סיכום מפגש תמוז תשע"ב: הקרנת הסרט הדוקומנטרי "תגיד אמן" | אירועים ומפגשים

יואל סבור שלסרט אין סוף טוב, ואילו גולן טוען שיש מעין סוף טוב. יואל פחות הזדהה עם הסרט, ואילו גולן הרבה יותר. אבל את שניהם הסרט ריגש, לעתים עד דמעות ממש * יואל וגולן, בנפרד, מסכמים את סרטו של דוד דרעי שתיעד את יציאתו מהארון בפניו הוריו, דתיים יוצאי מרוקו. הסרט הוקרן בלעדית לכמוך!

 תגיד_אמן

הסיכום של יואל:

הגעתי למפגש בירושלים. חיפוש קצר אחר הכניסה הנכונה. ושלט צנוע של 'כמוך' סימן שאני במקום הנכון. זו הפעם הראשונה שלי שם.

במקום נקבצו כבר כמניין אנשים, ורבים הוסיפו להגיע במחצית השעה שלאחר מכן. כמה מן הפרצופים היו מוכרים, אחרים לא. היה מעניין לראות את המנעד הרחב של גילאים ושל דרגות דתיות (עד כמה שניתן לשפוט מן החזות החיצונית).

משמיעה, מסתבר שהיו שהגיעו ממרחקים – והחיוכים והשיחות הבהירו עד כמה שמחים החברים להיפגש.

התפללנו ערבית. החזן, בחור מזוקן חבוש כיפה גדולה התפלל בכוונה רבה. כשסיימתי שמונה עשרה והמתנתי, חשתי התרוממות רוח משונה, וש'ערבית' זו עלתה כל התפילות שהתפללתי במשך השבוע.

התיישבנו לצפות בסרט, שיוצרו נעדר, למרות ניסיונות השכנוע לקיים את הבטחתו להגיע. מדובר בסרט תיעודי: בן למשפחה מסורתית מרובת ילדים ממה שמכונה 'ישראל השנייה', הסיר את הכיפה ועבר לחיות בתל אביב, מתלבט עם עצמו ועם אחיותיו היודעות את סודו, אם לצאת מן הארון בפנים האחים וההורים. השיחות, שלעתים עולות לטונים גבוהים, נעות בין בתיהם של בני המשפחה, בין ימות החול לשבתות וחגים, ובין שמחות משפחתיות שונות לשבוע האבל על הסבתא הישישה.

אני עצמי לא חשתי הזדהות עם הגיבור – או האנטי-גיבור לטעמי. לא התכוונתי לצאת מן הארון ואינני עומד במקומו. ההיסוס והתלותיות שלו לא היו לרוחי. מנגד, היו המון רגעים סנטימנטליים ומכמירי לב שגרמו לי להזיל דמעות: האֵם (המשחקת להפליא סטראוטיפ של אֵם מרוקאית) המברכת ברכה אישית עם הדלקת הנרות, אביו הגוער בו כשהוא מצלם בבית הכנסת ואינו מתפלל ובכך מבייש אותו, ועוד. חזקה ביותר הייתה הסצנה שממנה נגזר שם הסרט, ובה אֵם המשפחה מבקשת שיענה אמן אחר ברכתה שימצא אישה ויוליד ילדים. הגיבור מסרב, ומעורר בכך את חמתה. אולם אהבת האֵם חזקה מכל, והיא מוסיפה לקוות, וגם לדאוג לבן הגולה בתל אביה: אתה לבד? אכלת? מה אכלת? אתה עצוב?

לסרט אין סוף מובהק. בוודאי לא סוף טוב. אך דומני שמה שכן נמצא שם, הוא שבסופו של דבר מי שקרוב באמת, יודע. ומנגנוני ההכחשה פועלים במרץ כל עוד אין צורך להתעמת עם האמירה המפורשת וניתן ליהנות מאיזשהו ספק, שאולי בכל זאת הכול ייגמר בחתונה וילדים. בשל חוסר זמן, בתום הסרט לא היה דיון, וכל אחד נצר את התחושות בלבו.

נ' פנה לציבור המשתתפים וקרא להם להיות פעילים יותר בקידום ענייני העמותה. כך שאם מי מהקוראים את דבריי כרגע הוא עו"ד, רואה חשבון, איש מחשבים, מתכנת וכדומה – כמוך תשמח להסתייע בשירותיו הטובים. חלק ניכר מן המשתתפים המשיכו את המפגש הישיבה לא רשמית בבית קפה סמוך, ויחד נהנו מהלילה הירושלמי הנעים.

שלכם,

יואל

– – –

הסיכום של גולן:

לאחר תפילת ערבית שלא יכולתי להפסיק להיות נבוך ממנה, אמר חנן דבר תורה שעסק בפרשת השבוע ואף קישר את זה לנושא שלנו, ההומואים הדתיים, והוא אף שילב ממד בלשני. יישר כוח לו! 🙂

בהמשך פונקנו בפופקורן (לטובת עורך האתר שאף הוא חובב לשון – תירס פקוע(?)) שהכין נדב במו ידיו.

