אבא – האדם שאמור להיות הכי קרוב אליי | או שכן או שלא

והוא לא! מירון מספר על שמעולם לא הרגיש שאביו אוהב אותו וגם שהוא לא הרגיש קשר אל אביו. יש פתרון? אפשר לתקן דווקא באלול?

חודש אלול. לקראת סופו. לא להאמין שהגלגל יתחיל לחזור על עצמו שוב בעוד שבועיים. שוב פעם ראש השנה. אז יגיע יום כיפור והאין לי כוח שוב פעם לתפילות ארוכות כל היום ולצום. עובר דרך סוכות והכיף שצריך לבוא ונחתם בשמחת תורה. וזהו, מתחילה תקופת הסתיו-חורף. תם ולא נשלם לו הקיץ! איך זה שכבר חלפה לה השנה?

יש בזה קצת משהו עצוב שאני מתבגר וגדל והזמן עובר, אבל אני לא מרגיש סיפוק מיצוי מהשלב שבו אני נמצא. מזה שאני עדיין לא סגור על עצמי על כיוון על העתיד, על מקצוע, על התקדמות אישית. אני כל כך עומד במקום. וכבר מתנגנות לי המילים בראש של השיר של גלי עטרי "הכול עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת, היית כאן ופתאום, הכול נטרף כמו חלום, אל פי התהום…".

אני רק זוכר שהיה כאן תשעה באב ואחריו באו ימים נעימים של ים וחופשה והנה זה נגמר עונת הקיץ והרחצה משיבה אותנו אל מחוץ לתחום החוף הזהוב והחם, כמו פולטת אותנו החוצה מן הים כאומרת שובו עכשיו אל שגרת חייכם ושובו כעבור שנה כשכבר תוסיפו עוד קמט אל פניכם.

חודש אלול חודש הרחמים והסליחות (כן אני מודע לכך שארבעת המילים הללו נשמעות כמו פתיחה של דבר תורה לעוס אבל זו ממש לא הכוונה כרגע) ועדיין לא התחלתי לומר סליחות. ובכלל על אילו סליחות מדובר? לי קשה מאוד לסלוח לאחרים ובמיוחד לעצמי. לדעתי, זה שאני לא סולח לאחרים נובע מכך שמאוד קשה בכלל לסלוח לעצמי. וכשלא סולחים לאחרים אז שום דבר לא נמוג אלא רק מתאסף לגוש טינה בבטן שמחכה לפרוץ ברגע המתאים. וככה מתקיים לו אצלי הכביכול פסוק "לא נשכח ולא נסלח". כך ברגע שמשהו בי נפגע, קשה לו להתאחות מחדש, ואז גם מערכות היחסים אינם חוזרים לקדמותם כי תמיד יש הצד שזוכר ומזהיר אותי מלהיכוות שוב בלהבות.

זה מתבטא היטב במערכת היחסים שלי עם אבא שלי. משהו שם כבר רקוב בשורש. מרוב תקופות של ריבים ופגיעויות – אין בשר שניתן לאחוז במערכת יחסים הזו.

אבא שלי, ואני מאמין שכמו אצל הרבה אחרים, הוא נושא מורכב. האמת היא שמעולם לא ממש הרגשתי שהוא אוהב אותי וגם לא הרגשתי שאני קשור אליו. לא התגעגעתי אליו יותר מדי כשלא ראיתיו שבועיים. וזה קצת עצוב לי עכשיו כשאני כותב את זה. כי זה אבא שלי. הבן אדם שאמור להיות אחד האנשים הכי קרובים אליי. והוא לא! אנחנו די שונים באופי והוא לא מבין אותי והרבה פעמים מתעצבן עליי ומדבר בטונים צורמים שגורמים לי לבסס בתוכי את המחשבה שהוא לא אוהב אותי. להיפגע ולהתרחק.

