ד"ת לפרשת נֹח | דבר תורה לפ"ש

"'וירא את ערוַת אביו' – יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו" (רש"י). אהובה אשמן טוענת שביקש חם לשלוט על אחיו דרך הכנעת אביו והפיכתו לגבר במעמד של 'אשה'


אלימות אינה רק סוגיה משפטית, היא גם אמצעי להשגת שליטה על הזולת דרך שלילת זהותו במטרה לכונן את זהות התוקף. הואיל והאשה מסמלת את הגבר (אביה, אחיה או בעלה), השיטה המקובלת להכנעתו היא אלימות הטרוסקסואלית.

אלימות הומוסקסואלית נחשבת לשיטה ברברית, אנטי תרבותית, משום שהיא לא רק מכוונת ישירות נגד הגבר עצמו, אלא שהיא מקעקעת את מבנה המגדר. מפגש מיני בין גברים משנה לכאורה את מינו ומגדרו של הגבר הנחדר, וכופה עליו מֵיצָב של אשה, של קורבן.

גבריותם של הגברים האקטיביים (הבועלים) מוכחת בצורה המשכנעת ביותר, דרך הכחשת גבריותו של יריבם, הגבר האחר, הפסיבי (הנבעל), שהושפל והוכנע כאשה באמצעות האונס. ואמנם, הכתובים המקראיים המתייחסים לפרשת סדום (בראשית יט) – "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם!" (5) – אינם מפרשים אותה כהומוסקסואליות, אלא כמעשה אלימות.

המונח הומוסקסואליות הוא מונח מערבי מאוחר, המגדיר נטייה מינית, אך משמעות זו אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה של העולם העתיק, הרואה בהומוסקסואליות אמצעי סמלי לשינוי מין (טרנסקסואליות). ההומוסקסואליות בעולם העתיק היא קוד של אלימות, הכנעה והשפלה, ולכן היא צריכה להיכנס למרכאות.

הגבר היחיד במקרא שככל הנראה הפך בפועל לגבר פסיבי, באמצעות 'הומוסקסואלית', הוא נוח. ברובד הגלוי חם ראה את ערוות אביו, סיפר על כך לאחיו ונענש בחומרה (בראשית ט 27-18).

(כ) וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם: (כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (כב) וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו, בַּחוּץ: (כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ: (כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: (כה) וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו: (כו) וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ: (כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ:
(בראשית ט 27-20)

אך הפּשט יוצר פער בין החטא לעונש, מדוע חם – שרק ראה את ערוות אביו – הוא שנענש? פער זה גדל נוכח אי הבהירות לגבי שאלת זהות החוטא: חם הוא החוטא, אך כנען נענש ללא כל הנמקה.

[…]

בכל זאת, שורה של עקבות מוליכות למשמעות שאותה התאמץ הסיפור להסתיר בצורתו הכתובה:

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר
וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו
וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ (22-21)

הביטוי 'לראות ערווה' מקביל לביטוי 'לגלות ערווה', הנחשב כלשון נקייה ליחסי מין. בפרשה שלפנינו נוח הוא זה שהתגלה, בעוד שחם ראה את ערוותו. יתרה מכך, חרף שכרותו, לאחר שהתפכח, "יֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן" (24), בהשוואה ללוט השיכור (יט 38-30), ש"לֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (33, 35). אולם, בניגוד לפרשת לוט ובנותיו, הכתוב לא מספֵּר מה בדיוק "עָשָׂה" הבן הקטן, שהרי הוא רק ראה. עם זאת, חם מספֵּר לאֶחיו, הנמצאים בחוץ, את אשר ראה (ט 22), ומכאן שחם היה מלכתחילה בתוך אוהל אביו. הנחה זו מפורשת יותר בגרסת תרגום השבעים: "וירא חם אבי כנען את ערוות אביו, ויצא, ויגד לשני אחיו בחוץ".
"וירא את ערוַת אביו – יש אומרים סרסו (סנהדרין ע) ויש אומרים רבעו" (רש"י). שתי פעולות אלה, המיוחסות לחם במדרש, מתפרשות כשינוי הזהות המינית והמגדרית של הגבר על ידי אמצעי הומוסקסואלי ("רבעו") וטרנסקסואלי ("סרסו"). חם בעל/סירס את מושא מבטו כדי לשלול ממנו את גבריותו, ליטול ממנו את כוחו ואת מעמדו. מבחינה עקרונית, פרשנות זו אינה רחוקה מגרסת המקרא, שכן חם ש'ראה' את נוח, הפך אותו לאובייקט נצפה ונשלט.

אפשר שבמקור ביקש חם לשלוט על אחיו דרך הכנעת אביו והפיכתו לגבר במעמד של 'אשה', כלומר גבר פסיבי. פירוש זה מסביר את המשמעות הטמונה בדיווח על מפגן הכוח של האח הקטן כלפי אחיו הגדולים. על ידי השפלת אביו קיווה חם לחמוס את סמכות האב ולגבור על אחיו הגדולים בירושה, ולכן סיפר לאחיו מה בדיוק עשה. חם נענש אפוא לפי עקרון מידה כנגד מידה: האיש שביקש להכניע את אביו, כדי לרשת אותו ולשלוט על אחיו, ייענש בכך שאחיו ישלטו עליו. כשם שחם עשה שימוש נתעב בזרעו, כך גם חלה הקללה על זרעו ועל צאצאיו הכנענים.

שאר הגברים – המלאכים בסיפור סדום והָאִישׁ הַלֵּוִי מסיפור פילגש בגבעה – ניצלו, הודות לנשים אשר מנעו את השערורייה במלאן את התפקיד המיועד להן. פתרונות ספרותיים אלה – ערפול לשוני במקרה של נוח ובנו הקטן מצד אחד, והמרה בנשים במקרים האחרים מצד שני – מעידים עד כמה האפשרות של היפוך מגדר הגבר היתה זרה ומאיימת, כפי שניתן לראות בפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט).

האלימות המינית בפרשה זו פרצה בגלל ערעור על תפקידי המגדר, פעם אחת על ידי אשה ופעם שנייה על ידי גברים, ושני הניסיונות קשורים זה בזה. הסיפור מוכיח כי היפוך תפקידים מגדריים והפרת הכללים הם הרי אסון, כפי שמסתיים ספר שופטים, "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא 25).

כשם שהאשה ש'זנתה' הושמדה כליל (נאנסה, נרצחה, בותרה ולא נקברה), כך גם הגברים שביקשו לפרק את המגדר בשל המשאלה לאנוס גבר, כדי להופכו ל'אשה', נענשו בכמעט חרם על שבטם.

(מתוך "תולדות חוה", אהובה אשמן, ידיעות ספרים 2008, עמוד 196-193)

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. "ייתכן כי הסיפור המקראי על נוח ובניו שמקורו במסורות עתיקות שהועברו בעל פה- עומעם כאשר הועלה על הכתב"

    אינני פוסל דעות של אחרים וידוע שלתורה יש שבעים פנים ובכל זאת אשאל:
    האים 'כמוך' תומכת בדיעה שכל הסיפור המקראי נכתב ונערך ע"י כותב כלשהו שאיננו משה רבנו?