על ייצוג ההומואים בקולנוע הישראלי | תרבות

מהסטריאוטיפ הנלעג בסרטי הבורקס עד סרטים עכשוויים. ספר חדש סוקר את הגלגולים שעברה דמות ההומו וקושר בינה לבין צמיחת הקהילה ההומו-לסבית

מי שמקפידים לעקוב אחר הקולנוע הישראלי, לא יכולים להתחמק בשנים האחרונות מן ההכרה שיותר ויותר דמויות של הומואים ולסביות מפציעות על המסכים. עוד ועוד יוצרי קולנוע מקומיים, ובהם לא מעט סטרייטים, בוחרים לכלול דמויות של גייז בסרטיהם, לא פעם בתפקידים ראשיים, ומעניקים להם תפקידים שונים ומגוונים.

"אודם" של יהונתן סגל, "נמס בגשם" של דורון ערן, "ג'ו ובל" של רוני קידר, "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן, "ידיים קשורות" של דן וולמן ו"אנטארקטיקה" של יאיר הוכנר, וגם "הסודות" של אבי נשר, "הבועה" של איתן פוקס ו"הדברים שמאחורי השמש" של יובל שפרמן – למבחר הסרטים הזה משש השנים האחרונות מצטרף בציר מכובד של סרטי תעודה, סרטים קצרים, סרטי סטודנטים וכמובן סדרות טלוויזיה, שבהם מככבות דמויות של גייז.

נדמה כי זה עיתוי מצוין לבדיקת האופן שבו מוצגות הדמויות הללו בקולנוע הישראלי. בדיוק בכך עוסק ספרו של ד"ר ניר כהן שראה אור באחרונה באנגלית, "Soldiers, Rebels and Drifters: Gay Representation in Israeli Cinema" ("חיילים, מורדים ותלושים: ייצוגים הומוסקסואליים בקולנוע ישראלי"). הספר אמנם מתייחס בעיקר לדמויות של הומואים, ומותיר את הלסביות לחוקרים אחרים שירימו את הכפפה, אבל בהחלט מציג כמה אבחנות מעניינות על ההיסטוריה של הייצוג ההומואי בקולנוע המקומי ועל המגמות הבולטות בו.

מעצב שיער איטלקי

בעשורים הראשונים של הקולנוע הישראלי לדמויות הומואיות כלל לא היה מקום על המסך. הגאווה היתה מנת חלקן של הדמויות הציוניות, הלוחמות, הפטריוטיות והסטרייטיות. ההסתננות של דמויות הגייז לסרטים המקומיים החלה בזרזיף אטי, וכהן בספרו מתחיל לבחון אותן בקולנוע של שנות ה-70, בימי שלטונם של סרטי הבורקס. בהקדמה לספר הוא מזכיר, למשל, את "קוראים לי שמיל" (1973) שביים ג'ורג' עובדיה ואת "יופי של צרות" (1976) של אסי דיין – שניים מהסרטים שבהם הופיעו לראשונה דמויות של הומואים.

ב"קוראים לי שמיל" הוצגה ההומוסקסואליות באופן סטריאוטיפי על ידי דמויות שוליות בסצינות ספורות, מבהיר כהן, ואילו בסרטו של דיין היא הגיחה בדמותו של מעצב שיער איטלקי, שאינו דובר עברית. בשני המקרים, לדבריו, מדובר היה בדמויות משנה בלבד, וכמו בסרטים אחרים בני התקופה, יוצגה כאן הקהילה ההומו-לסבית באופן גרוטסקי, שולי ולא רציני.

גם בסרט שזכה כאן להצלחה ביקורתית וקופתית כאחת ב-1978, "הלהקה" של אבי נשר, היה ייצוג הומואי בעייתי. באחת הסצינות בסרט הזה, בני, בגילומו של מנחם עיני, יוצא מהארון לפני חבריו ומצהיר על משיכתו לבני מינו בזמן משחק "אמת או חובה". ואולם לדברי כהן, דמותו של בני דווקא מחלישה את הטענה שמדובר בסרט ליברלי לתקופתו: לא רק שהחייל ההומו הוא הדמות הכי פחות מפותחת בתסריט, אלא שבניגוד לעמיתיו ההטרוסקסואלים,

המעורבים בשלל מערכות יחסים רומנטיות מורכבות, על חייו האישיים של בני איננו יודעים כמעט דבר.

