יש להתיר ניתוחים לשינוי מין בטענת פיקוח נפש? | הלכה

זאת השאלה שנשאל הרב עידן בן אפרים כשהובא לפניו מקרה של גבר שניסה להתאבד כי מרגיש שהוא אישה הכלואה בגוף של גבר. להלן התשובה המלאה

השאלה:

לכבוד העורך,

אודות השאלה מניו ג'רסי, בדבר אדם נשוי שקיים מצות פריה ורביה, וכעת מבקש להפוך את מינו לאשה, וטוען שמצבו גובל בפיקוח נפש, כי כבר ניסה פעם אחת להשחית את איברו ופעם נוספת ניסה להתאבד, וכבר החל בקבלת טיפול הורמונלי בבית-חולים. ובאה שאלתך מצד הוריו, האם במצב שכזה יש להתיר להפוך את מינו לאשה, בהסתמך על דברי הריטב"א שהתיר לשתות כוס של עיקרין לאדם שקיים פריה ורביה ורוצה לעסוק בתורה. ואם התירו לצורך לימוד תורה כל שכן במקום שגובל בפיקוח נפש. וכן בהסתמך על הדעות שאיסור סירוס חל רק על המסרס, וממילא על ידי מנתח גוי יהיה אפשר להתיר זאת. עכת"ד שאלתו.

התשובה:

חילוק בין טיפול הורמונלי לכוס של עיקרין

א) תחילה נבוא לדון על עצם הטיפול ההורמונלי ע"י זריקות, במידה והוא גורם לצימוק וסירוס איבר הזכרות, האם יש ללמוד היתר בזה מדברי הריטב"א שמביא כב'. וזו לשון הריטב"א בחידושיו ליבמות (סג:): ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה, אבל לבטל ממנו תאוה והרהור, שרי ואריך. וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי, ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו, שהוא מותר, דההיא דר' יהושע [בדף סב: שאוסר להיבטל ממצות פריה ורביה אף כשקיימה, משום "ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא, ו)] מצוה דרבנן היא, ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו. עכ"ל.

הנה דברי הריטב"א בשם רבו הגדול הרמב"ן ז"ל, אמורים לענין שתיית כוס של עיקרין, וממה שהתיר זאת לצורך לימוד תורה באדם שקיים פריה ורביה, מוכח שדעתו ששתיית כוס עיקרין אסורה מדרבנן בלבד, וכמו שכתב בדעתו מרן החיד"א בספר יעיר אוזן (מערכת א' אות יח), הובא בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאה"ע סימן יד אות א'). אבל לדעות ששתיית כוס עיקרין אסורה מדאורייתא, אין להתיר זאת. וכן כתבו באוצר הפוסקים (סימן ה' ס"ק סט). ועי' ביביע אומר שם (אותיות א-ד) שהאריך במחלוקת האם שתיית כוס של עיקרין אסורה מהתורה או מדרבנן, וכן בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סימן יג) ובשו"ת באר משה חלק ד' (סימן קכט אות ט'-י') ובאוצה"פ (שם סק"ע). ואף לדברי הפוסקים ששתיית כוס עיקרין היא מדרבנן, לכאורה יש לחלק, כיון שכוס של עיקרין במהותו משפיע רק על פעילות האיבר אבל אינו משנה אותו, מה שאין כן כאן הרי תחילת הטיפול שנעשה באמצעות הורמונים, גורם לצימוק איבר הזכרות. אבל בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' ב' דף ח ע"ג) כתב שעיקר איסור שתיית כוס של עיקרין הוא משום שלפעמים הסמים ששותה מחתכים הביצים וממסמסים הגידים ואיברי הזרע, אבל אי לאו הכי היה מותר לכתחילה, ואף על גב דסותם שבילי הזרע. ע"ש.

