סיכום מפגש תשרי תשע"ג: טיול חול המועד סוכות | אירועים ומפגשים

הוא הגיע בפעם הראשונה למפגש כמוך והוא כותב סיכום מהמקום האישי שלו כאדם שאינו דתי אבל מאמין, כאדם הומו אבל ככזה שלא מתחבר לסצנה התל אביבית, כאדם שבא בחששות לטיול אבל הצליח להפתיע את עצמו, כאדם שרגע השיא של הטיול היה מבחינתו תפילת מנחה שהתפללנו ביער, בינות לעצים * איציק בסיכום הטיול

ממש לפני שנפרדנו, ובקור הירושלמי שאיני רגיל לו (מה אתם עושים בחורף?), פנה אליי עמית וביקש ממני שאכתוב "סיכום".

הפעם האחרונה שכתבתי "סיכום" הייתה די מזמן, אבל אמרתי לו שזה יהיה סיכום אישי של החוויה האישית שלי.

אני בכלל חילוני. כלומר, חילוני-מאמין. כלומר חילוני מאמין בא-לוהים כפי שאני מבין אותו (בלב אני קורא לו "בוראי"). וכך יצא שהתגברתי על כל מיני מחסומים והתחלתי להתכתב עם עמית בקשר לטיול סוכות. לא היה לי מושג למה לצפות והאם בכלל אפשרי שאגיע, והאמת היא שבכלל לא ידעתי לאיזה זרם עמותת כמוך משתייכת. ואני אפילו לא יודע מה זה אומר.

לאחר התכתבות עם עמית, הוא שלח לי את פרטי הטיול. ההנחיות להגעה היו די מדויקות, אע"פ שהתברברתי די הרבה זמן בסביבות התחנה המרכזית, כלומר למצוא את הצד הנכון של האוטובוס (עדיין לא נסעתי ברכבת, אני מפחד ממנה). אכן, לאחר שני אוטובוסים ומצאתי את עצמי מחכה בצל תחת עץ.

התפללתי בלב שלא אברח ברגע האחרון ואחזור על עקבותיי. מה אני עושה כאן בכלל? מה הקשר שלי ל"כמוך"? מי האנשים האלה, והאם אני רוצה להיות עם אנשים שאני בכלל לא מכיר ולא יודע את מנהגיהם? מה אני עושה כאן?

אבל באופן די מפתיע הרגשתי די בנוח, והצגתי את עצמי בפני אנשים. לאט לאט הצטרפו עוד אנשים , ואחרי תיאומים אחרונים עם אנשים שהיו בדרך, ויחד עם המדריך חיים יצאנו לדרך.

על פי תיאור המסלול ציפיתי להליכה מאתגרת שתבוא במקום מכון הכושר שלי להיום. ההליכה התנהלה בנינוחות וללא מאמץ ניכר אע"פ שהיה מאוד חם. הנוף מרהיב. אני אוהב טבע. אני אוהב מרחבים. אני אוהב שינויים (לפעמים).

מאחר שפרשתי מהבלי העולם "הזה" (דהיינו העולם הומואי) כמעט לגמרי כבר לפני כ-14 שנים, שוב הפתעתי את עצמי בחוסר המבוכה (היחסי) שלי, עם אנשים זרים לגמרי בשבילי (ודתיים!). לא הייתי במחיצה קרובה כל כך ל"הומואים" אפילו בעיר הגדולה. גם בנקבת המים התגברתי על הפחד שלי מחושך וממים עכורים.

נהניתי מאוד מהצחוקים ומהצרחות של הילדים בנקבה. צחוק של ילדים הוא הקול האהוב עליי ביותר, מלבד ציוץ ציפורים.

כשיצאנו מהנקבה, התיישבנו להתייבש מתחת לעץ התאנה, שם הייתה אתנחתא שהתארכה לאכילה. אישה זרה התחילה לשאול שאלות על המכנה המשותף שלנו (יצאנו מזה בכבוד), ואח"כ נאמר דבר תורה לשוני. אלה היו באמת רגעים קסומים בשבילי.

אהבתי מאוד את הישיבה הזאת מתחת לעץ התאנה. היה בזה משהו מאוד נינוח ומרגיע.

אחר כך המשכנו בדרכנו, טעינו קמעא וחזרנו על עקבותינו.

הדקות הכי יפות בעיניי מכל היום הזה, מתחילתו ועד סופו, היו בשעת תפילת מנחה. ניצבתי מאחור, ובזמן התפילה, היה שקט. שקט. שקט. רק תפילה ותנועות גוף. בטבע. בלי דיבורים, בלי צחוקים. התכוונות. אלה היו גם הרגעים שבהם המחשבות שלי עצמי היו הכי מרוכזות. הרגשתי קרוב, אבל רחוק. הייתי שם, אבל לא הייתי שם.

