אין לי מקום | כל-מיני

לאחר שסיים את התיכון כתב תלמיד מכתב לאחד הר"מים בישיבה שבה למד. "הייתי שמח לשמוע שבישיבה כן נותנים קול לנושא הנטייה המינית, או לפחות לא מגנים את הנושא בצורה כה אכזרית ומסוכנת, כמו שהיה בשנים שבהן אני למדתי", כתב התלמיד

צילום: גמלאי עיריית טבריה

הסיפור שאני הולך לפרוס בפניכם, הוא הסיפור שלי, החוויות שלי כתלמיד בישיבה הזאת, אני מדגיש את המילה "שלי" כדי להבהיר לפני הכול שברור לי שכל אחד הוא עולם ומלואו, וכל אחד בנוי אחרת ומתמודד אחרת עם דברים.

במכתב הזה אני בראש ובראשונה רוצה להשמיע קול קטן, קול שיגיע לאותו בחור שיושב בכיתה וחש את אותן התחושות, או רק חלק מהן, קול שיגיד לו שלא ירגיש שהוא לבד.

אף על פי שכל הנושא הזה עלה לדיון רק בערך בשנתיים האחרונות, עדיין אני כמעט בטוח שיש בחורים שחשים שהם לבד, שהם היחידים בעולם.

אני גם רוצה לפנות במכתב זה לרבנים שחינכו אותי כאן בישיבה, שהיו בעבורי סמל למוסר וערכים.

אני לא בא להעביר ביקורת, רק להשמיע קול, קול שמעלה מודעות אפילו במעט, מודעות לכך שגם כאן בישיבה הזאת, בכל בוקר, דרכה כף רגלו של בחור שהתמודד עם התמודדות לא פשוטה, בטח לא לבחור בגיל העשרה.

אני תלמיד, תלמיד מן השורה, לא תבחינו בי יותר מדי, בדרך כלל שקט.

אני גם קצת מסתגר, כי אני מרגיש אחר, אחר מכם, מכולכם.

אני לא יודע מה בדיוק אחר אצלי, אני לא יודע לשים את האצבע בדיוק על השוני ביני לביניכם, אבל ברור לי דבר אחד, אני שונה.

כשאני מסתכל אחורה אני באמת מבין כמה לא נתתי לעצמי להרגיש רגש כל שהוא, שיחקתי משחק, כולם חשבו שהם מכירים אותי, בזמן שאני בקושי מכיר את עצמי.

אבל בקושי לעצמי סיפרתי מי אני.

פחדתי.

פחדתי מנידוי, פחדתי שיציקו לי. זה לא שלא הציקו לי, אבל לוּ הייתה גם חותמת שמאשרת את כל ההקנטות, אז גורלי היה רע ומר, כך לפחות היה נראה לי אז.

הייתי מפלס דרכי בכל יום בישיבה, כדי לא להיתקל בכל אלה שהקניטו אותי בכל הזדמנות שרק הייתה להם.

רציתי למות.

בשביעית ובשמינית, הכול היה נראה לי ענקי, כל דבר קטן שקרה התעצם לממדים לא הגיוניים. בזמן שכולם סביבי הלכו לשבו"שים, או תכננו בגאווה את עתידם הצבאי, אני הסתגרתי עוד יותר, ולא ראיתי את עצמי נשאר בחיים יום אחרי שהשמינית נגמרת.

איך? איך אלך לישיבה כשתחושת הטומאה אוחזת בי חזק כל כך? אני הרי טמא, נולדתי ככה, פשוט טמא. הלא בבוקר הרב אמר את זה, על כל אלו הצועדים שם במצעדים, אי שם בתל אביב הרחוקה כל כך, ולא, הוא לא דיבר רק על עצם צעידתם במצעד, הוא דיבר על המחלה שלהם, על כמה שהם טמאים. ואני? מיד מקשר את הכול אליי, כן, אני טמא, גם בלי לצעוד באיזה שהוא מצעד מטופש, גם בלי לממש את יצרי ולתת לו ביטוי, נולדתי טמא וחולה וכך אשאר.

ואם אני טמא, וחולה, כדברי הרב, איך תדרך כף רגלי בשערי ישיבת הסדר? איך ארגיש בתוך בית מדרש שבו כולם סביבי שואגים כמו אריות ובולעים דפי גמרא? אני לא מספיק טוב בשביל זה.

ולצבא אני גם רוצה ללכת, אבל הדבר הזה נראה לי כמו משהו שלא אשרוד בו אפילו יום אחד, אין לי מקום בתוך האחווה הגברית הצבאית המאיימת הזאת.

