ד"ת לראש השנה | דבר תורה לפ"ש

כשאנו מאזינים לשיר האם אנחנו אכן מכוונים את לבנו למילות הכותב או שמא רק עוברים בסמוך אליהן? ומה לגבי התפילה והמצוות? עובד בד"ת לשנה החדשה

וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כיוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא

כך מספרת לנו משנה ז' של הפרק השלישי במסכת ראש השנה.

הנה לפנינו עוד פרק בסוגיה הלא פתורה האם מצוות צריכות כוונה או שמא פטורות הן ממנה?

כלומר האם בעת קיום המצווה עליי להתכוונן בכל נימי נפשי לשם קיום המצווה או שעצם עשיית המצווה וההתעסקות בה – היא היא המצווה גופא?

ובכן, על פי שונֶה המשנה שלנו, אין ספק שהמצוות דורשות כוונה מלאה. שהרי ממשיכה התנא ומסביר:

אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו

אך המשנה שלנו לא מסתפקת בפשט. המשנה שלנו מחדשת חידוש גדול ולא בכדי היא בוחרת באדם שבאקראי עבר סמוך לבית הכנסת ובמקרה שמע מתוכו את קול השופר. המשנה אומרת לנו כי אף על פי שמדובר בצירוף מקרים מוחלט – ברגע שהאדם מכוון את לבו מעלה עליו הכתוב שזכה וקיים את מצוות שמיעת מגילה ואת מצוות שמיעת קול השופר.

ביום השני של ראש השנה, קוראים אנו מדי שנה בשנה את פרשת העוקד, הנעקד והמזבח.

וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנו.ֹ

(בראשית כב, ט-י)

הנה אנחנו מוטלים לתוך אחד מרגעי השיא של הקשר שבין אדם ליוצרו. מין בחינה בלתי אפשרית בין שתי אהבות גדולות – אהבת נברא לבוראו ואהבת הורה לילדו. תביעה שלא מתקבלת כלל על הדעת מאב לקפד במו ידיו את חייו של בנו, יקירו. אברהם אבינו לא עבר במקרה אחורי או סמוך למקום אשר אמר לו האלקים. בכוונה תחילה ניגש אברהם למלאכת העקדה. וככל הנראה, זה מה שהבורא דרש מעמו. את כוונת לבו.

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

(שם שם, יא-יב)

מי מקשיב למילים,

מי מקשיב למילים,

מי בודק אם החרוז

מתיישב מאה אחוז?

כשהקצב טוב

אין שום צורך לחשוב.

כמו המשנה, גם אהוד מנור בשירו "מי מקשיב למילים" שהלחין מתי כספי, מתעסק בעניין הזה של הקשבה-כוונה, לעומת שמיעה אגבית, כזו ש"על הדרך".

כשאנו מאזינים לשיר, שואל הפזמונאי המתוסכל, האם אנחנו אכן מכוונים את לבנו למילות הכותב שהגה אותן ממוחו הקודח בחשכת חדרו או שמא רק עוברים בסמוך אליהן ואולי בכלל מאחוריהן?

לפעמים הן משתתקות,

המילים מסתלקות.

מה שנשאר זה רק גניחה,

צווחה או אנחה

עד שבא לבכות.

לעתים במקום שבו מסתתמות המילים, שם בוקעת הגניחה, היבבה. וכמה כיוון יפה אהוד מנור ללשון שבה משתמשת הגמרא עצמה ("גנוחי גניח") כדי לתאר את קולו של השופר.

מי מקשיב למילים,

מי מקשיב למילים,

מי קורא בין השורות

ההולכות ומסתבכות,

אם יש אהבה

ההולכת וקרבה?

אז מה נאמר ומה נגיד?

שתהא זו שנת  אהבה, הקשבה ללבנו ושנת התכוונות לבנו לטובה!

חג שמח,

עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.