וכן כתב בצפנת פענח על הרמב"ם (איסורי ביאה טז, יב) דכוס עיקרין גורם כריתת הביצים ממש. הובאו בשו"ת דברי יציב (חאה"ע סימן כט אות ד'), וע"ע בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג סימן טו). והגרצ"פ פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' כג וחאה"ע סי' כח) כתב לחלק עוד בין כוס של עיקרין לבין זריקת סם, דכוס עיקרין הוא גרמא, דאינו פועל אלא לאחר העיכול, ולפני זה עוד אפשר להחזירו על ידי הקאה, דהא גם בסם הממית דחריף טובא מצילים את השותה על ידי הקאה. אבל זריקה מתערבת בדם מיד עם זריקתה ומתחילה תיכף לפעול, ואפשר דככורת ונותק ממש בידים הוא. אך שוב העיר מדברי הפוסקים הסוברים שהיתר כוס עיקרין נובע מחמת שאינו נוגע באיברי הזרע דוקא, וכמו שכתבו המגיד משנה שם והמבי"ט בקרית ספר והלבוש באהע"ז (סימן ה'). ע"ש.

ולפי זה גם בטיפול הורמונלי שאינו עושה מעשה בידיו באיבר, דינו ככוס של עיקרין. וכן כתב הרשב"א (שבת קי: הובא ביבי"א שם) דס"ל לר' יוחנן שלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס, כדכתיב (ויקרא כב, כד): "ומעוך וכתות ונתוק וכרות", אבל כשאינו נוגע באיבר עצמו לא, ואפילו מתכוין לסרס. ע"כ. וע"ע לענין גרמא בסירוס בהר צבי שם, ובשו"ת באר משה חלק ד' (סימן קכח אות ג'), ובשו"ת יבי"א (שם אות ג-ד) ובאוצה"פ (שם ס"ק עד).

אבל יש לחלק לפי מה שכתב המאירי (שבת קי:) שכוס של עיקרין אינה בגדר פסיק רישיה, שקצת בני אדם שותים ואינם נעקרים. ע"ש. הובא ביבי"א שם. משא"כ כאן שפעילות ההורמונים היא ודאית. ואף אם הטיפול ההורמונלי גורם רק להקטנת האיבר ולא לסירוסו, והוא קל יותר מכוס של עיקרין שגורם לעיקור, מכל מקום למעשה אין אנו צריכים לפלפל בכל זה, שהרי בסיום התהליך כורתים לגמרי את האיבר, והרי איתא בשבת (קיא.) ובשולחן ערוך אה"ע (סימן ה' סעיף יא) דאף המסרס אחר מסרס לוקה. ע"ש. ולכן אינו ענין לדברי הריטב"א גבי כוס של עיקרין.

איסורים הכרוכים בניתוחים לשינוי מין

ב) ובאשר לדברי הפוסקים שאיסור סירוס חל רק על המסרס, ולכן יהיה מותר על ידי מנתח גוי. הנה כבר דנתי במחלוקת זו בספרי דור תהפוכות (עמ' מה-נ) וע"ע בשו"ת באר משה ח"ד (סימן קכח אות ב'-ד'), אולם לכל הדעות יש בכך איסור של אמירה לגוי, וכמו שכתב הרמב"ם (איסורי ביאה טז, יג): אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו. עכ"ל. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רצא). וכן נפסק בשו"ע אה"ע (סימן ה' סעיף יד). וברמ"א ובנו"כ שם הובא שיש הסוברים שגוי מוזהר על הסירוס, וממילא יש בכך איסור לפני עור כלפיו. וע"ע בספרי הנ"ל (עמ' נא).

כמו כן יש בניתוחים אלו איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה" (ע"ש עמ' נב ואילך), איסור חבלה (עמ' נה), איסור הסתכנות בעצם הניתוח וההרדמה (עמ' נו), חילול ה' (עמ' נח), גרימת צער להורים ולמשפחה (עמ' סב) ועוד, כאשר ירדוף הקורא בספרנו הנ"ל, ובנידוננו נוסף מה שעלול לגרום נזק נפשי קשה לילדיו.

התרת איסור מפני פיקוח נפש

ג) וכעת עלינו להתייחס לטענת פיקוח נפש שדוחה את כל התורה, מלבד ג' עבירות החמורות, כמבואר בסנהדרין (עד.) ונפסק ברמב"ם (יסודי התורה ה, א-ב) ובטור ושולחן ערוך יו"ד (סימן קנז). ואין הדברים אמורים רק באופן שאונסים את האדם לעבור עבירה, אלא אף במקום חולי, וכמו שכתב הרמב"ם (שם ה"ו): כענין שאמרו באונסין, כך אמרו בחלאים, כיצד? מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן. עכ"ל.

