(לקריאת כל הרשומות של שחר – לחצו כאן)
חזרתי הביתה.
אבל התיאבון לא ממש חזר. בבית הרגשתי קצת יותר טוב. כאילו כדי לאשר לעצמי את הזהות שלי, הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה לשכור בוידאו השכונתי סרט דרמה שממש מדבר על הומואים.
ישבתי בחדר בדלת סגורה, ואחרי שראיתי אותו פעם אחת, ישבתי לראות אותו שוב. קניתי לי גם איזה ספר על הנושא, אבל מיד עטפתי אותו בנייר לבן כדי שאף אחד לא יראה את הכריכה שלו ויתחיל לשאול שאלות. אפילו חשבתי לכתוב עליו הקדשה מזויפת עם שם אחר, כדי שאם הספר ייפול לידיים הלא נכונות אני תמיד אוכל לטעון שחבר השאיל לי אותו.
בבית הרגשתי קצת יותר טוב, אבל המצברוח לא היה משהו. השתדלתי לפחות כלפי חוץ להיראות בסדר. 'אני חייב לפגוש עוד מישהו כמוני', חשבתי לעצמי. בלית ברירה עליתי על האוטובוס לירושלים ביום ראשון אחרי צהריים. לא רציתי שאבא ואמא יתחילו לשאול שאלות, כמו למה אני לא רוצה לחזור לישיבה. חיפוש קצר בגוגל באינטרנט קפה הפנה אותי לכתבה די ישנה על איזה בר או מועדון, לא ממש הבנתי מה, שמדי פעם יש בו ערבים להומואים. ללכת לשם? חשבתי לעצמי. כאילו שמישהו יבין אותי שם. ענה קול בראש שלי. מה אני אעשה, אשפוך לפני הברמן את הלב? ואולי לא ללכת, הרי זה בכלל לא מסוג המקומות שאי פעם הייתי בהם, ואני לומד בישיבה וזה לא שייך. אבל כל כך רציתי ללכת, אפילו שלא היה לי מושג בכלל איפה הרחוב הזה ואם המקום עובד באותו יום. אבל אני חייב. אני לא יכול יותר להישאר בלבד הזה.
הטלפון צלצל.
"מה נשמע, מתוק?" אפרת שאלה מהצד השני של הקו. "אני לא יודע", עניתי לה.
"קרה משהו? אתה בסדר?" היא שאלה.
"אני לא רוצה לדבר בטלפון", אמרתי לה.
"אז אתה מוזמן לקפוץ", אמרה.
נסחבתי עם כל התיקים הגדולים לדירה של אפרת. אפרת הייתה מבוגרת ממני. הכרתי אותה מהסניף בערך משבט מעלות, וגם אחרי ששנינו כבר הפסקנו ללבוש כחול-לבן-ועניבה שמרנו על קשר. היא למדה בירושלים.
עליתי אליה לדירה, נכנסתי לסלון הקטן והנחתי את התיקים. היא הביאה עוגה וקפה, והציעה לי לאכול, אבל אני לא הצלחתי. עדיין.
"מה קרה לך?" היא שאלה. "אתה נראה חיוור".
לא היה לי כבר כוח נפשי להסביר. הוצאתי את הספר מתוך התיק והראיתי לה אותו. היא הסתכלה עליו, ואח"כ הסתכלה עליי.
"את מבינה?" שאלתי אותה.
"מבינה", אמרה.
"ואתה בטוח בזה? כאילו, היית פעם עם מישהו?"
"לא הייתי אף פעם עם אף אחד. האמת היא שכבר חשבתי ללכת לפגוש מישהו, אבל אז את התקשרת".
"אז איך אתה יודע?"
"אפרת, את שומרת נגיעה, נכון?" אמרתי.
"כן" היא אמרה.
"אז אם לא היית אף פעם עם מישהו, איך את יודעת שאת נמשכת לבנים?"
המשכנו לדבר. אפרת ניסתה לטעון שזה מורכב, שאולי אפשר לשנות את זה, שמעניין אותה איך רבנים שונים מתייחסים לנושא, ואפילו שאולי היא בעצמה לא ממש סטרייטית, אבל לא יודעת את זה בוודאות. אני מנגד, טענתי ששינוי זה משהו מוטל בספק, שרבנים לא יודעים להתמודד עם זה במקרה הטוב ואומרי שטויות במקרה הרע, ושכמו ששנינו יודעים שהיא לא צריכה להיות עם מישהו כדי לדעת מה היא, כך אני לא צריך להיות עם מישהו כדי לדעת מה אני. אפרת הפתיעה אותי כשסיפרה על מישהי שהיא מכירה שהתגרשה מאשתה. עד אז לא ידעתי בכלל שיש כזה דבר.
