החברותא לשעבר | או שכן או שלא

החברותא של מירון מתחתן, וזה קשה למירון. לא, הוא לא נמשך אליו אלא הוא יהיה חסר לו כחבר שיודע להאזין לו ולהכיל אותו * רשומה חדשה בבלוג של מירון

(לקריאת כל הרשומות של מירון – לחצו כאן)

לילה. חצות פלוס. יושב וכותב לי עכשיו, אחרי שחזרתי מהחתונה של חברותא שלי שמעכשיו הוא ייקרא באופן רשמי "החברותא לשעבר שלי".

למעשה כבר מזמן הפסקנו ללמוד יחד, למעט פעם אחת שהצלחתי לקבוע איתו לפני חודש וחצי. אבל רק עכשיו בהיר ונהיר לי שכבר לא יצא לנו ללמוד ביחד וגם להישאר בקשר כי מהלילה הוא כבר נשוי, מחובר לאישה שאותה, מסיבות מובנות, ויעדיף אותה על פני קשרים חברתיים אחרים.

אבל זהו, שהוא לא רק חברותא. החשבתי אותו גם כחבר טוב שלי, כאחד האנשים הקרובים אליי בישיבה. וגם אחד האנשים היותר טובים, איכותיים, ומדהימים וכן הלאה שקיימים אצלנו. אני לא בטוח כמה הוא רואה בי חבר טוב שלו כי יש לו המון חברים טובים ולאותם אנשים הוא מתייחס ממש יפה ונותן יחס אישי. לכן אני לא בטוח כמה הקשר שלנו חזק אף על פי שאני ממש מת על הבן אדם. הוא כל כך טוב. הרבה זמן לא ראיתי בן אדם שכל כך הרבה אוהבים אותו ומתאמצים בשביל לשמחו ביום שמחת לבו. עד היום.

הרבה זמן חיכיתי לחתונה הזו. חתונה שאני ארגיש אליה קשור באמת, שהיא של חבר טוב שלי ולא של עוד מישהו מהישיבה שהולכים בשביל לשמח למרות שזה, אחרי הכול, כיף להתאוורר ולרקוד בחתונות. היום ידעתי שאני אהיה קשור כי זה של חבר טוב אבל תמיד, כמו שתמיד הן אוהבות לבוא, המחשבות הטורדניות שאיתן אני מנסה להתמודד חודרות לתוכי ומעלות קונפליקטים ופחדים.

פחד שמא אני לא איהנה בחתונה ולא אצליח להרגיש קשור, ולא אצליח ליהנות. ודווקא כשאני מאוד רוצה משהו ופוחד עליו שהוא יאבד לי – אני מאבד אותו "בעזרת" אותן מחשבות שמלוות ללא לאות. ואז גם באים לארח לי  חברה הקונפליקטים שלי, שבאים בכוונה באותו זמן מכריע והם מטרידים אותי ומבקשים שאפתור אותם עכשיו.

אני יודע שזה נשמע מוזר ואולי חולני, אבל זה מה שנקרא חלק מאו-סי-די. האו-סי-די שלי שאיתו אני לצערי נאלץ לחיות. מחשבות כפייתיות וטורדניות. לא שאי אפשר לטפל בזה, אפשר, אבל אי אפשר להעלים את זה. ובשביל זה אני נפגש עם פסיכולוג שהביא אותי לידי מודעות שכאשר יש משהו שאני לחוץ ופוחד עליו או ממנו, אז המחשבות יבואו משום שאני לא מוכן לשחרר ולהרפות. אני לא מוכן לחשוב על אפשרות שבה אני אצא מאוכזב ומופסד כי אז אנחל אכזבה מרה – שבמקרה הטוב מביאה להרגשה רעה, ובמקרה הפחות טוב להשפעה על דימויי העצמי. מכאן נובע הפחד להגיע למצבים כאלו של אכזבות והפסדים.

אמנם נכון, מדובר בסך הכול בחתונה ולא בדבר הרה גורל שצריך לגרום לדימוי עצמי שלילי, אבל זה כן מחזק את המסקנה שהכול לא הולך לי ושתמיד אני מפסיד ונכשל. ואת זה אני מתכוון בע"ה לשנות.

בכל מקרה, אני לא הייתי מוכן לוותר על האופציה ליהנות בחתונה שלו. אמנם בדרך הבזיקה לי במוחי אותה תובנה של הפסיכולוג שלי וידעתי שאני צריך להיות מוכן לאפשרות שאולי אני לא איהנה, אבל זה היה חזק ממני ולא באמת הייתי מוכן בפנים לאופציה שכזו.