ולגבי סירוס מצינו מפורש בפתחי תשובה אה"ע (סימן ה' סק"י) מהברכי יוסף (שם אות יב) בשם הריטב"א בחידושיו, שבמקום סכנה מותר לשתות כוס של עיקרין. ע"ש. ופשוט שכוס של עיקרין לאו דוקא, אלא הוא הדין סירוס ממש, שהרי פיקוח נפש הוא. וכן מפורש בדברי הריטב"א (יבמות סה:): הויא לה צער לידה. פירוש צער בלא סכנה, דאי לא, אפילו מפקדה אפריה ורביה, אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ונפקא מינה לגבי האיש, שהוא אסור לעקר את עצמו כיון דמפקד אפריה ורביה, דמשום צער תשמיש אין לו לעקר את עצמו ע"י סם, אבל אם יש לו סכנה מותר. עכ"ל. ולפי טעמו ש"אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש", הוא הדין לגבי סירוס בידים, וכנ"ל. וכ"כ בשו"ת באר משה חלק ד' (סימן קכט אות ז'). וע"ש מה שכתב לדחות דברי שו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"ג סימן מד), וכ"כ באוצר הפוסקים (סימן ה' ס"ק סט ד"ה ובספר).

נטיות מולדות או נרכשות, אינן מחייבות התנהגות
ובענין נסיונות האדם

הנה לעצם נטיותיו, כפי האמור שהוא נשא אשה והביא ילדים, הרי שגם לטענתו, אין מדובר כאן בנטיה מולדת קיצונית, כל שכן אם מדובר בנטיה שהוא רכש לעצמו מחמת מאורעות חייו או מחמת אורח החיים שסיגל לעצמו, שבודאי אפשר היה להתמודד עימה. כי אמנם אנשי כנסת הגדולה תיקנו לאדם להתפלל בכל יום לה' שלא יביאנו לידי נסיון (ברכות ס:), ואמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון (סנהדרין קז רע"א. ועי' ע"ז יז רע"ב: ניזיל אפיתחא דב"ז ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא. ובמש"כ על כך באור החיים ר"פ בחוקותי בפירוש ח', ובשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד יא, א ובשו"ת עטרת פז כרך ג' חאה"ע סי' ו' עמ' קפט ד"ה ולכאורה. ואכמ"ל).

ודוד המלך ביקש מה' שינסהו, שנאמר (תהילים כו, ב'): "בחנני ה' ונסני", ובסופו של דבר נכשל והתחרט על דבריו (סנהדרין שם). אך מיסודות התורה שאין מציאות שהקב"ה מציב נסיון לאדם, מבלי שנתן לנשמתו את הכחות והיכולת, שבשימוש נכון בהם, יכול להתגבר עליו ולעמוד בו. ועיקר מציאות האדם בעולם הזה היא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון (הרמח"ל בספר מסילת ישרים סוף פרק א'). ואין הקב"ה בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו (עבודה זרה ג סע"א), ואינו בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כחו של כל אחד ואחד (שמות רבה לד, א'), ויודע הקב"ה את מי בוחן, מי שיכול לעמוד בנסיון, שנאמר (תהילים יא, ה'): "ה' צדיק יבחן" (פסיקתא זוטרתא בראשית ח', טז), ואין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים (בראשית רבה לב, ג). ויגעת ומצאת – תאמין (ע"פ מגילה ו:).

ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ד' (ירושלים תשס"ו. עמ' 705 ועמ' 709-713) כתב שבשלב המחקרי הנוכחי אין עדויות משכנעות שנטיות מיניות מושפעות מגורמים ביולוגיים. ומ"מ ברור שגם אם יש הסבר ביולוגי לנטיה, אין זה מחייב התנהגות פעילה עם בני אותו המין, והדבר נתון לבחירת האדם. ע"ש. והרב זמיר כהן שליט"א בשו"ת נזר כהן (חאה"ע סי' ה', עמוד רט-רי) כתב לגבי בעלי נטיה הפוכה, שאין נפקא מינה בשאלה אם מדובר באופי מולד שנולדו עם עדינות נפש מיוחדת כאשה, או באופי נרכש מחמת חוויות שחוו בילדותם מצורת שלום הבית שבין הוריהם או קשיים וסבל שעברו, והכל הוא נסיון המיוחד להם, אשר אילו יעמדו בו יקנו את עולמם בעולם הזה ובעולם הבא. ויש להבינם כי לצורך העולם נדרשים בני אדם בעלי תכונות שונות אף שנראות כשליליות, כגון הנוטים בטיבעם לשפוך דם, נדרשים לעולם לצורך שחיטה, מילה, ניתוח, הקזת דם כמבואר בשבת (קנו.), ובלעדיהם היה העולם חסר את האדם המסוגל לקיים את הצד החיובי שבאותה תכונה.

