סיכום מפגש תשרי תשע"ב: טיול חוה"מ סוכות | אירועים ומפגשים

לגור בירושלים ולא לדעת שיש בה מסלולים כגון אלו – זה פשוט מאוד אבסורד * צחי החופשי (סוף-סוף) מסכם את הטיול כולל ההליכה בנִקבה והנוף המרהיב

עת קרני השמש הזדווגו עם שעת הצהריים ומתחו קו אופק חדש, נפלא ומיסטי על הרי ירושלים הפונים החוצה לה, נשמתי אוויר צח. לא נקי במידה רבה, אבל מספיק רענן. שכן רגליי אותה העת עמדו בתחנת הדלק הצהובה – המקום שבו נתכנסו.

בית העראי שימש לנו מחסה זמני מהשמש הנעימה וצל קורותיו השרה אווירת רוגע ונעימות. בו הנעמנו את זמננו עד לזמן ההתכנסות הרשמית שבה המדריך יוסי (שיאמר לזכותו: הנמרץ, הזריז והעמוס בידע כספר בעל אלף דפים), הסביר על אופן המסלול שבו נצעד בשעות הבאות.

המדריך יוסי דוד

כאן אעצור ואומר לאלו שלא באו לטיול הרגלי או שנפשם התקשתה לעלות את הכביש הארוך אל עיר הבירה: הפסדתם ובגדול.

אפשר היה לומר שמבחוץ נראתה הקבוצה כקבוצת מטיילים לכל דבר ולא היה המביט מהצד מהרהר בכך כי מדובר בחבורה בעלת מאפיינים ייחודיים השותפים לחברי הקבוצה בלבד, להבדיל משאר הקבוצות שביקרו באתר ובמסלול באותו הזמן.

דרך ירידה מפותלת, מאובקת, ושלה היכולת לגרום לאנשים להחליק בצורה מגוחכת ירדנו אל ליפתא, מעיין קריר ונעים הן למראה והן למגע. היה נחמד לחוש את קרירות המים בכפות הרגליים בימים האחרונים של הקיץ (ואני מתחרט שלא קפצתי למים ברגע של טירוף). הנקבה שהייתה גדולה כדי פתח אדם אפשרה לנו לצעוד פנימה בחופשיות מאופקת ולגלות דברים שהיו נסתרים מעינינו. לגור בירושלים ולא לדעת שיש בה דברים כגון אלו זה פשוט מאוד אבסורד.

המדריך יוסי המשיך לתאר את נפלאות העבר של ליפתא בעוד אנו צעדנו בינות שבילים עמוסים בבתים המטים ליפול. הוא שב ואמר כמה שמשתדלים להשקיע במקום שבו אנו צועדים, על אף חורבותיו, שכן ענני האבק של פעילות הבנייה שהשתקפה משיפולי ההר נראתה בבירור וקצת היה קשה לחוש עוד את ליפתא "הטבעית" כשראו את מכונות הבנייה.

משירדנו מטה אל שביל האופניים העמוס בעצי זית עתיקים וחדשים כאחד המשכנו לצעוד בדרך ארוכה הלאה, אל המשך המסלול. בחורים סקרנים נגשו אלינו וחיטטו. שאלו מהיכן אנו ולאיזה קבוצה אנו שייכים. מה שגרם לנו לתהות על התשובה זמן מה. אך המענה שהגיעה מהברקה מהירה גרמה לי להבין שכעת שַבְתי להיות בחור ישיבה ואני צועד עם חבריי לספסל הלימודים.

יכול להיות שהייתה זו האווירה או שמא אווירת עיר הבירה או בכלל הרעיון של יום חופש לא שגרתי, אבל ההליכה לארוך המסלול שלא נגמר גרמה לי לחוש סוף כל סוף מעט חופש וחופשיות שלא חשתי מזה זמן. סוף כל סוף אני צועד במורד הרים ללא סודות וללא שקרים וללא צורך בלהיות מישהו אחר או משהו שאני לא. חשתי אני עצמי ללא כל העמדות פנים שהן באותו הזמן הרגשתי שמותר לי להיות מי שאני, כמו כולם, גם אני, משהו מיוחד וחריג אבל נפלא בדרכו שלו כמו כל חבר אחר לקבוצה. מה שגם הכרתי אנשים חדשים ומעניינים שהנעימו לי את ההליכה תחת השמש הקופחת.