"אתה בסדר?" היא שאלה.
"אני חושב שכן", עניתי.
גם אם היו חלקים בשיחה שבהם רעדתי או היה לי קשה לדבר, היא הוכיחה לי שברגע שמישהו מכיר אותך ואוהב אותך, הוא ימשיך לאהוב אותך גם כשתספר לו על עצמך.
***
באותו לילה ישנתי אצל חבר בירושלים, ואת היום שלמחרת ניצלתי לטיול בעיר. רציתי עוד קצת חופש לפני שאני חוזר לישיבה. בבוקר הצלחתי פעם ראשונה אחרי הרבה זמן לאכול משהו, אבל עדיין לא חזרתי להרגיש יותר מדי טוב.
כשהגעתי לישיבה, כבר היה לילה.
שמתי את התיקים בחדר, והלכתי להסתובב קצת בחוץ. לא ממש רציתי להיכנס לבית המדרש, וממילא השעה כבר הייתה מאוחרת. בשטח הריק שליד הפנימייה, ראיתי מדורה. התקרבתי אליה להתחמם.
נועם ועודד היו שם, ולידם על שולחן חלוד היו סכינים גדולות ותבלינים שונים.
"אז מה אתם עושים"? שאלתי.
"מטפונס". הם אמרו. "רוצה?" שאל עודד, והגיש לי עוף ממולא בירקות שהקצוות השחורים שלו העידו שעמד קצת יותר מדי זמן במדורה. ולמרות זאת, איכשהו חזר לי החשק לאכול. "תודה שהחזרתם לי את התיאבון", אמרתי לנועם, שזכר שהפסקתי לאכול בשבוע שעבר. התיישבתי לידו, כשעודד הלך לחפש עוד קרשים להוסיף למדורה.
"אני שמח שאתה מרגיש יותר טוב", אמר נועם.
"עדיין לא לגמרי," אמרתי. "אבל עזוב אותי, מה איתך?"
"האמת – אני מבואס".
"למה?"
"כי אני לבד." הוא אמר. "אתה מכיר את ההרגשה הזו, שאתה לבד, ואתה כבר רוצה מישהי? חברים שלי יוצאים או מתחתנים, ואני רוצה סיר שאוכל להיות המכסה שלו. ואין, אבל אני כל כך מרגיש שאני רוצה. וזה קשה".
"טוב, נועם. לפחות תתעודד בדבר אחד – אתה בטוח תתחתן לפני".
"אין סיכוי".
"אני די בטוח בזה" אמרתי, מסתכל לכיוון המדורה.
"אחי, מה פתאום? איך אתה אומר דבר כזה? אתה חכם, אתה מוכשר, אתה אחלה של בחור. כל אחת תרצה אותך ברגע שיציעו לה! בטוח שאתה תתחתן לפני".
עד היום אני לא יודע למה המשכתי את השיחה הזו במקום לעצור אותה פה.
"אני מוכן להתערב איתך שאתה תתחתן לפני. אני בטוח בזה שתמצא מישהי לפני", אמרתי.
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"
הסתכלתי לצדדים, לוודא שעודד עדיין מחפש עצים ולא קרוב אלינו. כשהטח היה נקי, החלטתי שאין לי כבר מה להסתיר.
"כי אני הומו", אמרתי לו.
"מה?" הוא שאל.
"מה ששמעת. אני הומו. עכשיו אתה מבין למה אני כל כך בטוח שתתחתן לפני?"
"טוב… אולי צדקת". הוא גמגם. ראיתי עליו שהוא רצה להמשיך לדבר, ראיתי על הפנים שלו שמבול של שאלות כמו 'למה? איך? איפה?' הולך להגיע, אבל עודד בדיוק חזר עם העצים, ונועם הבין בעצמו שאת השאלות האלו הוא יצטרך לדחות לאחר כך.
אחרי שהמדורה דעכה, נועם ואני יצאנו לטייל ביישוב. וכל השאלות שהיו לו מקודם, צצו ועלו.
"תגיד אתה בטוח בזה? היית פעם עם מישהו?" נועם שאל.
"לא".
"אז איך אתה יודע?"
"נועם, היית פעם עם מישהי?" שאלתי אותו. "לא" הוא ענה. "אז איך אתה יודע שאתה רוצה להתחתן?"