וכן בענייננו, העולם נצרך לאנשים בעלי תכונות הנוטות לנשים כעדינות נפש מיוחדת וריבוי הדיבור לתועלת העולם. וכשם שהרדוף אחר תאוות נשים אינו יכול לתרץ עצמו כי כך נולד, אלא עליו לעבוד על תכונתו הטבעית ולהתגבר על יצריו, כך הוא נסיונם ועבודתם של האנשים הנ"ל, ובודאי שיכולים לעמוד בנסיון. גם יחזק עצמו בהתבוננות שכל אותם שהלכו אחר נטיה זו בצעירותם ושקעו בה, מצאו עצמם בדרך כלל מגיל ארבעים ומעלה דחויים מהחברה בה חיו, וחיים עד סוף ימיהם ערירים, ללא משפחה, ללא צהלת ילדים וללא שמחת חיים, ורבים מהם נוטלים את חייהם בידיהם בהגיעם לגיל מסויים. ע"ש. וע"ע בקובץ אסיא (נט-ס' עמ' 108 ואילך) ונדפס גם בספר רפואה והלכה – הלכה למעשה (עמ' 84 ואילך). והדברים נכונים גם לנידוננו.

אין להתיר שום איסור בטענת פיקוח נפש כאשר קיימת דרך חילופית

והגם שדין פיקוח נפש אמור גם ביחס לאדם שניסה להתאבד והביא עצמו למצב של פיקוח נפש, וכמו שכתבו בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סימן עב) ושו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן קכז) הובאו בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ב הערה יג), וכ"כ בספר ילקוט יוסף (שבת ד', עמ' רסב) ועוד, שמחללים שבת גם על אדם שניסה להתאבד, כדי להצילו ממות. ע"ש. אולם כל זה שייך רק במצב שהוא בלתי הפיך, שמוכרחים לעשות איסור על מנת להצילו, אבל בנידוננו במצב הנוכחי, חלף מה שפנה לקבל טיפול הורמונלי כנקבה, הדבר אפשרי שיקבל טיפול פסיכולוגי וכן טיפול להגברת ההורמונים הזכריים, שכל זה עשוי לשנות את נטיותיו.

וכיון שקיימת אפשרות שכזו, שוב אין להתיר שום איסור בטענת פיקוח נפש. ועיין ברמב"ם (יסודי התורה פ"ה סוף הלכה ד') שכתב: אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע, ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם. עכ"ל. וע"ע ברמ"א יו"ד (סימן קכד ס"ט).

התרת איסור מפני איום בהתאבדות

ואם אותו אדם לא יאות לשמוע לעבור טיפולים אלו, כיון שאינו בגדר שוטה אלא אדם בר דעת ובעל בחירה, אין אחריותו עלינו. וכיוצא בזה כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר חשוקי חמד (שבת, עמ' ריח) שאין לעבור עבירות כדי למנוע אדם מדיכאון שעלול לסכן חיים, אלא יש לרפאות את החולה באמצעות גלולות הרגעה ובאמצעות שיחות המלמדות אותו כיצד להתמודד עם רצונות וכיצד מתגברים עליהם. ע"ש. ואף אם יאיים עלינו בהתאבדות, אין להשגיח בו, ראה בספר חשוקי חמד שם וביומא (עמ' תקל) ובמאמרו שבקובץ בית הלל (גליון ו' עמ' נד ואילך), ספר שבת שבתון (עמ' קלח), ספר עלינו לשבח (שמות, עמ' תיג), שו"ת תשובות והנהגות ח"ד (סימן קנב), ספר שולחן המערכת ח"ב (מערכת ה' אות שנה, עמ' תרצג), ספר שימרו משפט ח"א (סי' קכז), קובץ שערי הוראה ח"א (עמ' קלג), קובץ דרכי הוראה (עניני יוה"כ, סימן ה'). ואכמ"ל.