וככה היחסים ימשיכו להם. לוּ הוא היה יודע מה ההשלכות של ההתנהגות שלו כלפיי על מערכת היחסים בינינו, אני משער שהוא היה מתנהג אחרת. הוא לא יודע כמה עמוק אני נפגע ממנו, וגם כשאני מנסה להסביר לו הוא לא באמת מפנים את זה. ואולי אני זה שלא הסברתי את זה בצורה בהירה ומספקת? חיינו יחד מעט מאוד שנים, אז גם ככה לא היה לנו יותר מידי זמן ביחד להיקשר. רק שמעתי עליו דברים רעים, והיום אני באמת מרגיש מרוחק ממנו. אני חושב עליו דברים רעים באיזשהו מובן שגורם לי לסלוד ממנו. לא בטוח שהוא רע, אבל הרושם שנטבע בי בילדות קשה להסרה. גם בעיקר אחרי שהסיתו אותי נגדו. וככל שעברו השנים זה התבסס בי יותר והיום זה כבר קשה לתיקון. אולי הפתרון שלנו הוא ללכת לטיפול משפחתי.

הוא בכלל לא מתייחס אליי כאל בן אדם בוגר, כך לפחות אני מרגיש. הוא לא מכבד אותי והרבה פעמים כשאנחנו רבים בטלפון הוא מדבר בטונים עצבניים ולא נותן להשחיל מילה. הוא חושב שהוא צודק וממש הוא לא יודע להכיל אותי, את הבן שלו.

האמת שדווקא לפני כמה ימים הייתה לנו פגישה נדירה שבה היה באמת נחמד ונעים,ר ק חבל שזה צריך להיהרס כל כך מהר אחרי שרבנו. שוב. והאמת היא שהפעם פחות נפגעתי ממנו כי אולי הוא דיבר בטונים לא יפים, אבל נבע מדאגה. ואיכשהו הצלחתי שלא להיפגע ממש. אבל זה כן עשה אותי עצוב כי התקשרתי אליו ושתפתי אותו בזה שקשה לי וציפיתי לתמיכה ממנו ודווקא ההפך הגיע אליי. אמרתי לו שחבל שאני בא ומשתף, וככה הוא מגיב. או אז יבוא הרגע והוא ישלוף את הטיעון המנצח שהוא אמר לי כמה פעמים מה הדבר הנכון לעשות, אבל אני עדין חושב ההפך ומתווכח.

אני עדיין בשלי. הוא לא מצליח להעלות בדעתו שאולי גם לי יש רצונות ודעות שהם שונות משלו? שהוא לא תמיד צודק?מה החוצפה הזו?

מה באמת יהיה איתנו? לדעתי המערכת יחסים הזו תהיה רגילה כזו, בלי יותר מדי חיבור. אנחנו ניפגש ונדבר אולי, אבל לא באמת יהיה לנו חיבור של אבא ובן אלא שיחות סתמיות ואולי מעבר. נתעניין זה בזה אבל לא יהיה יותר מדי עמוק. פה ושם הוא ימשיך לפגוע בלי לשים לב, ופה ושם גם יהיה ריב שיבוא לקשט לנו את מערכת היחסים הנפלאה שלנו.

אנחנו צריכים ללכת לטיפול, אבל יש לי כל כך הרבה דאגות על הראש ואין לי כוח להתחיל לחפש פסיכולוג טוב ולא יקר, אבל בעצם הכתיבה הזו מתבהר לי שמשהו כן צריך להיעשות ושצריך לקחת את זה בידיים כי חבל על הזמן ועל השנים שעברו ושעוברות להן ככה בניתוק רגשי.

אני חושב שאבא ואימא הם הבסיס למערכת רגשית נורמלית, וחיים נורמליים בכלל. וככל שנהיה יותר רחוקים מההורים שלנו כך הבסיס שלנו יהיה פחות יציב ואיתן לחיים בריאים נפשית. וככל שנברח ולא נטפל, זה לא באמת יעזור, זה תמיד ירחף ויהיה שם בסביבה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.