רק בשנות ה-80 החלו בארץ ניסיונות ראשונים ליצור סרטים שההומסקסואליות היתה נושא מרכזי בהם ולא רק מוטיב שולי בעלילה, מציין כהן. שבע שנים לאחר ש"נגוע" (1976), סרטו הקצר של עמוס גוטמן, נאסר לשידור על ידי הטלוויזיה הישראלית, יצא סרטו הראשון של גוטמן באורך מלא, שנשא אותו שם. "נגוע" הארוך, המספר על צעיר הומו שעובד במכולת של סבתו וחולם לעשות סרטים, נהפך עם השנים לנקודת ציון חשובה בתולדות התרבות ההומואית המקומית וגם בתולדות הקולנוע הישראלי.

גוטמן, שהיה הראשון שזיכה את הנושא ההומואי בהתייחסות רצינית ומעניינת ביצירה הקולנועית המקומית, הוא אחד משני הבמאים המרכזיים שבהם עוסק ספרו של כהן. בניגוד לריבוי היוצרים המציגים בשנים האחרונות דמויות הומו-לסביות בסרטיהם, עד לפני שנים ספורות היתה הבמה בתחום הזה שייכת לשני יוצרים בלבד: גוטמן ואיתן פוקס. כמו גוטמן, גם פוקס העז להציב את החוויה ההומואית במרכז יצירתו, ולמרוד בגישה המסורתית שהעדיפה להתעלם מקיומם של ההומואים בחברה הישראלית או להציגם בצורה סטריאוטיפית ומעוותת.

גוטמן ופוקס הם איפוא שני היוצרים המרכזיים של הקולנוע ההומו-לסבי בארץ, ופרק שלם בספר מוקדש לכל אחד מהם. "אני מכנה אותם ‘האבות המייסדים של הקולנוע ההומו-לסבי'", אומר כהן בראיון טלפוני מלונדון. "זה די מעניין בעיני שדווקא גוטמן ופוקס משמשים כעוגנים המרכזיים של הספר וזוכים לתואר הזה, מכיוון שלמעשה הקולנוע של כל אחד מהם שונה מאוד מזה של האחר, וכך גם האמירה הפוליטית של כל אחד מהם, כפי שאני תופש אותה".

כהן, בן 35, עזב את ישראל ללונדון לפני 11 שנה. ספרו (שראה אור בהוצאת אוניברסיטת Wayne State) הוא למעשה פיתוח והרחבה של עבודת הדוקטור שעליה שקד במסגרת לימודיו באוניברסיטת לונדון. "השאיפה שלי היתה להציג סקירה היסטורית תרבותית של היווצרות הקולנוע ההומו-לסבי בישראל מאז סוף שנות ה-70, ולראות את הקשר שנוצר בינו לבין הקהילה או התנועה ההומו-לסבית בישראל", הוא אומר.

"אני התבגרתי בשנות ה-80 וחוויתי על בשרי את השינוי במעמדה של התנועה הזאת בארץ, את הפריצה של התרבות ההומואית, בקולנוע ובכלל, ואת המקום שההומואים החלו לתפוס בספירה התרבותית-חברתית", הוא מציין. "המחקר שלי מתבסס על ייצוגים קולנועיים של אותם שינויים חברתיים-תרבותיים שהתחוללו מאז".

הפרק הראשון בספר דן בקשר שבין צמיחתה של הקהילה ההומו-לסבית בישראל לבין ההתחדשות העירונית בתל אביב בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. דרך הסרטים "החיים על פי אגפא", "סיפורי תל אביב" ו"שירת הסירנה" בוחן כהן את האופן שבו שתי התופעות הללו היו כרוכות זו בזו, הזינו זו את זו והוצגו זו לצד זו בקולנוע.

מיד לאחר מכן, בפרק השני, הוא כבר עוסק בפורץ הדרך בקולנוע ההומואי המקומי: עמוס גוטמן, שנולד ב-1954 ומת בן 38 ממחלת האיידס. גוטמן ביים שלושה סרטים קצרים וארבעה סרטים באורך מלא. הארבעה הם "נגוע" (1983); "בר 51" (1985), המספר על אח ואחות שעוברים לגור בתל אביב ומתוודעים לכמה טיפוסים מחיי הלילה המקומיים; "חימו מלך ירושלים" (1987), המבוסס על ספרו של יורם קניוק ועלילתו מתרחשת בין כתליו של בית חולים שמאושפזים בו חיילים שנפצעו במלחמת העצמאות; ו"חסד מופלא" (1992), על צעיר שעובר לתל אביב כדי לגור עם בן זוגו ונמשך לגבר חולה איידס שבא מניו יורק לביקור מולדת.