אין לי מקום.

צילום: גמלאי עיריית טבריה

כל זה היה יכול להיחסך ממני לו הייתי מרגיש שיש לי עם מי לדבר. הרי הישיבה הייתה המקום שבו אני מבלה את רוב זמני, ומה שראיתי סביבי זה חברים שמקבלים אוזן קשבת אצל הר"מ, אצל הרב א', או אפילו זה אצל זה.

אבל אני לא הייתי מסוגל לפתוח את פי, להגיד מה מציק לי, מה מונע ממני להתרכז בלימודים, או אפילו סתם, להיות בחור בן 18, רגיל, שטוב לו ושהוא מסוגל כך סתם לחייך.

אם מישהו היה בא ואומר לי שמה שאני מרגיש זה בסדר, שאני לא אשם בכלום, שזה לא סוף העולם – הכול היה נראה אחרת, ולא הייתי מעביר את הזמן בשנאה עצמית עד מוות.

הייתי בדיכאון.

ואיש לא שם לב, לא הוריי, לא אחיי, לא מוריי, לא חבריי, ובטח שלא אני.

אני מסתכל אחורנית, אל התקופה הזאת של התיכון, ומרחם על הילד הזה שם, אני מסתכל בתמונות מאותן שנים ולא מזהה את עצמי, רואה ילד עצור, מסוגר, שכל תנועה שלו מחושבת, שמפחד להשמיע קול.

היום ברוך השם אני במקום אחר, מעט טוב יותר. אמנם אני לא יודע מה יעלה בגורל התא המשפחתי שלי, אם יהיה אחד כזה, אם תהיה לי אישה, וילדים ומשפחה רגילה, אני באיזה שהוא מקום מקווה שכן, מקווה מאוד…

אני חוזר ואומר, החוויה הזאת היא חוויה אישית, לא כל בחור שמרגיש שהוא נמשך לגברים בגיל ההתבגרות חייב לעבור את אותם הדברים ולחוש את אותן התחושות, אך זה מה שאני חשתי, וחשוב לי להשמיע את קולי, כדי לנסות מהמקום הקטן שלי, להזיז משהו, לשנות גישה.

אני חושב שהמסר העיקרי שלי הוא די ברור, ואני לא בא לחדש כלום לאיש.

הבסיס הוא "ואהבת לרעך כמוך", כמה שזה קשה, ובלתי נתפס לעתים, זה יכול להציל חיים.

נסו להיות רגישים וסובלניים יותר.

נסו לכבד כל אחד באשר הוא.

תביאו בחשבון שזה יכול להיות כל אחד מחבריכם לכיתה, אפילו החבר הכי טוב שלכם, אתם בטח תולים את זה בסטראוטיפים צפויים, אך תשכחו מכל מה שאתם רואים בטלוויזיה או ברחובות תל אביב אם יצא לכם לבקר שם מתי שהוא, זה פשוט לא זה, ולעתים גם ההפך הגמור.

הייתי שמח לשמוע שבישיבה כן נותנים לנושא הזה קול ולו הקטן ביותר, או לפחות לא מגנים את הנושא בצורה כה אכזרית ומסוכנת, כמו שהיה בשנים שבהן למדתי אני בישיבה. כך מי שנמצא בבלבול הכי קטן, יֵדע שיש לבלבול הזה מקום בעולם הרוחני שבו הוא נמצא, ואין לו שום סיבה לחשוב שהוא חוטא וטמא רק מעצם מחשבותיו.

אני בטוח שרובנו מודעים לעובדה הברורה שהמון תלמידים ונערים מתבגרים כלואים בתוך שאלת הזהות המינית, וחלק מהם גם נתקעים איתה ונסחפים לתוך מערבולת אין-סופית של בלבול ושנאה עצמית שמשפיעה על ההתנהלות היום-יומית.

ושוב, כל הכאב הזה יכול להיחסך על ידי כמה מילים, או נתינת תחושה שאפשר לדבר על הכול.

לתת תחושה של הכלה ואמפתיה כלפי כל שאלה ותהיה של נער מתבגר לא בהכרח אומר שזהו מתן לגיטימציה מלא ליחסים חד-מיניים ולפריצות, חלילה. אני בטוח שבדרך חכמה ונבונה אפשר לתת תחושה שיש אוזן קשבת מבלי לחשוש שהגדר הטובה תיפרץ.

לי זה בטוח היה עוזר, ואם היום יש אפילו אחד בין כותלי הישיבה שהדברים הנ"ל יעזרו לו, זה מספיק בשביל לחולל שינוי, כי מדובר ממש בפיקוח נפש, באמת!

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.