"אתה מבין", המשכתי, "אני לא צריך להיות עם מישהו כדי לדעת. וכשאתה נמצא בישיבה ומאוהב במישהו שאיתך בחדר עד כלות, אתה יודע".
"היית מאוהב במישהו מכאן?" נועם שאל, וסיפרתי לו על איתי.
"דווקא בו? הוא לא כזה מציאה", נועם אמר, ואני נפגעתי בשביל איתי.
המשכנו לטייל בישוב, ואני סיפרתי לו הכול. סיפרתי לו כמה קשה לי כלפי אלוהים וכלפי החברה, כמה זה קשה לא להיות גלוי וכמה שהייתי רוצה שיהיה אחרת, אבל אחרי הטיפול אצל ד"ר פרל אני כבר לא בטוח אם בכלל אפשר אחרת. סיפרתי לו כמה אני פוחד כי אני לא יודע איך אנשים יגיבו כשאני אספר להם, ואיך הם יתייחסו, ואולי הם ינתקו קשר או יפחדו לדבר איתי או יפיצו עלי שמועות שיגיעו מי יודע לאן.
"אתה מבין למה אני בחיים לא אלמד משחק?" שאלתי אותו. תמיד הוא היה אומר שיש לי כשרון וירטואוזי ומציע לי ללמוד את זה מקצועית.
"אני גם ככה עושה את זה כל היום. אני שחקן בדיונים של חדר האוכל, ושחקן בבית המדרש, ושחקן כששואלים אותי מה קורה. אז אין לי שום רצון גם לעשות את זה מקצועית, אם ממילא זה מה שאני עושה כל יום, כל היום."
נועם הודה שאני שחקן טוב, כי הוא לא היה מנחש בחיים. הוא שאל שאלות, והרגשתי שזה לא רק סקרנות, אלא שבאמת הוא רצה להבין אותי. להבין מה עובר עליי.
התיישבנו בגינה, והמשכנו לדבר. כשהשעה הייתה כבר קרובה לארבע, אמרתי לו שאני חייב לשאול אותו משהו.
"זה לא מרתיע אותך? זה שאני נמשך לבנים?"
"מה פתאום?" הוא אמר.
"אתה מסוגל, נגיד, לתת לי חיבוק?" שאלתי, קצת חושש מהתשובה.
"שחר", הוא אמר, "התחבקנו קודם ואנחנו נתחבק גם בעוד רגע. היית חבר שלי קודם, אתה חבר שלי עכשיו, אין סיבה שמשהו ישתנה".
עמדנו שם בגינה, קופאים מקור, ונועם נתן לי חיבוק, והזכיר לי שחברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף.
אהבתי את זה והערכתי את האומץ והתעוזה להחשף בפני חבר קרוב. החיים כהומו בסביבה דתית, שאינה מכבדת את החריגים שבתוכה (ולא רק את אלו בעלי הנטיה המינית האחרת) הם קשים. וזו אחת הסיבות המניעות להעתיק את מקום מגורי לאזור חדש שבו לא מכירים אותי מגיל אפס ובו אוכל לפתח ולהתחבר גם רגשית לבעלי נטיה זהה כשלי.
שלום לך יקר
נראה מדבריך שאתה באמת רוצה מודעות אמיתית ונוחה למה שאתה באמת והמצב שלך מקשה עליך.
אך אל תכנס ליאוש לדעתי נסה את מה שלא ניסית.
הפסיכולוגיה היא לא המילה האחרונה בנושא כאוב זה.
ישנה שיטה חדשה שהוכיחה את עצמה בנושא ושמה:" שלושת המימדים"
לדעתי שוה לבדוק כי שמעתי של תוצאות חיוביות מוכחות.
אגב, השיטה הוכחה מדעית.
בהצלחה.
וואו! קראתי עכשיו את כל הבלוג שלך. זה מתאר אותי בדיוק!!
אל תוותר על החלום שלך, הנטיה הזאת לא צריכה למנוע ממך להתחתן ולהקים משפחה. יש נשים גיבורות, כאלו שמוכנות להתחתן גם עם אנשים כמוני וכמוך. (אולי הן בעצמן כאלו).
בתור אחד שהיה אצל פסיכולוג, זה לא קל, לא יודע אם זה ישתנה, אבל בהחלט הצלחתי לפתח רגש כלשהו לנשים.
אני לא יודע אם כל אחד יכול, אבל לטעמי, אפשר כן למצוא אהבה ולהקים בית (לאו דווקא בסדר הזה).