ועל כגון זה אמרו שמי שיש לו שדה ערלה או נטע רבעי, אינו צריך לציינו בשאר שנים כדי להפריש מאיסור בני אדם שבאים לגזול הפירות, אלא אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" (בבא קמא סט.), שהואיל והם באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור (רש"י שם). ועיין בספר חשוקי חמד (ב"ק שם, עמ' שפח ואילך). ומהר"ח אלפנדארי זצ"ל בדרשות אור החיים (דרוש ד' אות ג') פירש בזה את הפסוק (תהילים קכה, ה') "והמטים עקלקלותם", שהם הרשעים הגזלנים, "יוליכם ה' את פועלי האון" ולא עושים להם תקנה שלא יבואו לחטוא בערלה וברבעי, דהלעיטהו לרשע וימות, ומסיים "שלום על ישראל", שכל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם – נסתלק חרון אף מן העולם (סנהדרין קיא:). ע"ש.

וע"ע בשולחן ערוך יו"ד (סימן קנח) וחו"מ (סימן תכה ס"ה). גם אין שום בטחון שכאשר יגשים את מאוויו ויהפוך את מינו יגיע אל האושר, וכאשר ידוע על אנשים שהפכו את מינם, ולא מצאו את מקומם בחברה, ובהיותם מיוסרים בנפשם ביקשו לשים קץ לחייהם, ואף יתכן שמסיבות אחרות יעשה כן בלאו הכי.

הדין כאשר היתר הפיקוח נפש יגרור אחריו איסורים נוספים

ד) עוד יש לדחות את היתר הפיקוח נפש, לפי מה שפסק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב' סימן נט) באדם שאמרו הרופאים שיש במחלתו ענין פיקוח נפש, כגון שעלול להרוג את עצמו באם יהיה לו איזה צער, או שיעבור על דברים שאסורים בדיני המדינה ולא ישמע למשטרה ויריב עימם עד שיבוא מזה שיהרגוהו, או שיאמרו שעצם המחלה היא סכנה שבאה לו מקלקול שבמוחו ואי אפשר לרפאותו אלא במוסד שלא מניחים להכניס שם אוכלים כשרים ממקום אחר ויהיה מוכרח לאכול מאכלי איסור אף שאין צורך בזה לרפואתו, שודאי היה מותר בחולה שיש בו סכנה להביאו לשם ויהיה מותר לו לאכול כפי הצריך לו לאכול.

אבל מסתבר לעניות דעתי שהוא רק לאדם כשר שלא יאכל אלא כפי מה שיתנו לו ויאמרו שזה מוכרח לאכול, אבל באדם שלא זהיר באיסורים וכשיהיה שם להתרפאות יאכל גם לתאוותו דברים האסורים שאין בהם צורך לרפואתו, יהיה אסור להביאו לשם. והטעם, דהוא עצמו אם היה יודע שיקשה לפניו לעמוד נגד תאוותיו שאם יכנס לשם להתרפא ממחלתו המסוכנת יעבור בעוד איסורים, היה אסור אף כשימות כשלא יכנס שמה, משום שלהתאוות לעשות איסורין לא נדחה מפני פיקוח נפש. שכן צריך לפרש בכוונת הכסף משנה (פ"כ מסנהדרין ה"ג), שהקשה על הרמב"ם שמחייב מיתה לאיש שאנסוהו עד שבא על הערוה מטעם שאין קישוי אלא לדעת, מהא דאע"פ שעושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר, דהא עובד עבודה זרה באונס פטור אף שהיה מצווה ליהרג ולא לעבור כדכתב הרמב"ם (שם הלכה ב'), ותירץ דבשלמא מעשה בידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו, וכן הוא באכילה, אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות, וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב. עכת"ד, ועע"ש שהאריך.

ואף אנו נאמר בנידוננו, שגם אם נבוא להתיר את עצם ההפיכה לאשה מכח טענת פיקוח נפש, אבל הרי ברור כשמש שהאדם הזה לא יסתפק בטיפולים אלא יעשה גם ניתוחים לכריתת האיבר ויצירת נרתיק, ולאחר הניתוח ילך בשרירות ליבו ויתחיל במסע עבירות על סמך ההיפוך שהותר בטענת פיקוח נפש, שהרי ימצא את מינו וילך עם אנשים וכו'. ולדעת האגרות משה באופן שכזה אין להתיר את האיסור, אף לא לצורך הפיקוח נפש עצמו.