במפגש הוקרן סרטו של דוד דרעי "תגיד אמן". דרעי, בן זקונים להורים יוצאי מרוקו שהתברכו ב-15 ילדים, מתעד בסרט את תהליך יציאתו מהארון מול משפחתו השמרנית. הסרט נוגע בבת אחת בכמה קיטובים שנידונו רבות: חילוני-דתי, גיי-סטרייט, פער דורות של הורים-ילדים ועוד. מחד גיסא, עורר הסרט בי הזדהות משום שמצאתי את עצמי בעבר במצבים דומים עד לרמת הניסוח מול הוריי ומשפחתי.

מאידך גיסא, התעוררו בי גם תמיהה וכעס על האופן שבו הבמאי נוהג במשפחתו ועל האופן שמשפחתו נוהגת בו, כאילו כל צד מצליף כמאשים במשנהו מבלי לנסות לתמוך זה בזה. מפתיעה במיוחד ההבנה שגילו הוריו הקשישים של דרעי לאחר שחשף את "מעשיו עם גברים"(!). צפיתי ב-60 דקות שהיה בהן הרבה – מסיבה מרגשת, כעס, דלות, מתח, מוות, ריחוף בין שמים לארץ ואפילו סוג של האפי אנד. במחשבה לאחור כמה סצנות היו מושלמות מדי בסמליות שלהן, מה שמערער את האמינות, אבל ניחא.

חבל שהיוצר לא הגיע למפגש. היו שאלות לשאול אותו, כגון האם לא הרגיש שנהג בהוריו בחוסר אחריות, מה קרה אחרי שנתיים מהסרט, מה שלום הוריו היום ומה הוא עושה עכשיו. ובעצם, למה התריס ולא אמר "אמן" לתפילות הוריו שכה ייחלו לחיים רגילים לילדם? לכל היותר הייתה נשמעת תפילתם…

בסוף המפגש המשכנו למסעדה קרובה, ושם הכרתי אנשים נעימים ומתוקים ששמחתי מאוד לפגוש. השם ישמרם ויחיים וייתן להם זיווגם משורש נשמתם.

גולן

– – –

במפגש תמוז הקרנו את סרטו המרגש של דוד דרעי, המתאר את יציאתו מהארון בפני משפחתו הדתית ואת התמודדותם עם נטייתו המינית.

הסרט היה מועמד לפרס אופיר לשנת 2005 בקטגוריית הסרט התיעודי, וכן זכה להצלחה גדולה בהקרנות רבות בפסטיבלים בין-לאומיים.

המפגש היה בתאריך ח' בתמוז תשע"ב, 28 ביוני 2012 למניינם, בשעה 20:00, בירושלים. המפגש כלל תפילת ערבית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי להתעדכן בפרטים המדויקים של המפגשים הבאים: kamoha.or@gmail.com

6 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני שמח לראות שאתם מראים מגוון רחב של דיעות ודרכים
    בנוגע לנושא הכאוב שלנו,חבל שאתם לא מראים שאתם לא
    רק תומכים בעצת נפש.

  2. בעקבות הסרט. הסרט היה מעניין ומרגש (בכיתי גם בכיתי), למרות בוסריותו וכשלים אחרים: דמויות פלקטיות, תזזיתיות, בחירות תמוהות בעריכה.
    בסופו של דבר יש לנו סיפור של בחור ממשפחה מסורתית שמחליט לחיות חיים אחרים בת"א, אך הוא אינו מתנתק, אינו מסוגל להתנתק וגם לא רוצה. גרוע מזה, הוא חלש והססן. למעשה לא שמענו אותו: מה עובר עליו. אילו חיים יש לו בת"א. גיבור או מודל לחקוי הוא לא יהיה, ודאי לא של "כמוך".
    מה שצריך ליטול מן הסרט הוא שיש קרבנות שכדאי וראוי להקריב למען המשפחה, ובמיוחד ההורים. כמו כן – עד כמה הסביבה יודעת, מנחשת, אך לא רוצה לקרוא לדבר בשמו. אין צורך לצאת, לתייג, לפרסם.

  3. סרט יפה ונחמד שנותן זוית נוספת להתמודדות עם ההומסקסואליות בחברה הדתית והמשפחתית .
    היה מאוד כיף לפגוש ת'חברים הישנים ולהכיר ת'חדשים , יישר כח!
    ויישר כח גם לנ' על הפופקורן ושאר התופינים לסרט..

  4. יואל, מזל שבסוף אתה כתבת את הסיכום ולא אני, יצא לך הרבה יותר יפה ומעניין ממה שאני הייתי כותב 🙂
    כתבת בתגובה שהסרט בוסרי לדעתך ושיש בו דמויות פלקטיות. אני מסכים שהסרט לא היה במבנה הרגיל של התחלה אמצע וסוף אבל צריך לזכור שזה סרט תיעודי שבא להעביר חוויות והתרחשויות ולא בהכרח סיפור סגור. הדמויות הן אמיתיות ולכן אני לא מבין איך הן יכולות להיות פלקטיות. אני חושב שלמרות הקשיים שהיוצר התמודד איתן כמו חוסר הרצון של משפחתו להצטלם (יש כמה סצנות שרואים שהם לא ממש רוצים שיצלם, אפשר להניח שהיו גם אחרות שהוא באמת לא צילם) הוא הצליח ליצור סרט שמעביר הרבה חוויות ואני יכול להעיד על עצמי שהתרגשתי בלא מעט מהן.

    בעניין אחר, מבחינתי, עיקר הערב היה כשיצאנו ביחד לאכול אחרי הסרט. התפתחו שם שיחות ממש מעניינות וממש נהניתי.