"כבר בסרטיו המוקדמים, הקולנוע של גוטמן היה אמיץ מאוד ונועז מאוד", אומר כהן. "זו היתה הפעם הראשונה שקולנוען ישראלי הקדיש כמעט את כל העשייה שלו לייצוג של תרבות שהיתה באותו זמן שולית מאוד.

"גוטמן התחיל את העשייה שלו בתקופה שהיתה קשה ומאתגרת לקהילה ההומו-לסבית, כמעט בכל המובנים – הגדרה עצמית, נראות בחברה ובתרבות בכלל, התפקידים שבני הקהילה יכלו למלא בחברה והייצוגים שלהם זכו בתרבות. והניכור והקשייים הללו בהחלט ניכרים בסרטיו. הדמויות המופיעות בהם תמיד נאלצות להתמודד עם קונפליקט פנימי עמוק, שלעתים אף מגיע עד כדי שנאה עצמית".

גוטמן התקשה לאמץ את ערכיה של הקהילה ההומו-לסבית בזמנו, מסביר כהן. "באותן שנים היה בקהילה רצון עז ליצור תמונה ורודה שלה ולנסות להתקרב למיינסטרים הישראלי. להרבה הומואים היה חשוב אז להוכיח עצמם כאנשים יצרנים שיכולים להיות חלק מהחברה המיינסטרימית, ולגוטמן היתה בעיה עם זה. הוא העדיף לשרטט בסרטיו דמויות שוליים ומציאות חיים אחרת, ואני חושב שמכאן באה הרתיעה של הרבה מאוד אנשים, כולל הומואים ולסביות, מאימוץ הסרטים שלו".

אנשים אכן לא רצו לזהות עצמם עם תרבות השוליים שגוטמן הציג בסרטיו, עם המציאות האלטרנטיבית לזו הישראלית של הזרם המרכזי. בסרטיו קיימת דואליות: "מצד אחד הרבה מאוד אומץ, שהומואים ולסביות באותה תקופה מן הסתם העריכו מאוד, ומצד שני – הוא הציב מולם מראה מחמירה מאוד", אומר כהן. "גם הבחירה ללהק לסרטיו שחקנים מסוימים שיקפה את הזרות הזאת, את מציאות החיים האלטרנטיבית שהוא ניסה לשרטט. במקרה של ‘בר 51', למשל, ליהק גוטמן את ג'וליאנו מר, שהזהות היהודית-ערבית שלו עוררה קונפליקט ברור, ולצדו את עדה ולרי טל, שרק אחרי מותה התברר כי היא היתה אחד הטרנסקסואלים הראשונים בארץ".

כן, המפקד

כהן מצביע בספרו על כמה הבדלים מעניינים בין הקולנוע של גוטמן לבין זה של פוקס, שנהפך לקולנוען הדומיננטי ביותר בסצינה ההומו-לסבית המקומית לאחר מותו של גוטמן. בין היתר מציין כהן את הניסיון הניכר בסרטיו של פוקס להתקרב לזרם המרכזי הישראלי. רבים מהם עוסקים בחוויה צבאית קרבית, שהיא חוויה מאצ'ואיסטית, הטרוסקסואלית, ישראלית מאוד, הוא אומר. כך למשל "אפטר", "יוסי וג'אגר" ואפילו "הבועה". הם אמנם עוסקים בנושאים הומוסקסואליים והדמויות בהם הומואיות, אבל ניכר בהן רצון להשתייך לחוויה הישראלית כפי שאנו נוהגים לתפוש אותה. התרבות ההומוסקסואלית, לדבריו, נדחקת בסרטים הללו לשוליים.

"סרטיו של פוקס מתמסרים לתפישה של הגבריות הישראלית המסורתית", אומר כהן. "אני חושב שיש שם רצון גדול להיות חלק מהנראטיב הצבאי הקרבי, לתת לדמויות ההומואיות להוכיח את עצמן במרחב שנתפש באופן מסורתי כסטרייטי. וכאשר יש חתירה נגד זה, כמו ב'יוסי וג'אגר' – הדמות הבעייתית פשוט נעלמת".