ואמנם בספר נשמת אברהם (מהדו"ב, חיו"ד סי' קנה סק"ז עמ' פט) העיר על ראיית האגרות משה מהל' סנהדרין, דהלא שם מדובר על ערוה שהיא משלושת העבירות החמורות שאסורה גם בפיקוח נפש, ולכאורה אינה דומה לאיסור של מאכלות אסורות שמותרים לחולה שיש בו סכנה כשזקוק להם, ואפילו כשאינו זקוק להם ועובר על כל כזית וכזית באיסור מלקות, אך האם בשביל זה יצטרך למסור את נפשו כדי לא לעבור. ומביא שם מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל שכדברי האגרות משה כן דעת הגר"א וסרמן זצ"ל בקובץ הערות (סימן כג אות ג'), אך הגרשז"א חולק ודעתו להתיר ההצלה אף שהוא חוטא באיסורים אחרים, כיון שאפשר שיעשה תשובה, מלבד בג' עבירות החמורות. ע"ש. והובא גם בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סימן לד אות לט).

ובמקום אחר כתבנו לדון שהוא בכלל גילוי עריות שיהרג ואל יעבור. ועוד, שסברת הגרש"ז שאפשר שיעשה תשובה, אינה שייכת כאן, דאדרבה, אם נאסור עליו להפוך את מינו, אולי יש תקוה שישוב בתשובה ויחזור לחיות עם אשתו וילדיו. אבל כאשר נתיר לו האיסור, הרי כל באיו לא ישובון, בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" (קהלת א, טו), "ותהי עוונותם על עצמותם" (יחזקאל לב, כז), והרי הוא נועל בפני עצמו את דרכי התשובה (עי' רמב"ם תשובה ד, ב).

ה) שוב ראיתי שיש להתלמד לנידוננו משו"ת חתם סופר (אבן העזר ב, סימן פב) שנשאל אודות אשה הזקוקה ליבם קטן בן שש שנים, והביאה עדות מרופאים מומחים שלפיה אם תתעגן עד שיגדל אפשר שתיפול לחולי ותסתכן, האם אפשר להתיר לה להינשא ללא חליצה? והשיב שאמנם אף ספק פיקוח נפש דוחה ללאו ד"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה, ה'), אבל יש לאסור מכמה טעמים, שכל אחד יש בו טעם כעיקר. שלא נאמין לרופא אלא במי שהוחזק בשום חולי, אבל באדם המתחזק כבריא ולוחש לרופא ואומר "כאב יש לי" והרופא שופט על פי דבריו כראוי לו, אבל אנחנו לא נתיר לו לעבור ולזוז זיז, כל שכן מדברי תורה, על פי חלומותיו.

ודבר זה מבואר במג"א (סי' תריז סק"א) לחלק בין עוברה שהריחה שמאכילים אותה על פי עצמה אפילו לא נשתנו פניה, מה שאין כן אדם בריא, כל זמן שלא נשתנו פניו אפילו אמר שליבו כואב עליו, אין מאכילים אותו. והב"ח שם מייתי זה מלשון רמב"ם ור"ן ורא"ש. ואע"פ שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לאכול לעצמו ביום הכפורים אף באיסור דאורייתא כי "דרכיה דרכי נועם", מ"מ אנו אין מאכילים אותו ביום הכפורים. והדברים קל וחומר, דיוהכ"פ איסור כרת וחמור לאנשים ואפילו הכי אינו נאמן להאכילו, כל שכן יבמה לשוק שאינו אלא איסור לאו שקל בעיני אנשים. ועוד באכילת יוהכ"פ וחילול שבת אין נפשו של אדם מחמדתו כל כך כפולמוס של זנות, דודאי יש לחושדה בשקר אם אין לה את סימני החולי השייך לאותו ענין.

