(אתר כמוך מציין את היום הבין-לאומי נגד הומופוביה. לפרטים לחצו כאן)

רבים מאיתנו שומעים את המושג 'הומופוביה' בהקשרים שונים: התקשורת וארגונים בקהילה ההומו-לסבית משתמשים במונח בכל מקרה אשר בו אישיות ידועה מתנגדת או מבקרת פעילות הומוסקסואלית; מחקרים בוחנים ובודקים עמדות של הציבור כלפי נטייה מינית הומוסקסואלית ומשתמשים במונח 'הומופוביה' על מנת לתאר עמדות שליליות כלפי הומוסקסואליות. מה היא, אם כן, הומופוביה? כיצד היא משפיעה על בני נוער המגדירים עצמם הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים?

המונח הומופוביה הופיע לראשונה בשנת 1972, על ידי החוקר ג'ורג' ויינברג, והתייחס לפחד בלתי רצוני, הקיים באנשים מסוימים, מפני קרבה פיזית להומוסקסואלים. הסיומת 'פוביה', שאולה מהגדרות נוספות ידועות המתייחסות לפחדים בלתי רצוניים ממצבים שונים.

ברבות השנים, הורחב המונח והוא מתאר כיום קשת רחבה של התנהגויות וביטויים שליליים הקשורים לנטייה מינית ולזהות מגדר (הן כלפי גברים והן כלפי נשים), הכוללים: ביטויי גנאי, קללות, ביטויי שנאה, אלימות מילולית ופיזית – הקשורים לנושא הנטייה המינית. ההנחה העומדת בבסיס הבנת ביטויי וגילויי ההומופוביה היא, שעמדות חברתיות ואישיות שליליות כלפי הומוסקסואליות, עלולות למצוא ביטוי בהתנהגויות שליליות ואף מסוכנות ומסכנות כלפי מיעוטים מיניים.

המקרה המפורסם ביותר שבו גילויי שנאה המכונים הומופוביה הביאו לאלימות פיזית קשה כלפי בני נוער וצעירים, הוא סיפור מותו של מת'יו שפרד. בשנת 1998, יצא שפרד, צעיר בן 21, סטודנט בעיר וויומינג לבילוי בפאב במקום מגוריו. מת'יו, שהיה הומו מוצהר ופעיל לזכויות האדם, הכיר בפאב שני צעירים והחל לשוחח עמם.

מעדותם לאחר מעשה, הצהירו הצעירים כי חשו שהוא מנסה 'להתחיל' עמם. הם פיתו אותו לצאת מהמקום, נסעו לשדה בפאתי העיר, שם הכו אותו עד זוב דם ותלו אותו, בעודו בחיים, כדחליל בשדה. שפרד דימם וקפא למוות. בעדותם בבית המשפט, הצהירו הצעירים כי בחלו בניסיונו של שפרד להתחיל עמם, וכי עובדה זו, כמו גם השיחה שערכו בפאב, שבה דיבר מת'יו על פעילותו למען שוויון להומוסקסואלים בחברה הם שהביאו אותם לבצע את המעשה.

מקרה זה, זעזע את ארה"ב והעולם כולו, והפנה זרקור לסכנה הטמונה בגילויי הומופוביה ובעמדות שליליות המופנות כלפי מיעוטים מיניים.

מותו של מת'יו שפרד הוא מקרה קיצוני, אולם מחקרים מצביעים על השפעות רגשיות קשות הנובעות מגילויי הומופוביה קשים פחות. השפעתם על בריאותם הנפשית של מיעוטים מיניים, ובעיקר על בני נוער הומו-לסבים מתועדים בספרות המחקרית למכביר. בני נוער הומו-לסבים חשופים ללחצים ולמתחים רבים, הקשורים לגיבוש נטייתם המינית השונה מהנורמה.

המונח 'לחץ מיעוטים', מתאר את ההשפעות של ביטויים חברתיים כלפי מיעוט: כל נער או נערה החברים בקבוצת מיעוט, חשופים בחברה לגילויי וביטויי אלימות ושנאה כלפיהם; חלק מאלו, מופנים ישירות כלפיהם (לדוגמא: קללות, הצקות והטרדות על רקע נטייה מינית, או שונות אתנית/דתית), ואילו חלק מגילויים וביטויים אלו אינם מופנים אליהם ישירות (לדוגמא: הידיעה כי בני נוער אחרים בחברתם מקללים או מרביצים לבני נוער אחרים בגלל שהם מיעוט, שמיעת קללות הקשורות לנטייה מינית או לשונות אתנית/דתית).

