התעללות של אהבה | גאות ושפל

היחסים בין אב לבנו בסרט "הערה שוליים" מזכירים לזאביק את יחסיו עם אביו, בטרם סיפר לו זאביק שהוא הומו * ביקורת על הסרט "הערה שוליים"

בעת כתיבת שורות אלו עוד לא ידוע אם הסרט הישראלי "הערת שוליים" אכן זיכה אותנו בפרס האוסקר. צפיתי בו עוד נוספת לקראת הטקס הצפוי, וקיבלתי הבנה חדשה לגבי תחושות עמומות שהיו אצלי לאחר צפייה ראשונה, מבלי שידעתי לקרוא להן בשם.

אשתף אתכם בכמה מהרהוריי. כשצפיתי ב"הערת שוליים" בפעם הראשונה, אחרי הסרט נותרתי בתחושה של מועקה לא ברורה. ניסיתי לתרץ זאת בסיום העמום או באכזבה לעומת הציפיות, אך היה בכך משהו עמוק יותר. משהו הטריד מאוד במסר של הסרט ולא ידעתי לשים על זה אצבע. כעת הבנתי במה העניין.

לשם המחשה, רצוני להקביל את "הערת שוליים" לסרט גרמני "גוד-ביי לנין". הסרט מספר על קומוניסטית קשישה וחדורת אידאולוגיה במזרח גרמניה, שעברה אירוע לב ועקב כך עליה להימנע מכל דבר העלול להסעיר את מצב רוחה.

לשם כך, בנהּ יוצר עם חברו מנחה הטלויזיה עולם וירטואלי שבו אימא יכולה לחיות מבלי לדעת על התליכי התפרקות הקומוניזם בעולם האמתי. היא חושבת שהיא חיה בעולם שבו מורשת לנין שולטת בארצה בלא מיצרים והיא מתה מאושרת. אמנם בנה צריך כל העת להמציא טריקים חדשים, שבלי חבר ה"טלוויזיוני" היו הופכים לבלתי אפשריים, וגם מערך השקרים שהוא טווה סביב האֵם הולך ומסתבך.

אך הסוף הוא סוף בנימה אופטימית.

אני זוכר היטב את התגובה הכועסת שלי על הסרט. הזוהי אהבת אם אמתית? האם תפקידנו בחיים הוא לגונן על הורינו מפני המציאות? האם לעת זקנה החלפנו תפקידים – כעת אנו המבוגרים האחראים והורינו הם חסרי הישע?

"הערת שוליים" חוזר על הסיטואציה של "שקר לבן", אך הפעם הסיטואציה הופכת לטרגדיה אמתית. האב שהולך לקבל את פרס ישראל קולט על ידי ניתוח פילולוגי, שמי שהיה אמור לקבל את הפרס זה בעצם בנו, שהוא גם כתב את נימוקי השופטים. הוא מבין שזו האמת. ברור לו שגם בנו יודע שזו האמת.

לא ברור לו כמה עוד אנשים יודעים על האמת הזו. ברור לו שכבר אין לו מה לעשות ושכבר החליטו הכול במקומו. הוא הפך לשחקן ראשי בהצגה שנכתבה בלי ידיעתו ובניגוד לרצונו. מה שהיה אמור להיות המעמד מהרגש בחייו הופך להצגת שקר משפילה, כשכל המעורבים הראשיים יודעים במה מדובר. מודעה על טעות הייתה משפילה הרבה פחות.

אבל זוהי בדיוק האירוניה הנוראית של הסיטואציה – הרצון המהוגן "לגונן" על אגו של איש אקדמיה קשיש הפך להתעללות מתוחכמת ביותר. וכיאה להתעללות הראויה לשמה – כזו הנעשית ממניעים נאצלים בלבד. זוהי האמת הנוראית שמוסתרת מתחת ל-happy end של הסרט הגרמני: הרצון "לגונן" על אנשים מבוגרים בלא ידיעתם עלול להפוך להשפלתם הקשה ביותר.

צפיתי ב"גוד ביי לנין" בדיוק כששקלתי לספר להוריי על נטייתי המינית, בגיל 26. וכך עשיתי תוך זמן קצר עם אימי ואחי. ואחרי זה חיכיתי עוד 5 שנים (!) כדי לספר לאבא. קרוביי ניסו הכול כדי למנוע ממני לעשות זאת – כמובן ממניעים ראויים וכוונות טובות. ואני מודה, לקח לי 5 שנים כדי לאסוף כוחות להתמודדות גם עם תגובתו הצפויה הקשה של אבי, והתגובה הראשונית אכן הייתה מאוד קשה.

כיום לא זו בלבד שאיני מצטער לרגע שעשיתי זאת, אלא שיום זה הפך לאחד הימים החשובים בחיי. עבר מאז זמן ושיחות נוספות שחלקן ממש לא היו על מי מנוחות, אך היום הקרבה ביני ובין אבי גדולה מאי פעם. שנינו מגיעים היום ממקום בוגר ורגוע יותר. שנינו לומדים לקבל זה את זה כפי שהוא. ובעיקר, שנינו רוצים מאד לתקשר בצורה פתוחה, בלי סודות והסתרות, כדי שהחיים שלנו יהיו לטקסט עיקרי עם תוכן של ממש ולא יהפכו להערת שוליים חסרת משמעות.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.