ד"ת לפרשת עקב | דבר תורה לפ"ש

משה מספר על חטא העגל וטחינת העגל ומוסיף "וָאַשְׁלִךְ אֶת-עֲפָרוֹ אֶל-הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן-הָהָר". מה פשר ההוספה "היורד מן ההר"? * עובד בדבר תורה על משה שמצליח לאחד את הניגודים

גם בפרשתנו מוסיף משה להביט ארבעים שנה לאחור, לסכם ולתקצר את המראות והקולות. גם מקומו של חטא העגל לא נפקד.

וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי.  וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה:  סַרְתֶּם מַהֵר–מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם.  וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם.

(דברים ט, טו-יז)

 ומה באשר לדבר עצמו. לגוף החטא?

וְאֶת-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶם אֶת-הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ, וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב, עַד אֲשֶׁר-דַּק לְעָפָר; וָאַשְׁלִךְ, אֶת-עֲפָרוֹ, אֶל-הַנַּחַל, הַיֹּרֵד מִן-הָהָר.

(שם, שם , כא)

דבר מה בפסוק תופס את העין ומטריד את המחשבה. על שום מה נדרש משה –  לאחר תיאורי השרֵפה, הכתיתה, הטחינה, וההשלכה אל הנחל – על שום נדרש משה לתוספת הזו של: היורד מן ההר?

מדוע חשוב לאבי הנביאים, באחד משיאי הדרמה של חייו, לציין את נקודת הציון הגאוגרפית הזו של הנחל היורד מהר סיני?

נדפדף כמה ספרים אחורה, לפרשת "כי תשא" שבה נפרשת בפעם הראשונה המסכת הזו של עגל הזהב. שם, לאחר שמשה משבר את הלוחות תחת ההר, מופיע פסוק שהוא כמו תאומו של הפסוק שלנו:

וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(שמות, לב, כ)

ובכן, כאן טמון ההסבר להשלכת האבק הדק של העגל הטחון למי הנחל. לא מין טקס מסתורי או רצון להשמיד כל זכר וראיה לחטאה הגדולה הזו, אלא פעולה מעשית ופשוטה שמטרתה להשקות את בני ישראל במים המאררים הללו ובכך, אולי, לכפר על העוון הנורא.

אך עדיין לא נפתרה לנו תעלומת "היורד מן ההר".

ואולי התשובה נעוצה באמרתו המוכרת של בעל "הכוזרי", רבי יהודה הלוי שטוען כי שורש האמונה הוא גם שורש הכפירה. כאילו שני היצרים הללו, יצר האמונה ויצר הכפירה, ירדו לעולם בכריכה אחת. ואת זאת מבקש משה לומר. את שורש הכפירה הטחון עד דק הזה – העגל – אני מערבב עם מי הנחל הזכים הללו שיורדים מההר הזה שעליו ניתנה התורה – שהוא שורש האמונה. ובשיקוי המר הזה אני משקה אתכם כדי שתזכרו עד כמה דק ומסוכן הגבול הזה שבין להט האמונה לשלהבת הכפירה.

ובסוף מעגל בצל שמש בוערת
כיביתי לך בוקר, הדלקתי לך ערב
ובסוף מעגל התחממנו על קרח
ציירת לי שיר ערש, דקלמתי לך פרח

בשיר "בסוף מעגל" שכתב והלחין קני יאנג ושתרגם אותו יפה יהונתן גפן, מספר לנו אריק סיני בקולו החרוך והחם על הפכים שמתחברים וניגודים שנפגשים להם.

שתינו כוס עצב ובכינו כוס צחוק
שרנו בעשב, התקרבנו רחוק
רק בסוף מעגל, שם הקו מתחבר לו
בסוף מעגל את שלי

האם יש סוף למעגל? כיצד ניתן להתחמםעל קרח?

במו ידיו על שפת הנחל, בזרייה הזו של עפר העגל על פני המים, משה מצליח לעשות את הבלתי אפשרי –  להפגיש בין שורש האמונה לבין שורשה של הכפירה. לאחד את הניגודים.

שבת שלום,

עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.