לרעות בשדות בנות? | או שכן או שלא

שכלית, מירון לא מחפש אורח חיים הומוסקסואלי, אע"פ שהוא קוסם מאוד. למה? כי הכי קל להפסיק להתמודד. מנגד, הוא מבין שהתנגדות לאורך זמן לנטייה שלו לא תהיה יעילה. המסקנה? להתחיל לחפש ולרעות בשדות בנות המין השני, לראות מה קורה לו שם * פרק חדש בבלוג של מירון

ביום כיפור הייתי בישיבה. תכננתי להישאר שם עד סוכות לפחות, בידיעה שכולם חוזרים לביתם לכבוד חופשת בין הזמנים ואני אשאר לבד, מקסימום עם עוד כמה מתחזקים שהעדיפו להמשיך את שהותם בישיבה. זאת נוסף על בני החו"ל המכונים חוצניקים, שהמשפט "הישיבה היא הבית "הוא לא סתם אידאל בשבילם אלא מה שקורה בפועל.

ביום הראשון הרגשתי עוד בסדר, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש לבד. איזה שונה ועצוב זה פתאום כשהישיבה שקטה וכל ההמולה שתמיד נמצאת, חסרה.

ביום השני כבר הרגשתי בודד וחסר מסגרת, וכשאין לי מסגרת אני מתחיל להשתגע.

כן, אני מאלה שקשה להם להתמודד עם הלבד שלהם ודווקא אולי זה התיקון שלי – ללמוד ליהנות מהלבד ועם עצמי. סבבה ללכת לים עם עצמי או סתם לשבת בבית קפה לאכול טוסט טעים ולקרוא עיתון מעניין. אמת, זה פחות כיף מאשר עם חבר, אבל אפשר להסתדר. אבל להיות בישיבה לבד?וכשאין עוד מה לעשות? – אפשר להתחרפן. בעיקר כשאני נמצא עכשיו בתקופה כזו שמרגישה כאילו אני תלוי בין שמים לארץ, לא פה ולא שם. בלי עבודה שמסרבת להופיע, אני עדיין בחיפושים.

אני כבר כמה חודשים בלי עבודה ובלי כסף של ממש, מלבד כמה עבודות זמניות ומעטות. ואני נכנס בעצמי עם הביקורת עצמית שלי המרהיבה עוז וזוקפת קומתה כשואלת "איך עדיין אתה נשרך בחיפושים אחרי הזנב שלך? ותראה עוד כמה זמן עובר ועבר וכל יום שחולף אתה מפסיד כסף".

אני באמת לא מבין איך זה קורה לי. אולי פשוט עד שאני מגיע למסקנה כלשהי זה מעט מדי ומאוחר מדי.

וכשאני בחוסר עשייה, החוסר עוטף וגורם לי לשקוע, ואחר כך קשה להיחלץ מהבוץ התובעני של הפסיביות הזו שמשתלטת עליי פעמים רבות.

לבסוף אזרתי אומץ ויצאתי העירה לחפש עבודה רק בשביל שיתנו לי נייר להשאיר פרטים ו"שיחזרו אליי", כמו שנאמר לי בכל חנות שאליה פניתי. אבל האמת שזה נתן לי קצת מצב רוח. מעצם זה שעשיתי משהו למען עצמי והצלחתי להיחלץ קצת, גם אם באופן זמני, מהפסיביות שלי.

רק על זה שיצאתי לעיר ולא נכנעתי לתירוץ שחם אש בחוץ, התירוץ שהתגלגל לו במוחי, מגיע לי לשמוח בעצמי ולטפוח לעצמי על השכם.

גם אתמול, על אף הגשם, יצאתי לעיר לעשות את אותו הדבר, אבל הפעם חזרתי מבואס מזה שלא יצא מזה הרבה, וכבר החלטתי לחזור הביתה. לא יכולתי לתאר את עצמי בישיבה בלי אוכל וחברה של ממש.

למען האמת, אחת הסיבות שבגללן החלטתי להמשיך להיות בקרבת הישיבה היא העובדה שנקשרתי שם לחֶברה, היה לי כיף שם ועוד יותר כי תמיד יש חברה מסביב והמולה ומלא אנשים באמת טובים, ולא צריך לתכנן בשביל לקבוע עם חבר. רק יוצאים מהחדר ורואים את החברה. ואם זה נשמע תלותי אז זה נשמע נכון. אחרי הכול, מי אוהב להיות לבד?