אותו קונפליקט נגלה אליי כשהרגשתי חרד לאבד את הקשר איתו משום שעכשיו הוא מתחתן ובכלל לא יצא לי לראות אותו בחודש האחרון ואיני זוכר מתי לאחרונה דברנו שיחת נפש או סתם אפילו שיחה רגילה מלבד כל מיני שיחות חטופות של דקה וחצי כשפגשתי אותו באופן מזדמן. ומי יודע מתי יצא לנו לדבר. אני מפחד שאאבד אותו והקשר הזה ילך לו לאיבוד ברוח ויחמוק כמו הרבה אחרים. וכל כך התרגשתי ורציתי להיות קרוב אליו ולתת לו חיבוק ושהוא יחזיר לי גם אחד כזה מהלב

רציתי לרקוד איתו בחתונה ולא ממש הצלחתי להגיע אליו. הרי אין כמו חתונה בשביל שלא להצליח לבוא בדיבור או מגע עם מושא השמחה כאשר כל החברים, ויש לו הרבה, עטים עליו במצוות שמחת חתן וכלה.

חשבתי לעצמי באותם רגעים שמי שרואה את הבעות פניי הנפעמות והנרגשות נוכח החופה יחשוב שאני מאוהב בו. וחשוב להדגיש שאני לא נמשך אליו מינית אני פשוט מאוד אוהב אותו בתור בן אדם. מאוד. ונראה שגם נקשרתי אליו רגשית. רק איתו מהאנשים בישיבה יכולתי לדבר על דברים אישיים ולזרום בשיחה כל כך קולחת שעוד יותר קושרת אותי אליו. אבל אני הרגשתי שאני הולך לאבד אותו ולא יכולתי באמת לשמוח בשבילו כמו בכל החתונות הרגילות.

ואז נדנדה לי בראש המחשבה שאני לא יכול לזרום ולהשתחרר כל עוד אני לא מרגיש קרוב אליו בחתונה. ואז באה המלחמה העצמית שאומרת לי בעצם שאני צריך להמשיך ולשמח בלי שום קשר אם אני קרוב אליו בזמן החתונה או לא. כי בתור חבר טוב אני לא אמור לחשוב על עצמי אלא עליו, ואם אני לא מתנתק מהצפייה הזו לחוש קרוב אז אני אינטרסנט שחושב בעצם על עצמו.

זה רק החריף כאשר באתי אליו לתת לו חיבוק והוא השיב חיבוק רפה והוא לא ממש היה ממוקד בכלל. אני יודע שאסור לי לבקר את עצמי ולהיכנס למלחמות עם עצמי שאני צריך להמשיך לשמוח ולשמח, אבל ברגע האמת זה לא היה אפשרי. התאכזבתי.

(כאן בדיוק אני נזכר בעצה קטנה שפעם מטפל אחד לימד אותי: בן אדם צריך ללמד עצמו גבולות ולתחם דברים שיהיו במידה. כך ברגע שאותם קונפליקטים מתגנבים, אני צריך להגיד להם בעצם שאני מקבל אותם, אבל כרגע אני תוחם אותם ושם אותם בסוגריים ואתמודד איתם לאחר מכן. כשאהיה אחרי החתונה למשל. האמת שאני לא יודע אם זה היה נותן לי לזרום ולהמשיך הלאה בנחלי שמחות אותו ערב משום שאצלי זה חזק. מין משהו מסרס וטורדני שעוקר פעמים רבות את היכולת ליהנות. אבל בעקרון זו עצה חכמה.)

והנה כבר חלפה לה החתונה שכל כך חיכיתי לה ומצאתי את עצמי תוהה לעצמי בזמן האירוע "הנה האירוע שכה חיכיתי לו קרב אל קצו, ולא היה כאן משהו מיוחד. לא מיציתי את החתונה, לא הרגשתי שלם וכבר זה עובר".

דווקא בחתונה שהתרחשה לפני כמה חודשים, חתונה של מי שהייתי מאוהב בו כ"כ, בעל האישיות הכריזמטית והמראה הממס, זה שבסוף האובססיה שלי אליו גרמה לי להבין שייחסתי ליופי שלו, שאכן קיים, עוצמות אדירות (ולכשיצאתי מזה הצבתי אותו בפרופורציות הנכונות) – דווקא אז למרבה הפלא הייתי רגוע באופן יחסי בלי לצפות יותר מדי ובלי להיסחף במערבולת של מחשבות.

מעניין למה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.