"הומואים, סליחה אם פגעתי בכם" | הומופוביה

כמו עוד סטרייטים, נהג דני אמימר לצחוק על הומואים. לא מתוך רשעות אלא כי כל החבר'ה צחקו. כעת, לאחר שסיים כיתה יב, הוא מבקש סליחה על התנהגותו * מכתב שנשלח בבלעדיות לאתר כמוך!

שלום,

שמי דני אמימר ואני סטרייט.

איני חסיד זכויות אדם, אני אדם דתי אורתודוקסי (משתדל לפחות) ומנסה להימנע מלהיכנס לנושאים דקים כמו מיניות. הדת היא דבר חשוב בחיי ואני מנסה להכתיבם עד כמה שאפשר לאורה.

נולדתי בירושלים למשפחה מסורתית וחייתי כאן עד גיל 11. לקח לי זמן להבין שגם אם אני מתנגד לדרך חיים מסוימת של בן אדם, לא תמיד אני טוב יותר ממנו.

אמנם זה לא נותן לשנינו לגיטימציה לאותו מעשה (לפחות בעיניי), אבל לפחות לדעת לשמור את פי בנוכחות אותו אדם היה דבר שלקח לי זמן להבין אותו.

כך הכול התחיל

הפעם הראשונה שבה השתמשתי בכינוי "הומו" ככינוי גנאי היה בכיתה ד'. באותו זמן חשבתי שזה כינוי שדומה ל"מטומטם" והייתי מחלק אותו חופשי חודשי לכולם. אני זוכר שבסוף השנה ההיא הסבירו לי מה המשמעות של הכינוי, והסמקתי עד שורשי שערותיי.

אך לא עצרתי בזה.

כילד בן 10 שלא ידע מה המשמעות של מיניות בכלל, שמרתי את המילה הומו לטובים שבאויבי (כי באותו זמן די שמרתי על הפה וניבלתי אותו לעתים רחוקות).

בכיתה ו' עברתי לאמריקה וחייתי שנה בניו-אורלינס וקרוב לשלוש שנים בשיקגו. אמנם למדתי בבית ספר הדתי, אך ברחוב שלי הכרתי את חברי השכונה, ברובם בחורים קתולים לטיניים ואירים. ניו-אורלינס של אז הייתה מקום מסוכן ,וכמעט שלא יצאתי לרחוב ולא קניתי חברים. אך בשיקגו התחברתי לתושבי השכונה. לחבר'ה האלה יש רצון עז לשחק את המאצ'ו.

אני זוכר שבניגוד לתלמידים מבית הספר הדתי שהיו ברובם יהודים אמריקאים ושסבלו מהצקות מצד תושבי השכונה, אני לא סבלתי מהתעללות או הצקות מצדם. מלבד העיגול על הראש ומשקפיים מתחייבים, לא דמיתי לכל החבר'ה הקטנים מבית הספר שלי (כבר אז הייתי בחור מגודל). גם המוזיקה ששמעתי לא הייתה בדיוק מוזיקה חרדית, ובכלל היה קשה לראות בי בעין לא מזוינת אדם דתי. לא הסכמתי לאכול קש מאף אחד, וכשהייתי פותח את הפה והגוי שרצה לשמוע קללות ביידיש שמע פתאום קללות בערבית ובספרדית ששמעתי בבית, הוא הופתע. אולי התכסחנו, אבל רכשתי כבוד. כאשר ניסו לעבוד עליי בכסף הצלחתי להימנע מכך, וכאשר הם שמעו מוזיקה אתנית ממני, מילים בשפות מזרחיות וספרדית, הם הפסיקו לראות אותי בתור "הלבנבן המועד" והתחילו להתייחס אלי בתור "פליט" כמו שהם היו (אפילו שאין לדבר אחיזה במציאות. חייתי די טוב ואני בן יחיד, פשוט לא טבעתי בשפע), בחור שנלחם במערכת.