ב"יוסי וג'אגר" (2002), לדברי כהן, יש ניסיון ליצור הנגדה בין הדמויות של שני הגיבורים. יוסי הוא המפקד, חזותו וההתנהגות שלו נדמות סטרייטיות והוא מתעקש לשמור את המיניות שלו בסוד. ואילו אצל ג'אגר, שגם הוא כמובן חייל מסוקס, אמיץ וקרבי, קיימות נטיות קצת יותר נשיות, קצת יותר רכות: הוא רוצה להשתחרר מהצבא, הוא רוצה להכריז על אהבתו ליוסי ברבים והוא רוצה שהם ייצאו יחד לחופשה באילת ויגורו בחדר עם מיטת קווין סייז. "לכן יש משהו קצת מסוכן בדמות של ג'אגר", אומר כהן. "נראה כאילו ברגעים מסוימים הוא הולך למוטט את האשליה הזאת, שלפיה שניהם יותר סטרייטים מסטרייטים. ובסופו של דבר הדמות שלו נעלמת, הוא מת. בעיני הסוף הזה בעייתי, כי אני חושב שיש בו משהו מייצג, של רצון להיות חלק מאיזשהו עולם ערכים סטרייטי".

על "ללכת על המים" (2004) של פוקס אומר כהן: "יש בסרט הזה תמות הומואיות מובהקות, אבל עניין אותי לגלות שבעצם שתי הדמויות ההומואיות היחידות בסרט הן הבחור הגרמני והבחור הפלסטיני. מובן שיש יותר מדרך אחת לפרש את הסרט, אבל לי זה נראה כניסיון לדחוק את כל הדיון בהומוסקסואליות אל מחוץ לגבולותיו של השיח הישראלי. הדמות הישראלית, לעומת זאת, שתופסת את המקום המרכזי בסרט, היא סטרייטית ומגיעה לבסוף למיצוי האושר בנישואים ובהולדת ילד".

במרכז "הבועה" (2006) עומד סיפור אהבה בין בחור ישראלי לבחור פלסטיני, וגם כאן הסרט מסתיים באופן טרגי. "עם כל כמה שהסרטים של פוקס חוגגים איזו זהות הומוסקסואלית, הוא לא מאפשר בהם סוף טוב לדמויות ההומואיות", אומר כהן. "גם ב'הבועה' ההבטחה לאיזשהו עתיד, להמשכיות, נשמרת דווקא לדמויות ההטרוסקסואליות".

(הארץ, כ"ט בשבט תשע"ב, 22 בפברואר 2012)

לעומת פוקס, אצל גוטמן העיסוק בצבא ובישראליות כמעט לא קיים. החוויה הצבאית כמעט שלא נזכרת בסרטיו, חוץ מ"חימו מלך ירושלים". "אבל גם בסרט הזה גוטמן מציג את החיילים כמי שנדחו מהמיינסטרים הישראלי", אומר כהן. "ב'נגוע' הארוך הצבא אמנם מוזכר לרגע, אבל ברור שרובי לא שירת בצבא, ויש שם אנטי למיתוס הישראלי של צבא, של גבריות, של תרומה למדינה".

בסרטיו של גוטמן יש מאפיין דקדנטי וניסיון להתרחק ככל האפשר מהישראליות. כך, למשל, דמויות רבות בהם נושאות שמות זרים, אירופיים – כמו תומאס, רובי ומריאנה – ולרוב הדמויות יש קשר כלשהו לחו"ל, או שאיפה לצאת מגבולות הארץ, מבהיר כהן. "ב'נגוע' הארוך, לדוגמה, אמא של רובי גרה בגרמניה ושולחת משם כסף, ב'בר 51' הדמות של סמדר קילצ'ינסקי מנהלת רומן עם רקדן אמריקאי שמבטיח לקחת אותה לשם, וב'חסד מופלא' תומאס מגיע מניו יורק, הדמות שמגלם גל הויברגר רוצה לנסוע לשם ועוד. הכמיהה לעזוב את גבולות ישראל תמיד מרחפת ברקע.