ועוד הרי ביוהכ"פ אפילו לעצמו אין מאכילים על פי עצמו, ואיך יערב איש אחר לגשת ולעבור על איסור יבמה לשוק על פי דברי עצמה שהיא מוחזקת באיסור, ואפילו עד אחד בעלמא אינו נאמן כשהוחזק האיסור …  על כן אקוה שלא יהיה חס ושלום שום הרהור וערעור ולמיעבד טצדקי ולעבור בפרהסיא על דברי תורה, ובטוחים אנחנו בהשי"ת כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח', ה'), ולא יאונה לה כל און על ידי שמירת מצות ה' ותורתו, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לכל השומעים ועושים. עכת"ד החתם סופר.

והוא הדין כאן, כיון שהאדם שלפנינו מתהלך כבריא, רק שהוא טוען שרוצה להפוך לאשה, אנו לא נתיר לו לעשות שום איסור. וכמו כן אנן סהדי שהתרת האיסורים לא תסתיים בפעולת הניתוח בלבד, אלא רק תתחיל מכאן ואילך, שכן אין לצפות שאותו איש שהפך לאשה ישאר גלמוד ונזיר כל ימיו, ובודאי שכל ימיו יחיה באיסור בגלל ההיתר שנתנו בידו. וזה כעין דברי האגרות משה הנ"ל (באות ד'), שאין להיזדקק להיתר משום פיקוח נפש כאשר אנו יודעים שבאותו הדבר ילך האיש וימשיך לחטוא אף מבלי פיקוח נפש.

פסק שעלול להביא לחילול ה' ולפירצה

ו) גם פסקים שכאלה עשויים להתפרסם ויגרם מכך חילול ה', כי דבר זה מתועב ומרוחק בעיני בני אדם וידברו סרה ברבנים כיצד התירו כן, אף על פי שכוונתנו למנוע מצב של פיקוח נפש. וכעין זה השיבו הגרש"ז אוירבך זצ"ל ויבדל"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להורות לבצע פעולות שעלול לצאת מהן חילול ה' אע"פ שמטרתן לצורך הצלת נפשות, כפי שהביא הגר"י זילברשטיין שליט"א בקובץ בית הלל ח"ו (עמ' נה-נו), והביא מדברי החזון איש בספר פאר הדור שהוכיח שעוון חילול ה' חמור יותר מג' העבירות שנאמר עליהן יהרג ואל יעבור, שהרי דוד המלך ביקש לעבוד ע"ז כדי למנוע חילול ה' שלא יאמרו ח"ו שהשי"ת עשה עול למלך חסיד שבנו יהרגהו, לכן יעבוד ע"ז בפרהסיא ושוב ידעו הכל שבמשפט הגיע לו. ולפי חשבונו של דוד מוטב לעבוד ע"ז משיתחלל שמו הגדול, אלא שחושי הארכי אמר לו שגם אם יעבוד עבודה זרה הרי זה חילול ה' שיאמרו מלך חסיד עבד לע"ז, לכן נשאר דוד המלך בשב ואל תעשה [סנהדרין קז.]. ע"ש.

כמו כן בעקבות כך אנשים רבים עשויים לגשת לניתוחים אלו, באומרם התירו פרושים את הדבר (סנהדרין פב:), ואחריתו של פסק שכזה מי ישורנו. ומפורסם המעשה בסנהדרין (עה.) ונפסק ברמב"ם (יסודי התורה ה, ט): מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תיבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עימה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לדבר עימה מאחורי הגדר, שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות. עכ"ל. ואף כאן שייך לעשות גדר כדי שלא יבואו לידי הפקרות ולפרוץ בעריות.

ומילתי כבר אמורה לכב', ששאלות חמורות כאלו איני ראוי ואיני כדאי להכריע בהן למעשה, והן ראויות רק לגדולי ישראל שליט"א אשר המה לנו לעינים, לכן כפי שסיכמנו פניתי אל הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, וכאשר הצעתי לפניו את הענין, התייחס לכך בביטול, כי מה לנו להיזדקק לשאלות של אדם שכזה, שאינו אמור לציית לנו אם נאסור ורק חפץ בהיתר, ואמר שעל כל פנים חובה להפנות את אותו אדם לקבלת טיפול מתאים (והיתה פיסקה זו למראה עיני הרב שליט"א).

ויהי רצון שעם ישראל לא יזדקקו לשאלות כאלו, וידעו תועי רוח בינה, ונזכה לביאת הגואל ולבנין בית הבחירה, במהרה בימינו. אמן.

בברכה,

הרב עידן בן-אפרים

(מתוך חוברת אסיא, אב תשע"א)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.