גם העובדה שהבהרתי  לחלק מהבחורים בשכונה שניסו להציק לי שאני גם אוהב מכות, ושאני לא אהסס להחזיר (בארץ לא הייתי מעז לעשות דבר כזה, כי בארץ כמו שהזכרתי לא היה לי "גב" לצאת נגד בריונים או אנשים שאיימו עליי) עזרה לי לבסס מעמד של אחד מהחבר'ה.

בבית הספר היסודי בארץ הייתי תולעת ספרים ודי לא מוערך, אך בחו"ל לא הגדירו אותי כסתם יהודי, מה שנחשב בעיניהם מוזר ומוקצה, אלא בחור מהארץ הכי קשוחה במזרח התיכון.

האמת, אפילו שפחדתי מהם ומהיכולת לאלימות שלהם, הבנתי שכדאי להיות קרוב אליהם לביטחוני העצמי, וגם די החמיא לי שדווקא לי לא מציקים. הבנתי שאם אעמוד על שלי ואשחק את המשחק, די יעריכו אותי.

הומופוביה אמריקאית

אם אתם חושבים שהתרבות שלנו בישראל היא הומופובית – אתם צריכים לראות את תרבות הרחוב באמריקה. היה בר לגייז בשכונה הצמודה לשכונה שלי, ואני זוכר שתמיד כשיושבי הבר היו יוצאים משם לסיבוב לילי כל החבורה מהשכונה שלי הייתה מסתלקת מהרחובות, לא מוכנים להיפגש או לראות ולהראות באותה השכונה עם מי שמוגדר בעיניהם כ"חולה". אף אחד מהחבר'ה בשכונה לא מוכן ללחוץ יד ואפילו לקחת עודף ממוכר בחנות בגלל שהוא הזדהה כהומו.

ובתקופה ההיא נחשפתי לראשונה לתופעה של שני גברים נשואים – שני בני זוג מהיספניולה שחיו ביחד בסוף רחוב שלנו סבלו מהמבוגרים תמיד הצקות. הילד שלהם, ילד קטן בן שמונה, סבל את הבוז מצד הנוער. כן, ילדים בני 14 מתעלמים בגסות ומזלזלים בילד קטן שכל חטאו היה שנולד להורים הומוסקסואלים.

ההתעללות בו גרמה לי רגע לעצור ולחשוב האם התעללות כזאת מוצדקת – לילד הקטן נתקע כדור על עץ גבוהה ומסוכן. הוא לא יכול להגיע. החבר'ה מהשכונה היו יכולים לעלות על העץ בשניות ולחסוך לילד טיפוס מסוכן מאוד. אך הם התעלמו מבקשות הילד. בסוף בא אדם מבוגר שהוריד לילד את הכדור, אך בינתיים השתלטו החבר'ה מהשכונה על המגרש ולא נתנו לצעיר לשחק.

הרגשתי אשם. אמנם מעולם לא השתתפתי באופן אקטיבי בהצקות, אך מעולם לא הבעתי התנגדות לעניין. מעולם לא אמרתי שזה לא בסדר. הרגשתי צער על הילד של הזוג, אך המוח המעוות שלי אמר לי שההורים שלו אשמים בזה.וגם פחדתי לצאת נגד מי שבעיניי עשה לי טובה וקיבל אותי לחבר'ה.

אני זוכר מה היו מושאי הצחוק העיקריים שלנו – הילדים הלבנים הפראיירים שלא יודעים לשמור על הכסף, הילדים מבתי הספר החרדיים עם השטריימל והמראה הגלותי, וההומואים. כן ,כל מי שהיה שונה מאתנו או שלא הסכמנו עם דרכו הפך מיידית לשנוא. המילה "faggot" הפכה שגורה בפי כמו שהייתה בכיתה ד'.

תהליך התחזקות

אני זוכר שצחקתי על תלמידי הישיבות: היינו משמיעים מוזיקה ערבית ליד ישיבה ואז כשהיו באים לצעוק עלינו ולקלל אותנו במילים כמו שווארצע, חייאס, אנטישמים,הייתי מפתיע אותם פתאום בעברית עם חיקוי ליידיש – "אבל למה חסדים? למה? גם אני יהודי", ונהנה מהמבט בפניו.