מחקרים מצאו, כי ישנה השפעה לביטויי הגנאי כלפי מיעוטים לא רק כאשר אלו מבוטאים ישירות כלפי הנער או הנערה: גם שמיעת ביטויי גנאי או חשיפה לאלימות המתבצעת בחברה כלפי המיעוט אליו הנער/ה שייכים, מהווים גורם מתח ולחץ עבור בני הנוער. יותר מכך, מכלל המיעוטים שנבדקו (נשים, חברי קבוצות אתניות, הומואים ולסביות), נמצא כי לחץ המיעוטים המופנה כלפי הומואים, לסביות וביסקסואלים הוא הגבוהה ביותר.

בסדרת מחקרים שערכנו בארגון נוער גאה, שבדק את גילויי ההומופוביה אליהם חשופים בני נוער הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים במערכת החינוך בישראל, בשנים 2004, 2008, מצאנו כי בני הנוער ההומו-לסבים חשופים לאלימות מילולית כלפיהם באחוזים גבוהים מאד (כ 80%); ביטויי גנאי אלו כוללים קללות הקשורות לנטייה המינית (המופנים גם לבנים וגם לבנות), אלימות פיזית כלפי בני נוער על רקע נטייתם המינית ואפילו אחוזים לא מעטים של הטרדה ואלימות מינית. בנים, ובני נוער (בנים ובנות) אשר להם התנהגות שאינה תואמת את המגדר שלהם (בנות המתנהגות התנהגות הנחשבת גברית, ובנים המתנהגים בהתנהגות הנחשבת נשית) חשופים יותר מהשאר לביטויי וגילויי הומופוביה ישירה המופנית כלפיהם.

ממצא מעניין אחר הוא, שהמבוגרים האחראים אינם מגיבים, לרוב, לגילויי הומופוביה אלו. נראה, כי ההנחה הקיימת היא, שקללות וביטויי גנאי הקשורים לנטייה מינית הם עניין רווח ואין דרך להתמודד עמו.

חשוב לזכור, כי הנוער ההומו-לסבי, בשונה ממיעוטים אחרים, חסר את מקורות התמיכה הקיימים לחברי מיעוטים אחרים: לרוב, הנוער ההומו-לסבי מגיע ממשפחות הטרוסקסואליות, ובשלבים שלפני חשיפת הנטייה המינית, מוסתרת הנטייה המינית מאחרים. בשונה ממיעוטים אחרים (לדוגמא: צעירים אתיופים או מחבר העמים) היכולים לחזור אל קהילת המוצא שלהם ולקבל תמיכה, בני הנוער ההומו-לסבים נותרים, לרוב, בבדידות ובהסתרה.

לעיתים, עלולים גילויי וביטויי הומופוביה להתבטא בפיתוח דימוי עצמי שלילי, המכונה 'הומופוביה פנימית': הנער או הנערה, החשופים לגילויי וביטויי הומופוביה המופנים ישירות כלפיהם, או מופנים כלפי אחרים בסביבתם, עלולים להפנים עמדה זו ולחוש כי אינם שווים, חייהם חסרי ערך, ולפתח שנאה ורתיעה אישית כלפי הנטייה המינית שלהם. זו, עלולה להתבטא בדיכאון, שימוש בחומרים ממכרים,חוסר שמירה על העצמי הפיזי (לדוגמא, לא לשמור על קיום יחסי מין מוגנים) ועוד.

מה ניתן לעשות על מנת להתמודד עם תופעת ההומופוביה? לכל אלו העובדים עם בני נוער, חשוב לזכור כי חלקם יכולים להיות בשלבי גיבוש שונים של נטייתם המינית; לא תמיד נדע זאת, לעיתים בני הנוער יסתירו את נטייתם המינית או התלבטותם בנושא, ולעיתים נפגוש בני נוער ש 'יצאו מהארון' וחושפים את נטייתם המינית בפני חבריהם, הוריהם או הצוות החינוכי והטיפולי.

אלו גם אלו, נמצאים ברמת סיכון להשפעתם של ביטויי וגילויי הומופוביה. גם ביטויי גנאי כלליים הקשורים לנטייה מינית (קללות, הצקות או הטרדות שנראות לכולנו 'יומיומיות': הקללה 'הומו' או 'נקבה' הנשמעים רבות בקרב בני נוער) עלוללים להשפיע על חלק אחר מבני הנוער, שלעיתים אינו מוכר וידוע לנו.

חשוב להגיב לגילויים וביטויים אלו ולהפסיקם, על מנת להעביר מסר של קבלה ותמיכה, ובכך לסייע לנוער ההומו-לסבי בתהליך החשוב של גדילה והתפתחות תקינה ומקדמת.

(גיליון יסודות, גיליון 7 – מאי 2009)