שילוב של טבע ובנייה

תפילת מנחה ודבר התורה שהתקיימו תחת עץ רחב יריעה ועתיק יומין גרמו לי לחוש הילה ואווירת חג. אבל מה שברור, לחברי "כמוך" עדיף בינתיים שלא לקיים ערב קריוקי או משהו דומה. שהרי שירת "החג שמח" גוועה ודעכה בטרם התחילה.

מכאן ולכאן, השמש הקופחת גרמה לי לשכוח את שמות אתרי ארצנו, וכל שזכור לי מהשמות הוא המקום של מסלול החלילים. החלק האחרון של המסלול שבו צעדנו. להפליא, התברר לי שאנשי ישראל באשר הם אינם עצלנים כמותי והם יוצאים בהמוניהם אל הטבע שחשבתי עד כה שנעלם עקב כמות הבנייה ההולכת וגדלה. היו שם משפחות ומטיילים רבים שגרמו לי לשוב ולכמוה לטיולים שהייתי עושה פעם, עוד כשהייתי בישיבה.

עלייה אחר עלייה אולי לצורך ירידה, אבל היופי שנגלה היה שווה את ה"טרחה" שעברתי. עצים, שיחים, מערות. מיני דברים התגלו לעיני ולרגעים ארוכים חשתי (בעיקר שכמעט ומעדתי אל הוואדי שלמטה) כפרודו בעת שנשא את הטבעת למורדור. הליכה כיפית, מהנה ומאתגרת.

ואז הגיעו מערות החלילים. מערות בעלות עמודים דקיקים שמחזיקים את תקרות עבות תחת צלע הר שלכאורה נמצאת באמצע שום מקום, אבל נמצאת ממש תחת כביש הכניסה לעיר. אבסורד, כבר אמרתי?

חלילים. יש אגדה

יש שטוענים שבשעה של שעת ערב, עת שהרוח זורמת לה בין עצי היער הסמוך למערות אלו, מעופפת לה בדרכה דרך אותם נקיקים ומערות חלולות וגורמת להם להשמיע קולות צווחה ונעימות שמזכירות לחישות חלילים. אך יש שטוענים שהקול שנשמע בשעה שהשמש שוקעת אינו של הרוח הקרה אלא של נסיכה עתיקה כמו הרוח. כזו שהייתה יפת תואר ומראה והייתה כמו בכל סיפור על נסיכה מאוהבת גבר חייה. אבל לצערה אותה אהבה נאסרה עליה כפרי אסור. וברגע של טירוף, עת שחגה לה על צלע הר בוכייה ושברירית בחרה לשים קץ לחייה. שכן מה הטעם בהם אם נאסר עליה לטעום את שפתי האהבה שבה חשקה?

 

"…נסיכה, על הצלע ההר עמדה. פרסה ידיים, יללה ובכתה. רצתה אבל עליה נאסר. והיא עדינה כמו מלמלת שמלתה לא יכלה לעמוד באתגר שעליה נכפה. הביטה לתהום וראתה את אהובה. פרשה כנף כציפור חופשייה, נפלה ופרחה נשמתה. וזו שרה ומייללת עת הלבנה מפציעה. בין נקיקים ומערות שרה את סיפורה ובוכה על אהובה. לעולם לא תתחרט על המעשה שעשתה. לנצח תשיר את שיר האהבה…".

 

להבדיל מאותו הסיפור, חלק מחברי הקבוצה טענו שראו שאריות גופות ועצמות בתוך המערות החשוכות. כאלו שמסרו דרישות שלום רחוקות. שמא הייתה זו האמת או השפעת השמש שחיממה את מוחם משך השעות האחרונות.

המערות והנקיקים

בצחוק, שמחה וכיף שנגמר, הסתיים המסלול במבשרת. אזור שרגליי לא דרכו בו מעולם. חשבתי שחבל שלא בחרו במסלול יותר ארוך. כיף שכזה לא חשתי הרבה זמן.

עוד דבר טוב שיצא לי מהטיול הרגלי: את הקילוגרמים של החגים השארתי בנקיקי מערות החלילים.

אז עד לפעם הבאה: שנה טובה ומהנה. שנה של החלטות אמיצות וחוסר פחד.

שלכם,

צחי

– – –

הטיול היה ביום ראשון, ח"י בתשרי תשע"ב, ג' בחול המועד סוכות, 16 באוקטובר 2011. באזור ירושלים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי להתעדכן לגבי הפרטים המדויקים: kamoha.or@gmail.com.