ד"ת לפרשת וארא | דבר תורה לפ"ש

למשה רבנו הייתה בעיה של אמונה – אמונה בעצמו. הקב"ה בכבודו בעצמו עזר למשה להאמין בעצמו * עובד בדבר תורה לפרשה


בתחילת פרשתנו שוב נשלח משה אל פרעה.

וַיְדַבֵּר השם, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ.

ומהי תגובתו של אבי הנביאים?

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי השם לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

ולא זו אף זו, כעבור כמה פסוקים, אנו נמצאים באותה הסצנה בדיוק.

וַיְדַבֵּר השם אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, אֲנִי השם; דַּבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי, דֹּבֵר אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִפְנֵי השם: הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

מדוע חש משה צורך לחזור שנית על עניין ערלות השפתיים?

ויותר מזה, הלא כבר בפרשת "שמות" הפותחת את כל פרשיית בני ישראל במצרים וסיפור בחירתו של משה רבנו למנהיג, כבר שם פגשנו בדו שיח הזה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-השם, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר השם אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, השם. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.

האומנם מפקפק משה בכוחו של מי ששם פה לאדם?

בכלל, משה האיש נתון במין מתח אדיר. אף שילדותו ובחרותו עברו עליו בבית המלך, עדיין אי אפשר להחמיץ את סירובו של משה להתמסר לתפקיד החדש שמושת עליו. בואו נדגום כמה הימנעויות שכאלה שנאמרו בסמוך לסנה הבוער:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱ-לֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱ-לֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ השם.

ולבסוף, הדברים הפשוטים והברורים עד כאב:

וַיֹּאמֶר, בִּי אֲ-דֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.

ובחזרה ל"וארא". נראה כאילו משה לא מאמין בעצמו. הוא מאוכזב מכך שלא הצליח לשכנע לא את בני ישראל ואף לא את פרעה ברצינות שליחותו. חששו הראשוני מכישלון השליחות כמו מתגשם.

אל תפחד
אתה לא לבד

הייתה זו דקירה קטנה
זעזוע פתאומי ומהיר,
נכון, איבדת שליטה לרגע
לא היית מספיק זהיר,
ועכשיו פעמוני אזהרה
מצלצלים בראשך
אתה רוצה לשכוח
להתחיל מהתחלה

אך הבורא לא מוותר בקלות על הבן שנבחר. להפך. משה שב ונשלח שוב ושוב להתייצב בפני פרעה וצוות חרטומיו.

אז תאמין שאם קלקלת
אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

אל תפחד
אתה לא לבד.

אהוד בנאי בשירו "אל תפחד", שאותו כתב והלחין, פונה אל הקורא החושש ומנסה לאושש אותו. לאמן אותו באמונה. אמונה בעצמו.

אם יחזור שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד
תמיד אהיה קרוב אליך
לחבק במקרה שתרעד

ואכן, לקראת סופה של הפרשה, בתום מטח הברד, לבקשת פרעה יוצא משה כדי לבקש על הפסקת המכה. משה רק פורש את כפיו אל השם. להבדיל מהפעמיים הקודמות שבהן צעק אל השם או העתיר אל השם. עתה הוא יודע כי אין צורך בזעקה או במילות תפילה. די בפרישת כפיים.

אל תפחד
אתה לא לבד.

שבת שלום,

עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.