סיכום מפגש מרחשוון תשע"ב: החמ"ד וההומואים הדתיים | אירועים ומפגשים

עוד יגיע היום שבו יריעו לאותן נציגות החמ"ד שבאו למפגש ונגעו ועדיין נוגעות בטאבו רציני. צחי פורס לפניהן שטיח אדום

בדיל ויעבור

מטפחות לראשן, קשורות היטב היטב, נאות ומקושטות דיו בכדי להסב את תשומת לבי אליהם. צווארונים ארוכים המכסים כליל את עצמות הבריח כנהוג במגזר. לבושות בצניעות ומנגד בהידור מאופק שמסב להם כבוד חרישי ולוחש יראה.

אני מביט בהן, לא זמן ארוך מדי ולא קצר. מספיק כדי שיסבו לבם שאני מאזין לדבריהם. ואותם הדברים חדשים לי: פתרונות יצירתיים, דיבור פתוח, הרצאות ליווי והסבה מקצועית.

הן היו שלוש וישבו כל אחת בסמוך לאחרת. מאוחדות ברוחן ובשפתן. ואני הבנתי שלחינוך הדתי האחר (זה שלא גדלתי על ברכיו כי בחינוך החרדי התחנכתי) יש חסרונות ויותר יתרונות.

נושא השיחה, שהעלה בי יותר זיכרונות מכל יום אחר שגרתי שלי, הוקדש ל"טיפול" נכון בתלמידים ששופכים את לבם לר"ם שלהם על נטיותיהם המיניות. רעיון חדש לי עד כה. ניתן היה לומר שכששמעתי את המילים נופלות מהשפתיים המעוקלות בחן של אם רחמנייה או דודה פולניה, חשבתי שמעכשיו התהפכו הירחים. השמש תאיר בקרניה את הלילה והירח הקר ילווה את היממה.

מי שמע דבר שכזה עד כה? תלמיד שידבר עם מורו ורבו על מיניות?

שוב אומר שבישיבה שבה גדלתי לא היה שיח ושיח על דברים כגון אלו. ובחורים שלמדו בישיבות חרדיות ינידו בראשן ויבינו מה אצבעותיי מקלידות. שכן, ברגע שאתה הופך למחויב במצוות, דהיינו בן י"ג שנים, כל שפת הדיבור איתך הופכת חרישית, כמעט ללחישה. ניתן לשמוע מיני מבוגרים מעירים בעדינות על רעיון שמירת הברית וכו', אבל על המושג מיניות או שינוי הגוף או יתרה מזו משיכה מינית – מאן דכר שמיה?!

בדיל ויעבור

בדיל ויעבור

בדיל ויעבור

אילו הרמי"ם שלי היו יושבים בחדר שבו ישבתי בליל שישי ומאזינים לדברים ששמעתי, קרוב לוודאי שהיו לוקים בהתקף חרדה ומצחקקים בשיטיון. ובסופו של ערב הייתי צריך להלבישם בכותונת משוגעים דביקה. מוזר היה לי לגלות שבציבור מסוים יש יותר פתיחות ויותר רגישות לעניין.

שפת רש"י

שלושה גבירות היו הן:

דבורה רוזנברג – הממונה על חינוך לחיים במשפחה בחמ"ד; זהרה פלורסיים – מפקחת על הייעוץ החינוכי במחוז מנח"י, מרכזת תחום ייעוץ בחמ"ד; צביה שוורץ – מדריכה מחוזית בתחום לחינוך לחיים במשפחה.

ואותן גבירות התנצחו והסבירו בשפת רש"י קלילה, זמינה ופשוטה כמה התלמידים זקוקים לזה וכמה הן דואגות לאותם התלמידים והתלמידות שמיניותם מערפלת את חושיהן בעת ההתבגרות הרוחנית, המינית והגופנית. הן הבהירו לי שלבם מתפקע בחשש לאותם נערים ונערות באשר הם, והן יעשו ככל שידם משגת כדי ללמוד וללמד תורה חדשה על פני דלתות סגורות שיפתחו על ידי תקווה.

מכאן ולכאן, נושא השיחה ריתק לא רק אותי, ושאר המשתתפים שאלו, שיתפו והביעו את דעתם בנוגע לעניין השיחה.

זיכרונות נעורים צפו על פני השטח וכאבם של האחרים מילא את חלל החדר בפצעים שטרם הגלידו. פצעים שעלו בפני נשים אלו כדי שישימו דגש חזק עליהם. שיפקחו עיניהן טרם עלות השחר ויפנימו שמדובר במשהו חזק ובלתי יציב. בדבר שצריך לגשת אליו כאילו מדובר בשברי כלי חרסינה שבורה. דבר זה ישפיע לעתיד לבוא על אותם נערים ונערות, אותו הטיפול ואותה הגישה שבהם יפנו לאותם המצוקות, הם אלו שישפיעו על עתידם של הנוער המתלבט.