אני זוכר צחוקים בין החבר'ה ששותים בירות במעגל על כמה מסוכן להיות היום גבר עם כל בעלי הנטיות שקיימים בחברתנו. כולם הפכו למושא צחוקים.

באותה תקופה שמתי לב שכבר אין לי כמעט חיבור לדת, ולכן התחלתי להתחזק קצת – הלכתי לבתי כנסת, שמעתי דרשות וכדומה. הפכתי לדתי יותר מחלק מהמשפחה. נכנסתי חזק לדת, עדיין בלי לוותר על הערכים המוזרים שרכשתי. עדיין הייתה טבועה בי מין דחייה מכל מה ששונה.

מצאתי צידוקים לשנאה בדת, כשקראתי שהדין על מספר אנשים בעלי נטיות הוא מוות. ככה האמנתי אז, שבחברה מתוקנת אין מקום (לפחות על הקרקע) לא להומואים ולא לאויבי ישראל ולא לנשים שחושבות את עצמן (סליחה גם מהנשים שביניכם. כשאתה בחברה שקוראת לכל אישה ביץ', משהו נדבק בך אפילו שאתה יודע מה ערכן של הנשים).

ניצני שינוי

כשחזרתי לארץ הרוב השתנה. התמתנתי. לא קצת, הרבה.

התברר שמה שחשבתי באמריקה לא ישים בארץ. כבר אז ראיתי פירוד בארץ. שמאלנים לשם, חרדים לשם, דתיים לשם, ימניים לשמם. הבנתי שאם אוותר על כל מי ששונה – אשאר בארץ הזאת לבד. המשכתי לקרוא ולקרוא. הבנתי שכדתי אמתי אני צריך לקרוא יותר, ואף אם לא אדע את כל חוקי התורה אבין לפחות לאן הרוח מנשבת.

לכאורה, הייתי אמור להפוך לשונא השונה (ובכללם ההומואים) ולכעוס על כל מה שזז, אך אז התבררה לי האמת על התורה. קודם כל התחלתי בהדרגה לשנות את הגישה שלי לנשים. ראיתי עד כמה התורה מעריכה את האישה ומעריצה אותה. הבנתי שאני צריך לכבד את השונה. הבנתי יותר את הסיבות שהביאו את הדת היהודית להתנגד להומוסקסואליות. הבנתי שמדובר בכיוון לחיים, הַכוונה, ויותר דחיפה לקיום יחסי הנישואים הקיימים בישראל. הבנתי שאין זו הומופוביה והתכחשות לכך שיכול להיות גבר שלא נמשך לנשים בכלל.

הבנתי שאני צריך לקבל את כולם.

דת לחוד ותחושת בטן לחוד

בשנתיים האחרונות שמרתי את ההתפתחויות בלבי. יכול להיות שזה בגלל הירידה במעמדי כי חזרתי להיות החנון של הכיתה. לצערי, הניסיון שלי להיכנס בכוח למיינסטרים היה בעזרת הליכה בתלם -צוחקים על מה שכולם צוחקים: על ערבים (הבנתי שאיני שונא אותם כאנשים, אלא את הייצוג שחלקם מביאים בטרור העולמי.) ועל הומואים.

היום אני מצר על הבדיחות הנדושות והיחס המזלזל כלפי הומואים. בתור אדם דתי אני מודע ליחס המזלזל מצד חלקים מהחברה, ויחס זה מונע מאתנו לדון ברצינות הנשוא ההומוסקסואלים. הבנתי שחלק גדול מהחברה עדיין מאמין בדין רודף (אפילו שבימינו אין דיני נפשות) ומאמין שאם ידוע לו מישהו שהוא הומו – הוא יכול לרצוח אותו מיד.