אבל התלות היא אכן מרכיב נכבד בתוכי. קצת קשה לי עם המילה הזו כי היא מאלצת אותי להתמודד עם הדימוי העצמי שלי ככזה. "מה, אני תלותי? זה נשמע נורא, כאילו אני נזקק". והאמת שזה מה שבגללו אני בורח מאנשים כשאני מזהה אצלם תכונות שליליות כמו זאת. פשוט כנראה כי הם משקפים לי את עצמי ומה שאני לא ממש אוהב בי.

במה זה מתבטא? לפעמים כשאני נפגע ולוקח אישית דברים, וזה קורה בעצם הרבה יותר מלפעמים, כשאני מפרש שלא רוצים בחברתי, פירוש שנעשה לפעמים בצדק ולפעמים שלא.

כשאני רואה שדוחים אותי לפעמים זה פוגע בהערכה העצמית שלי, ואז אני לא מוותר ומנסה להילחם על המקום שלי. ולפעמים קורה ההפך – אני מגלה סימנים של דחייה ונסוג ומתקפל כי אני לא רוצה להיפגע. זה מה שגם קורה בהתאהבויות שלי בגברים מסוימים. אני נסוג, אבל ההתאהבות אינה מיישרת קו ונסוגה אף היא.

זו אובססיביות נוראה שהציקה לי והתישה אותי כי כל אימת ש"הוא", מושא אהבתי, היה בסביבה הייתי צריך את היחס שלו. ואם הוא לא התייחס, זה היה עושה לי רע והייתי מתעסק יותר ויותר רק בו. כי רק יחס ממנו היה גורם לי להרגיש שווה.

"מה זו האובססיביות הזו? אין לך עצמיות משלך?למה אתה תלוי באחרים שישלימו את הזהות שלך?", כך חשבתי/בקרתי/תהיתי לעצמי. ומרוב שאני הייתי צריך את אותם מושאי התאהבותי כדי שיתרמו לאגו דשא שלי הייתי נעשה רגיש לכל יחס ואי יחס חיובי ושלילי. ואז הדרך קצרה מאוד כדי להיפגע באופן לא פרופורציונלי. וזה היה במילה אחת – סיוט.

דוגמה לסיוט הזה הייתה היפיוף הראשון והכה כריזמטי שלמד עמי באותה כיתה בתיכון. זה נמשך הרבה אחרי שסיימנו את התיכון כי עדיין חשבתי עליו בכל יום – איפה הוא נמצא, מה מעשיו, מה עובר עליו. היה לו היכולות להלך עליי קסם, ואילו לי לא הייתה היכולת להתנגד. כבר לא עניין אותי הרבה מעבר אליו. אם הוא היה מתייחס אליי יפה כך גם היה נראה היום שלי. וכשהוא היה מתייחס אלי באופן שלילי, מקניט אותי או לא מתייחס בכלל אז היום שלי היה סתמי במקרה הטוב.

היפיוף השני למד איתי בישיבה. ה' עשה לי טובה גדולה עת בשיא קושי ההתמודדות שלי הוא פשוט שלח אותו אל הכלה המיועדת שלו.

מאז לא התאהבתי מחדש, ואני מקווה שלא להתאהב במישהו שלא יהיה לי איתו סיכוי לממש את אהבתי. אם מפני שהוא סטרייט ואם מפני שאני לא מחפש, שכלית, אורח חיים כזה, אף על פי שהוא נורא קוסם, וקל הרבה יותר להפסיק להתנגד לכל זה.

אני מודע לכך שהתנגדות לאורך זמן לא תהיה יעילה, לכן אני חושב להתחיל לחפש ולרעות בשדות בנות המין השני. לראות מה קורה לי ומה אני מרגיש שם. ישנן הרבה משוכות ומכשולים בעניין הזה, ובכלל בחיים, אבל אולי אתחשל ואגלה כוחות של אורך רוח, התמדה ונחישות.

בכל אופן אני מקווה שבאופק אראה התקדמות כלשהי בעניין הזה ובשאר התחומים, בע"ה.

ועד לפעם הבאה – שיהיה בשורות טובות.

מירון

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.