תמונת היום שלי הייתה דווקא זו, תפילת המנחה. מובן שאני מכיר את המושג "מנחה", אבל מעבר לזה, אני בור לגמרי.

החברה בתפילת מנחה

סיימנו את המסלול בעין כרם, ואז התחילה סאגת "לאן הולכים", שהתארכה והתמשכה ונמשכה

עד לבואו בתזמון המיוחד של המיניבוס שלקח אותנו לסטקייה.

אבל מה זה הקור הזה? הפכתי לפסל קרח. שערותיי סמרו.

משם התפצלנו, מי לביתו, מי לסרט, ומי לענייניו הוא.

אהבתי את היום הזה בכללותו. זרמתי כמיטב יכולתי בכל הסיטואציות החדשות והמוזרות לאדם כמוני שנמנע מחברה מבחירה. עשיתי את זה כי רציתי להתגבר. עשיתי את זה כדי לראות מה אני מרגיש. עברתי חוויה מטלטלת, אני מודה בכנות – איני אותו אדם.

אבל אני אדם אחר גם. לא בלעתי את הלשון כמו שחשבתי. זה היה כאילו בעצם מעולם לא פרשתי. והכי חשוב – זה ש"איתו" אני מדבר כל הזמן דהיינו אלוקים), גם כשטיילנו וגם ברגע זה כשאני כותב.

בתור אחד הזקנים שהיו שם, (אני חושב שהיו רק שניים מבוגרים יותר ממני, בכל הקבוצה הזאת) היה לי מוזר לראות את שפע הנעורים הזה נובע – מזכיר לי איך גם אני הייתי פעם. היום הזה עימת אותי עם הבחירות שעשיתי אולי בקלות דעת מדי ובלי מחשבה עמוקה. אולי ויתרתי בקלות יתרה (על זוגיות, ילדים, חברים ועוד). או שלא. קבלתי כמה תשובות, אבל נשארתי עם יותר שאלות.

תודה מיוחדת למדריך חיים.

אני אשמח מאוד להצטרף למפגשים עתידיים/טיולים וכו' (אם לאף אחד לא תהיה התנגדות כמובן) ותודה לכולכם על היום הזה. נהניתי מאוד בחברתכם.

איציק

זו השנה השנייה ברציפות יצאנולטיול רגלי ולמסלול באזור ירושלים.

גם הפעם בחרנו מסלול באזור נוח שאינו מצריך הגעה ברכב פרטי – התחלנו מהדסה עין כרם לכייון עין חנדק, נכנסו לנקבה (הקצרה והארוכה), בסוף לא המשכנו לסטף אלא טיילנו בשכונת עין כרם.

הטיול היה ביום רביעי, ב' חול המועד סוכות, י"ז בתשרי תשע"ג, 3 באוקטובר 2012 למניינם.

הצטרפו אלינו כדי להתעדכן בפרטים המדויקים של מפגשי כמוך: kamoha.or@gmail.com

14 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מה שבאמת שבה את ליבי במיוחד בתפילת המנחה, זה שבבת אחת כמעט, הכל הונח הצידה, וכולם נכנסו למן טראנס של התכוונות. אולי זה לא היה מנומס כל כך אבל נשביתי בתנועתיות של הגופים, כל אחד כפי דרכו, בעת התפילה.
    וכמובן שחשבתי גם איך הם זוכרים את כל זה בעל פה ?

    כמובן שהייתי בבית כנסת, לא פעם ולא פעמיים, אי אז הרחק בילדותי, אבל לראות את זה בטבע היה אחר.

    זה בדיוק כמו שאני עושה יוגה באולם, או בבית, לעומת
    יוגה בחוץ. הפעולה היא אותה פעולה אבל ההרגשה היא אחרת.

    בקיצור, אהבתי אהבתי אהבתי. ואני מדבר על זה שוב כי באמת אין הרבה דברים שגורמים לי לקורת רוח בחיים.
    אבל הטיול הזה הוציא אותי קצת "החוצה". ואני יודע שיש איזו יד מכוונת לכל הסיפור הזה.

