מולו שני מקומות שונים בתכלית. מצד אחד ארץ ישראל, הארץ הנכספת והבלתי מושגת שאליה לעולם לא יוכל להיכנס. ומהצד השני הגיא מול בית פעור – המקום שבו בחר משה להוכיח את עם ישראל, והמקום שבסופו של דבר נקבר בו.

הבחירה במקום הזה – בית פעור – להוכיח את עם ישראל לפני מותו היא כמובן לא בחירה מקרית. הייתה זאת העבודה לבעל פעור בגבול מואב שהביאה לחורבן גדול בעם ישראל, ומבחינת משה עצם העבודה הזאת לאל פעור היא הצד האחר והסכנה האורבת לעם ישראל בכניסתם לארץ ."עיניכם הרואות את אשר עשה השם בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו השם אלוקיך מקרבך, ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום".

מה יש בה בעבודה הזאת שכל כך מדגישים אותה על פני עבודות אלילים אחרות שהיו נהוגות באותם זמנים , ומשה רבנו מרגיש שהוא מחויב להזהיר עליה יותר מעל עבודות אחרות?

על פי המדרשים, עבודת בעל פעור הייתה עבודה בזויה ושפלה שבה היו האנשים מטילים את צרכיהם על הפסל ומרוקנים את הפרשותיהם עליו. פוערים את עצמם על הפסל.

כשאנו קוראים את התיאור הזה על עבודת בעל פעור, אנחנו מתמלאים סלידה טבעית ופליאה.

אנחנו יכולים להבין עבודה זרה שבה אנשים מרוממים את אלילם ע"י הקרבת קרבנות, טקסים יפים הקטרת קטורת וכל דבר שיכול לרומם את אלילם הנבחר. אבל לעשות צרכים על האל?! מה המשמעות של עבדה זו? וגם אם בחרו אותם עובדי אלילים לעבוד בצורה משונה כזאת את אלילם, איך עבודה כזו מושכת כל כך עם שלם כמו עם ישראל, כולל את הנשיאים והחשובים שבו  עד כדי כך שמשה רבנו צריך לחזור ולהזהיר שלא להתפתות לעבודה שכזו?

נראה שיש בעבודה הזאת משהו עמוק יותר שקָסַם ואולי ממשיך לקסום לאנשים רבים. מה בעצם מסמלת עשיית הצרכים לפני האליל? יש כאן סמל חזק לכך שהכול נכון, שהכול לגיטימי שאין שום דרגות, אין קודש ואין חול, אין טמא ואין טהור, אין יפה ואין מכוער, אין מרומם ואין שפל. הכול בכול מכול הוא נכון הוא אחד. הטבע על כל מרכיביו הוא מה שיש; ומה שיש הוא שצריך להיות. ואין לאדם להתבייש בשום דבר שהוא עושה כולל אפילו  בעשיית צרכיו.

תפיסה זו בעצם אומרת שמעבר לדברים שאנו רואים אין כלום. והחיבור של האדם הוא למה שהוא רואה ולמה שהוא חש כי זה מה שיש. את עוצמתו של האדם הוא לא ייקח ממקומות מחוץ לעולם המוחש, אלא מעצם מה שהוא חווה בעולם הזה שאין בלתו.

תפיסה זו בוטאה בצורה הפילוסופית המושלמת שלה ע"י שפינוזה, פילוסוף יהודי בן זמננו, שזיהה את הטבע כאלוהים בזהות גמורה. מה שיש זה האלוהים והאלוהים הוא מה שיש , ואין שום דבר שהוא מעבר.

יש המון כוח ומשיכה בתפיסה הזו שעד ימינו אלה ממשיכה, בגלגולים שונים, לסחוף אנשים. הרצון של אנשים להתחבר לטבע כמות שהוא, לחזור לרגשות הקמאיים, לא להתבייש בגוף ןבהפרשותיו, לא להתבייש ברגשות הסוערים, לחיות בעוצמה בלי רגשות אשם ובלי שאיפות עליונות .

אבל התורה מציבה אידאל אחר. היא טוענת שהטבע הוא לא כל מה שיש, אלא שיש מאחוריו אלוקות רוחנית קדושה, שהיא בד בבד מחוברת לטבע אך גם מנותקת ממנו.

האדם נדרש לחיות כשרגליו בקרקע אבל ראשו בשמים, בחיבור קשה של רוח וחומר. במצב כזה ישנם דברים שהם רחוקים מקדושה וישנם דברים קדושים. ישנה היררכיה – יש טמא ויש טהור, יש גבוה ויש נמוך. יש קדושה ויש חטא.

משה רבנו מזהיר את עם ישראל בכניסתם לארץ. רגע לפני שבפעם הראשונה מזה מאות שנים הם יתחילו להתחבר מחדש לאדמה, לטבע לנוף. הם יידרשו לעבוד בשדה ובכרם, לחוש במו ידיהם את גשמיות העולם הזה. הוא מזהיר אותם שלא להיסחף לעבודה המושכת כל כך של בעל פעור: לרצון להתמזג עם גשמיות העולם הזה ולשכוח שהאל האמתי הוא האל הנעלם, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. שאין לו תמונה ואין לו מראה.

אידאל של חיים כאלה הוא לא דבר קל. המשימה של עם ישראל לחיות בין שני עולמות, עולם הגשמיות ועולם הסתר העליון, היא משימה קשה ביותר. אבל בזכותה יכול כל אדם להתעלות ולהגיע לקרבת אלוקים אמתית שהיא קרבת הסוד שמעבר לעולם הזה.

שבת שלום,

ישי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.