"במובן הזה, סרטיו של גוטמן שונים מאוד מסרטיו של פוקס, שקשורים מאוד בהוויה הישראלית", הוא מוסיף. "סרטיו של פוקס מנסים להראות שהומואים הם כמו כל ישראלי ממוצע אחר. אפשר למצוא אותם בבסיסים צבאיים מרוחקים על גבול לבנון, במחסומים וגם בקיבוץ (ב'ללכת על המים'). הקולנוע של עמוס גוטמן לעומת זאת מתרחש במסגרת אורבנית מצומצמת".

כהן גם דן בספרו בקשר שבין סרטיו של פוקס והדמויות המופיעות בהם לבין מה שהוא מכנה "השמאל הציוני, התפישה הליברלית כביכול של ישראל המיינסטרימית, שמוכנה לקבל את ההומו, אבל רק כל עוד הוא לא מאיים יותר מדי על ערכיה ועל התפישה התרבותית שלה".

בסרטים הללו, שכביכול חוגגים את החוויה ההומואית, הקשר ההומוסקסואלי המספק נמנע מהדמויות, בגלל מוות או דברים אחרים, טוען כהן, "ולכן החוויה ההומואית בהם די מצומצמת. זה די התכתב עם הלך הרוח עד לאחרונה. הקהילה ההומואית באמת קיבלה את ההכרה שזכתה לה, אבל היתה הרגשה שאסור שהיא תאיים יותר מדי. פתאום הומואים לא היו צריכים יותר להסתיר את נטייתם המינית, יכלו לשרת בצבא כמו כל אחד אחר ויכלו להביא ילדים כמו כל אחד אחר – כלומר, ההישג הגדול ביותר של הקהילה היה שאיפשרו לחבריה להיות כמו כל אחד אחר. ואני חושב שזה בהחלט בא לידי ביטוי בסרטים של פוקס".

למרות הקריאה הביקורתית ביצירות הקולנועיות של גוטמן ופוקס, כהן מדגיש כי הוא רוחש כבוד רב לפועלם וליצירתם של שני האבות המייסדים של הקולנוע ההומו-לסבי הישראלי.

לא רק בתל אביב

לאחר הדיון המעמיק ביצירות של השניים הללו, הוא מייחד פרק בספרו לסרטים תיעודיים שעסקו בחוויה ההומו-לסבית, ופרק נוסף לסרטים ויוצרים נוספים שניסו לפרוץ את המעגל הזה ולתת לקולות רבים יותר להישמע.

הוא מזכיר שם, למשל, את "תגיד אמן" (2005), סרטו התיעודי והאישי של דוד דרעי, על תהליך היציאה מהארון של הבמאי לפני משפחתו המסורתית שגרה בירוחם. "זה סרט מרגש, מעניין וגם חריג ונדיר", אומר כהן. "הוא פורץ את הגבולות הצרים שבחנו הסרטים של גוטמן ופוקס, ומתייחס לשאלה איך זה לגדול כהומוסקסואל ולצאת מהארון בחברה הרבה יותר מסורתית, לא אשכנזית, בפריפריה ולא במרכז".

בין הסרטים העלילתיים מהשנים האחרונות מזכיר כהן את "עיניים פקוחות", סרטו של חיים טבקמן מ-2009, המתאר סיפור אהבה בין שני גברים חרדים, ואת "הסודות" של אבי נשר מ-2007, המציג סיפור אהבה המתפתח בין שתי תלמידות מדרשה חרדיות.

"אפשר להתבונן על הציר הכרונולוגי ולומר שהגענו לנקודה שבה אנחנו מרגישים חופשיים לדבר על זהות מינית שאינה קשורה דווקא למקום מסוים ולמגזר מסוים, אלא היא נמצאת בכל המגזרים", אומר כהן.

"בסרטים הללו למשל יש בחינה של הזהות המינית במגזר החרדי. זה כיוון מעניין שהקולנוע הולך אליו, ואני מבין שגם ב'סרוגים' יש עלילת משנה הומואית המתרחשת במגזר הדתי, כך שזה גולש גם לטלוויזיה. מעניין לראות שהשיח הקולנועי על זהויות הומואיות ולסביות הולך ומתרחב, ומאפשר למצוא אותן עכשיו גם בפריפריה, גם במשפחות שאינן אשכנזיות ואפילו בחברה הדתית והחרדית".

(הארץ, כ"ט בשבט תשע"ג, 22 בפברואר 2012)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.