  2. גם אני הייתי שם. בעצם לא הוזמנתי אלא הסתננתי. הייתי אחד משני ה"קשישים" המבוגרחים בקבוצה. באמת היה נחמד (ותודה גם לחיים כמובן על ההסבר הנפלא). השאלה היא: מה עושה "קשיש" כמוני ונכה מתאונת דרכים דרכים במסע כזה? שאלה טובה. אין לי תשובה עליה. רק כשקוראים לי ללכת אני הולך. תודה גם לצעירים שגילו הבנה והתחשבות במצבי ועזרו לי "לסחוב בעליות" אבל פרט לזה חשתי צעיר ברוחי.
    השאלה שמנקרת במוחי וטרם קיבלתי תשובה עליה:משל לסוכות. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות…" ונטילת ארבעת המינים המסמלת את כל רובדי העם. האם לא הגיעה העת ללמוד משהו לא על החג אלא מן החג?

  3. היי נחמן

    אני כמובן לא מכיר אותך מעבר לכך שראיתיך בטיול.
    אם יורשה לי, לפעמים חייבים "לקחת", ולא לחכות.
    הוזמנת , לא הוזמנת, הסתננת, לא הסתננת, אין זה חשוב.
    אני שמח לשמוע שאתה חש צעיר ברוחך.
    בתור אחד שנולד זקן, אני עובר (אולי) תהליך הפוך עכשיו.
    אחד הדברים שגרמו לכך שהרחקתי את עצמי היה שביום בהיר אחד פתאום כבר לא הייתי צעיר אטרקטיבי. כלומר,
    התחלתי לקבל רמזים עדינים כחדק של פיל שאני דוהר לקראת גיל 30. ומעבר לגיל 30 נמתחים לאין קץ הרי החושך. אז עשיתי טובה לעצמי והדרתי את עצמי. זה היה תהליך ארוך, הדרגתי, שנמשך שנים, עד שההחלטה שלי הפכה ל"רשמית" בפני עצמי פנימה. חשבתי לעצמי שאני לא רוצה להיות "שם" יותר אם הגיל הוא פקטור כל כך חשוב, ש"אני" לא נחשב חוץ ממנו.(כמובן שהיו עוד הרבה דברים
    אבל זה בטח לא המקום כאן לפרטם)

    ולחשוב שלא העליתי בדעתי בכלל שאשאר בחיים.ושאהיה פעם מבוגר, כמו שאני היום, אדם בן 54

    אני לא מאמין שאני בן 54. זה כאילו מישהו אחר.

    אין לי מושג מה קרה מאז, אולי דברים השתנו, אבל אני חושש שיחד עם הטכנולגיה המואצת אולי דברים אפילו לקחו כיוון קיצוני יותר. (אני האדם היחיד שאני מכיר בלי פייסבוק, טוויטר , אטרף וכל הדברים האלה- פשוט אין לי סבלנות להתעסק איתם. אני מעדיף לשבת בבית קפה במקום זה. הבעיה היא שגם כשאני בחברת אנשים שאני מכיר הפנים שלהם נטועות חזק במסכים המרצדים ולא בבני שיחם. ככה זה כשיש "חברים" בכל העולם הרחוק, אבל לא חצי סניטימטר לידך).
    לכן, הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שהכי חשוב שאני אקבל את עצמי, אוהב את עצמי, ואחיה בשלום עם ההחלטות והבחירות שעשיתי. בשביל זה יש לי את בוראי שלעולם אינו מאכזב אותי. אני אף פעם לא מבקש ממנו כלום.
    הוא לא צריך לתת לי כלום ולא לעשות בשבילי דבר.

    אז נחמן, הגלגל מסתובב, ואולי יהיה לך קשה להאמין אבל לא הייתי רוצה לחזור אחורה בשום פנים ואופן.
    אני שמח להיות עכשיו בדיוק כמו שאני.

    ואל תיפול רוחך , אני בטוח שאתה יכול לקרוא בין השורות את מה שאיני כותב כאן.

    אני מאחל לך בריאות ושתלך לכל מקום שאתה רוצה ללכת אליו. אל תפחד, אל תתלבט, פשוט עשה.

    שבת שלום

  4. תודה רבה איציק על הסיכום היפה והמרגש
    ( מה לעשות שאני מתרגש כממעט מכל דבר… מה לעשות , הומו בכל זאת… )
    היה נחמד להכיר אותך במסגרת שהתאפשרה בטיול !
    וכמובן היה אחלה של טיול כייפי וטוב בדיבוק חברים שבלעדיכם הטיול לא היה אותו הדבר .
    היה כיף להכיר חבר'ה חדשים בנימין מיכאל ואפרים וכו'
    תודה רבה עמית היקר על כל הטירחה לילות כימים שבלעדייך לא היינו מגיעים עד הלום !
    ואחרון אחרון חביב תודה גדולה למדריך חיים היקר על כל הטירחה היגיעה וההפסד עבודה שבלעדייך לא היה לנו את הטיול .
    יישר כחך !