הן היו יכולות לדבר שעות ואילו אנו היינו יכולים לשתף אותם בחוויותינו יממות. אבל חוסר הזמן נגס בהזדמנות זו, והשיחה בינם לבין הקבוצה לא הייתה ארוכה דיו. אולי בעוד זמן מה הן יגיעו שוב(?!)

אי אפשר לדעת.

השטיח האדום

מנגד, אני יכול ללחוש בשקט רק לאוזני ולומר כי כבר מאוחר מידי. היושבים בחדר עמוסים בצלקות של מבוגרים. ובניסוח אחר: בטעויות של מבוגרים.

הדין, השיחה והיוזמה הגדולה איחרה רכבות ארוכות עמוסות בנפשות תמימות. אני יכול לומר או אפילו לצחקק, "אתן רציניות, עכשיו נזכרתן?" אני יכול להיות יותר גס רוח ולומר: "עזבו אתכן מזה, מה אתן מבינות".

אבל יש רגעים שבהן אתה צריך לעצור את נשמתך, לבלוע יותר מקצת מים מלוחים ולתת לגל לעבור. לחלחל לתוך לבך שיש מילה כזו עוצמתית והיא תעוזה. שלוש הנשים הללו שישבו מולי וקראו בפרשה שהייתה זרה לי ונראתה שהומצאה אך ורק לכבודי, גרמו לי להשתמש במילים ששמעתי פעם אחר פעם. עדיף מאוחר מלעולם לא. או יתרה מזו: כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.

יושבי החדר עדיין יכולים לרפא את צלקות נפשם. או אפילו לתרום את חוויותיהם כדי שאחרים שבוחרים במודע שלא העלים עין ידעו כיצד לגשת ולדבר.

עוד יגיע היום שבו יריעו לאותן הנשים. אלו שנטלו יוזמה קשה מנשוא, כבדה כגורד שחקים וארוכה כמסלול בני ישראל במדבר. הן נוגעות בטאבו רציני מדי ומגיע להן הכבוד לזה. הן לא ההלכה והן מזכירות זאת שוב ושוב. אבל הן הזרועות שיחבקו והן הפנים המבינות שיחייכו. ברגע שהנער והנערה יטופפו במסדרון בית הספר בתהיות גדולות ובמחשבות אובדניות, הן יהיו שם.

הן יגידו להם שהם כמו כולם. אולי מעט שונים. אבל גם הם יכולים להיות שליח ציבור וחלק מקבוצה. הן יגידו להן: גם אתה נורמלי כמו כולם. לא שונה אפילו בחוט שערה.

אילו היה לי גליל שטיח אדום הייתי פורש אותו לפניהן. ולא, זו לא הגזמה. לדבר בכזו פתיחות על דברי טאבו זה סיכון, זה איום וזה אומץ, הרבה מאוד אומץ. יש אלו שיצחקקו על שיח דבריי, ויהיו אלו שיסכימו עם דברי.י על כך שאני מתחיל להעריץ אנשים שעלו לרכבת שלי באיחור.

אבל אני מאמין בתיקון, בעולם טוב יותר ובאחדות בין כולם שעוד תגיע עם השנים. אולי כל זה רחוק מידי, אבל נשים אלו הן ההתחלה. בזכותן בעתיד לבוא יהיה יותר פתיחות ופחות פחד בנוגע למיניות בציבור הדתי והחרדי.

שלכם,

צחי

– – –

במפגש התארחו שלוש נציגות מהחמ"ד (החינוך הממלכתי דתי):

דבורה רוזנברג – הממונה על חינוך לחיים במשפחה בחמ"ד; זהרה פלורסיים – מפקחת על הייעוץ החינוכי במחוז מנח"י, מרכזת תחום ייעוץ בחמ"ד; צביה שוורץ – מדריכה מחוזית בתחום לחינוך לחיים במשפחה.

הן סיפרו לנו שנושא ההומואי נידון בבתי הספר ובישיבות התיכוניות בפני התלמידים, שיתפו אותנו כיצד באיזו דרך, כיצד הר"מים והמורים מגיבים לנושא, וכיצד התלמידים עצמם מקבלים נושא זה, מה הם שואלים ומה מעניין אותם.

המפגש היה בתאריך י"ג במרחשון תשע"ב, 10 בנובמבר 2011 למניינם, בתל אביב.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לצחי היקר!
    בסיכום הדברים שהעלת קלעת לרגשותיהם של רבים שהשתתפו במפגש, לי אישית המפגש עורר מחדש את רגשות הבדידות המנכרת בגילאי הנוער ותהייה האם חיי היו מתפתחים אחרת לו נוכח שם ״המבוגר האחראי״ שאותו הגברות הניכבדות מנסות לכוון ולהדריך, תודה לכן על שבאתן להשמיע ובעיקר לשמוע, יישר כח לכן נשים יקרות על התעוזה לגעת בנושא כה נפיץ ופועלכן למען הכלל והפרט.