אני מאמין שחלק מהנוער, לא רק בחברה הדתית, צריך לתת להומואים יחס מכבד יותר. צריך להתגבר על תחושות הבטן (אני מצטער שאני מזכיר זאת ,אך אנו מדברים דוגרי כאן) ולדון ביחס רציני וענייני לגבי הנושא הזה.

נכון שאני מאמין שיש אלמנטים שהחברה צריכה למדר, כמו הוצאת המיניות בכוח לתקשורת ולמדיה (לא משנה איזו מיניות), אבל אין ספק שהדרך הראויה לכך אינה בדיבורי שנאה וגזענות ובבדיחות שמתגלגלות שנים בלי שאיש יחליף אותם.

רבותיי, מי שדתי באמת צריך להחזיק באמונותיו באמת, אבל כמו שאמרתי – אין מקום לערבב בין דת לבין תחושת בטן. אני מאמין שהקהילה ההומוסקסואלית לא עושה דברים נגדנו בכוונה, ואם נסביר להם את הרגשתנו הם ישתדלו להתחשב ברגשותינו. שוב, להתחשב. היום בישראל איננו יכולים לכפות דת, ואיננו יכולים לוותר על שום יהודי בחברה שחי בניגוד למוסר היהודי שאנו מחזיקים בו. יש מקום לחנך לדת, לרוח הדת, אך איננו יכולים להיכנס לאיש לתוך ביתו. גם לא במחשבתנו וגם לא בדיבורים (מצחיקים ככל שיהיו).

בקשת סליחה

לסיום, אחרי ששטחתי את המשנה החדשה שלי, והסברתי שדי נשאבתי לאירועים שקרו עד לפני שנתיים, ברצוני לבקש סליחה על השנתיים האחרונות. איני יודע אם מישהו מהחברים שנמצאו איתי הוא הומו, אך אני מצטער.

אם פגעתי במישהו בשנים האחרונות – שיקבל נא את התנצלותי על זאת. השנתיים האחרונות היו בעיניי שנתיים של העמדת פנים. בכיתה חזרתי להיות החנון, וזה די כאב לי, כך שפתחתי ג'ורה גדולה מדי. אם מישהו סיפר בדיחה, ניסיתי להמשיך אותה כדי להיכנס לחבר'ה, אפילו שכבר הייתי מודע לכך שאני טועה ושהדיבורים שלי עשויים לפגוע.

אני מתנצל בפניכם ובפניי (כי בסופו של דבר, פעלתי בניגוד למצפוני לתועלת עצמית), ואני מקווה שתסלחו לי. קיבלתי על עצמי לשמור על הלשון שלי, ולא להשתמש בכינויים פוגעניים ובהטפות לפגיעה במישהו רק בגלל מיניותו.

אני אדם ציני, כך שאם תשמעו אותי מספר בדיחה על מישהו תדעו שזה לא כי אני שונא אתכם, אלא כי יש לי מלאי בדיחות מוגבל. ואני צוחק גם על עצמי, ותאמינו לי שאין לי רצון לפגוע.

מקווה שחברי הקהילה שסבלו יחס מזלזל יבינו את חלק מהגורמים שגרמו לנו להתנהג כך, ואני מקווה שבני הנוער שנכנסים לפורום כדי לספר בדיחות, אחר כך יקראו את בקשת הסליחה שלי ויפנימו משהו.

על החתום,

דני אמימר

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על חיים לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. "האמת כבדה על כן נושאיה מועטים" כתב רס"ג. לצערי, בודדים ומעטים האנשים המסוגלים להודות קבל עם ועֵדה "טעיתי". או כלשונו של ידיד נעורים לשעבר שרק לפני כשנה נודע לי שגם הוא גיי "לטעות זה אנושי. להאשים את המחשב בטעות זה עוד יותר אנושי".
    תודה רבה לך, דני, על שהוכחת לי שיש עדיין אנשים במדינה הזו טבחברה הדתית שגם מסוגלים להכיל את השונה (והכלה אינה בהכרח קבלה) ויתרה מזו מסוגלים להודות בטעויותיהם בפומבי.
    ועל כך מעריץ אני אותך.